ספר היודע לחזות את צפונות העתיד
היכול מישהו לנבא בדייקנות את הטמון בחיק העתיד? יש שישיבו על כך בלאו מוחלט. כראיה לכך, יצביעו הם על כמה וכמה דוגמאות של מישגים או הונאה גמורה מצד אנשים הטוענים שטמונים בהם כוחות לניבוי העתיד.
לא אחת אירע, שאנשים פנו למגידי־עתידות וקיבלו מהם מידע על העתיד. אך, לאחר שערכו תכניות שהיו מבוססות על תחזיות אלה, נחלו הם אכזבה מרה.
על אף הטכנולוגיה המתקדמת של העולם בן־ זמננו, הרי שמדענים אינם יכולים אלא לערוך ניחושים מחושבים על העתיד. הסגולה לחזות את העתיד, ולדייק בכך בעקביות, היא מעבר ליכולת אנוש.
אף על פי כן, ישנו ספר שחזה את צפונות העתיד בדייקנות. ההיסטוריה אימתה את דיוק הדברים. ספר זה הוא המקרא. האין בכך כדי ללמד, כי תוכנו חייב להיות ממקור על־אנושי? כעדות לכך, תן דעתך לכמה מנבואותיו.
גורלו של אחד מ’פלאי העולם העתיק’ נחזה מראש
לפני למעלה משלושת אלפים וחמש־מאות שנה שכן במזרח התיכון עם קטן על פרשת דרכי־מסחר חשובות ביבשה, בין מזרח ומערב. אדום, ובירתה פטרה (סלע־אדום), חלשו על נוסעים שעברו דרכה ועל שיירות שהובילו שפע סחורות יקרות־ערך. פטרה שכנה במדבר, אך היתה מוקפת ”הרים שאין גישה אליהם”. בעיר עצמה ניצב מבצר הררי ”חזק לאין־ערוך”, שהתנשא לגובה של כ־300 מטר, ונאמר עליו כי ’איש אחד מסוגל היה להגן עליו בפני צבא שלם’.
הגם שלכאורה דומה היה שהעיר בלתי ניתנת לכיבוש, חזו לגביה נביאי המקרא: ”’שוכני בחגווי הסלע, ... כי תגביה כנשר קנך, משם אורידך,’ נאום יהוה. ’והיתה אדום לשמה. ... לא יישב שם איש ולא יגור בה בן־אדם.’” ”מדור לדור תחרב; לנצח נצחים אין עובר בה.” — ירמיהו מ״ט: 16–18; ישעיהו ל״ד:5, 10.
אף כי היתה לה ההגנה הטבעית הטובה ביותר שבערי העולם, נכבשה פטרה, והאדומים שנותרו בחיים גורשו ממנה. במהלך הזמן נעלמו האדומים מן ההיסטוריה. אך, ארצם לא נותרה חריבה ’בלא שיישב שם איש’. התושבים החדשים, הנבטים, העלו את פטרה לשיא עוצמתה וגדולתה. מיסי־מעבר שניגבו משיירות עשירות, הכניסה לה עושר רב. בניינים וארמונות פאר נחצבו בתוך הסלע האדום. העיר הפכה לאחד מ’פלאי העולם העתיק’. אולם, לפתע השתנו נתיבי המסחר, ושוב לא עבר דרכה איש. העיר גוועה. נבואת המקרא בת אלף השנים נתאמתה, כפי שהעיד תייר שביקר באתר: ”מי יתן וספקנים יעמדו במקום בו עומד אני, בין חורבות העיר, בינות לסלעים, ויפתחו שם את ספר־הספרים ויקראו את דברי הסופר בעל־ההשראה, שנכתבו כאשר המקום השומם הזה היה אחת הערים הגדולות בתבל.”
”העיר הגדולה” שהפכה לקבר יוצא־דופן
נינווה, ’עיר הדמים’, הפילה את אימתה על יושבי המזרח התיכון הקדומים, במשך אלף וחמש־מאות שנה. היא נקראה ”העיר הגדולה”’ שכן היא ופרבריה השתרעו על־פני שטח, שהגיע לפי האומדן, ליותר מ־500 קילומטר מרובע. ההיסטוריון הקדום דיודורוס אומר, כי ’איש לא יסד אחריה עיר שווה לה.’ בכל זאת, כשהיתה בשיא פריחתה, ניבא עליה המקרא: ”וישם [אלהים] את נינווה לשממה, צייה כמדבר. ורבצו בתוכה עדרים.” — צפניה ב׳:13, 14.
כעבור פחות מעשרים שנה, בשנת 632 לפה״ס לערך, הטילו הבבלים והמדים מצור על נינווה. העיר חשה עצמה בטוחה מכל רע מאחורי חומותיה, שהתנשאו לגובה שלושים מטר, על 500,1 מיגדליהן שהיו בני 20 קומות כל אחד. אך, נבואת המקרא הצביעה על מאורע בלתי־רגיל שיוריד את נינווה אלי־קבר. היא ניבאה עליה: ”שערי הנהרות נפתחו וההיכל נמוג.” — נחום ב׳:7.
ההיסטוריון דיודורוס מציין, שבעקבות גשמי־ זעף, עלה הנהר שליד העיר על גדותיו, ו”לא זו בלבד שהציף חלק מן העיר, אלא אף הפיל קטע של החומות”. עתה נכבשה נינווה בנקל, וכובשיה ”הפכו את העיר לעיי־חורבות”. כה מוחלט היה החורבן, עד כי עקבות העיר נעלמו למשך מאות שנים. חפירות ארכיאולוגיות בזמן החדש חשפו את חורבותיה המופלאות, שהיו טמונות בתוך תל ענק וקבורות בעומק שנים־עשר מטר, מתחת לכ־14 מיליון טון עפר. סמוך לפסגת ה”קבר” השומם, נוהגים עד עצם היום הזה רועים לרעות את עדריהם. עד כמה הוכיח המקרא את דיוקו, אף כי לכאורה נראתה התגשמות הנבואה כבלתי מתקבלת על הדעת.
המקרא מכיל מאות נבואות אחרות שהתגשמו בעבר. הוא ניבא כי כורש הגדול, שבשמו נקב מראש, יהיה כובש בבל. (ישעיהו מ״ה:1); כך חזה הוא מראש כי יוון תכבוש את ממלכת פרס־ומדי (דניאל ח׳:3–7, 20, 21) וגם ניבא על שלטונו קצר־הימים של אלכסנדר הגדול ועל חלוקת האימפריה היוונית בין ארבעת מצביאיו — ועוד נבואות רבות אחרות. — דניאל ח׳:22.
מדוע יש לנושא זה חשיבות כה רבה לנו, כיום? זאת, משום שהמקרא מכיל גם תחזיות הנוגעות לימינו אנו. מאחר שתחזיות העבר התגשמו, אנו יכולים להיות מלאי־ביטחון בנבואות המתייחסות לעתיד.
מה צופן לנו העתיד
מה, אם כן, מנבא המקרא באשר לעתידנו אנו?
שלטון אלהים יחליף את שלטון האדם על כדור־הארץ. ”ובימי המלכים האלה יקים אלהי השמים מלכות שלא תחרב לעולם. ... היא תפורר את כל המלכויות האלה (של בני־אנוש) ותשים להן קץ, והיא תקום לעולם.” — דניאל ב׳:44, מארמית.
יהיו ניצולים מהשמדה זאת. ”בקשו את יהוה כל ענווי הארץ, אשר משפטו פעלו. בקשו צדק, בקשו ענווה. אולי תיסתרו ביום אף יהוה.” (צפניה ב׳:3) ”כי ישרים ישכנו ארץ, ותמימים ייוותרו בה. ורשעים מארץ ייכרתו, ובוגדים יסחו ממנה.” — משלי ב׳:21, 22.
סדר־דברים חדש עלי־אדמות. ”כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה.” ”בילע המוות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים.” ”ובל יאמר שכן, ’חליתי!’ העם היושב בה, נשוא עוון.” ”ישושום מדבר וצייה, ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת. אז תיפקחנה עיני עיוורים, ואזני חרשים תיפתחנה. אז ידלג באייל פיסח, ותרון לשון אילם.” — ישעיהו ס״ה:17; כ״ה:8; ל״ג:24; ל״ה:1, 5, 6.
שוכני־קבר יקומו לתחייה. ”ורבים מישני אדמת־עפר יקיצו — אלה לחיי־עולם, ואלה לחרפות לדראון־עולם.” ”ואתה, לך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימין.” — דניאל י״ב:2, 13.
האין הבטחות אלה מרנינות־לב? כאשר שלטון האדם יפנה את מקומו לשלטון אלהים, יבוא הקץ למלחמות, לשחיתות במערכת השלטון ולדיכוי אנשים חסרי־מגן. זאת, ככתוב: ”לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר–קדשי. כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים.” ”יפרח בימיו צדיק, ורוב שלום עד בלי ירח.” — ישעיהו י״א:9; תהלים ע״ב:1–4, 7.
האם תקווה זו מהימנה באמת? היא עלולה להיראות כדבר שלא־ייאמן. אך, צא וחשוב, עד כמה בלתי מתקבלות על הדעת היו הנבואות שנזכרו לעיל, בעת שניתנו, ובכל זאת התאמתו הן במדויק. אנו יכולים, איפוא, להיות סמוכים ובטוחים שגם שאר הנבואות תתקיימנה — וזאת בעתיד הקרוב. מאחר שמחברו של המקרא הוא אלהים, הרי שספר זה מגלה לנו בצורה מהימנה את הטמון בחיק העתיד.
[תיבה/תמונה בעמוד 11]
הנבואה
”’שוכני בחגווי הסלע, ... כי תגביה כנשר קנך, משם אורידך,’ נאום יהוה. ’והיתה אדום לשמה ... לא יישב שם איש.”’ — ירמיהו מ״ט:16–18.
ההתגשמות
מה מצבה של אדום הקדומה כיום? ”סביבנו השתרעו חורבות של אלפי שנים; בתי־המגורים ובנייני־הפאר של העיר הקדומה [פטרה, עיר־הבירה לשעבר, שנחצבה בסלעי ההר], מתפוררים ומתגוללים בעפר.” — מתוך ספרו של אדוארד רובינסון, ”מחקרים מקראיים בארץ ישראל”.
[תיבה/תמונה בעמוד 13]
הנבואה
כשהיתה נינווה בשיא עוצמתה, ניבא התנ’’ך כי אלהים יהפכנה ל”שממה, ... ורבצו בתוכה עדרים.” — צפניה ב׳:13, 14.
ההתגשמות
מבקרים במקום רואים כיום רק תל המציין את האתר השומם של נינווה הקדומה, וכפי שנובא עליה, רועים בה עדרי־צאן.