מפושט־יד – למושיט עזרה
פסעתי בכבדות בדרכי אל אחד השכנים, כשקבצן לבוש סחבות קרא לעברי: ”ג’ורג’! מה, כבר אינך מקבץ נדבות? נעשית עשיר?”
נכון, שמי ג׳ורג׳. במשך חמש־עשרה שנה הייתי קבצן מקצועי, אך שוב אינני מחזר על הפתחים. פניתי אל ידידי הקבצן ואמרתי לו: ”כן, נעשיתי עשיר יותר מבעל מפעל־סוכר.” בצפון־מזרח ברזיל, בעלי מפעלי־הסוכר הם מן האנשים האמידים ביותר.
הוא סקר אותי בתדהמה. ניצלתי את שתיקתו, והוספתי: ”הבט! הסיבה לכך היא, כשם שנאמר, ’בירכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עימה.’” (משלי י׳:22) הסברתי לו, שאף כי עדיין אין לי הרבה מטוב העולם הזה, אני חושב את עצמי לעשיר. זאת, מפני שלמדתי להכיר את אל האמת: אני נהנה מברכותיו, רכשתי לי ידידים אמיתיים ואני עובד ומרוויח את לחמי.
חברי־לקבצנות לשעבר תלה בי עיניים תמהות, ”כיצד זה יכולת להפסיק לקבץ נדבות?” יתכן שאתם תוהים, לעומת זאת, מה בכלל הביאני להיות פושט־יד. הנה סיפורי:
ילדות אומללה
נולדתי בשנת 1930, משותק בשתי רגלי. באותה תקופה התגוררו הורי בעיירה קטנה במדינת פראי־בה, שבברזיל. התפרנסנו מחקלאות. כדי לעזור להורינו, נאלצנו אחד־עשר אחי ואחיותי, ואנוכי, ליטול חלק בעבודת־האדמה. עבדתי כמיטב יכולתי, כשאני שפוף על ברכי, וידי תומכות בגופי. אבי עבד מעלות־השחר ועד רדת־החשיכה, שבעה ימים בשבוע. הוא לא ידע מנוחה מהי, אם בימי־ראשון ואם בימי־חג. לאחר ששילמנו את דמי השכירות, בתום הקציר, לא היה בכסף הנותר כדי לקנות לא בגדים ולא תרופות.
מאידך גיסא, ירשתי מסבי אהבה למוסיקה. למדתי לנגן בכינור ובאקורדיון, ובמשך שנים אחדות ניגנו באירועים חגיגיים באיזור. אך, משהיגעתי לגיל ארבע־עשרה, נפל אבי למישכב. נאלצנו למכור את כל קניינינו, כדי להשיג עבורו תרופות. בכיתי בכי מר, כשכינורי עבר גם הוא לידיים זרות. למרבה הצער, נפטר אבי כעבור זמן קצר, ולא עברו ימים רבים, ואמי הלכה בעקבותיו. הם הותירו מאחוריהם שנים־עשר ילדים יתומים — עניים, רעבים ואובדי־עצות.
אנשים בעלי כוונות טובות, שבעצם לא ידעו את התנ״ך, אמרו לנו: ”השלימו עם גורלכם, ילדים. זהו רצון האל.” עם השקפה מזעזעת זו פנינו איש איש לדרכו.
כיצד אתקיים? עברתי לסנטה־ריטה, והחילותי לנגן שוב בפסטיבלים מקומיים. אך, מאחר שנאלצתי לשכור את כלי־הנגינה, לא נותר בידי על־פי־רוב די כסף לשלם את שכר הביקתה בה התגוררתי, עלוב וחשוך־תקווה.
יום אחד הוזמנתי לנגן בפסטיבל עממי. הופעתי החיצונית עוררה, ככל הנראה, אי־אלו הערות, ונתבקשתי לספר את פרשת־חיי. רחמיהם של רבים מן הנוכחים נכמרו עלי, והם ניגשו אלי ואמרו: ”ביתנו פתוח לפניך. נעזור לך בחפץ־לב.” וכך אמנם עשיתי. החילותי לקבל צדקה. ’חייו של קבצן,’ כך חשבתי, ’אינם גרועים אחרי־הכל’. לא עבר זמן רב, והיה לי מסלול קבוע. אחר־כך מצאתי לי בת־זוג, וחיינו יחד על־יסוד הסכמה הדדית. הבגדים, הנעליים, המזון ודברים אחרים שקיבלתי ב”מסלול” שלי, הספיקו לקיומנו.
הייתי בעל־מום אמיתי, והדבר נכון לגבי קבצנים רבים אחרים. אך, במהרה נוכחתי לדעת, שפושטי־יד רבים היו בריאים וחזקים.
שימוש באמצעי־הונאה
קבצנים אחדים ניחנו בכישרון להעמיד פני אומללים וצדקנים, ולעורר בכך את רחמי הבריות. למשל, אחד מ’חברי למקצוע’ לשעבר, הצליח לכלכל את משפחתו הגדולה אך ורק מקיבוץ־נדבות. הוא היה נוסע, לעתים מזומנות, לריו דה־ז’נירו, ששכנה במרחק 000,3 קילומטר, כדי ”לעבוד” היכן שהפרנסה מצויה יותר. פעם עשה את כל הדרך הזאת ברגל, בלוויית אחד מילדיו, כשהוא מחזר על הפתחים בכל עיר שנקרתה בדרכם ומתחזה לעיוור. כשנתקלתי בו מעת לעת, היה מרגיעני ואומר: ”ג’ורג’, אל דאגה! אני בריא ושלם, בהן צדק.”
אשה שגרה בשכנותי התחזתה לאלמנה, ולבשה שחורים דרך־קבע. במציאות — היה לה בעל, שני ילדים ובית משלה. מלבד הכסף והמזון שקיבלה, היו נותנים לה מדי פעם בדים חדשים, שאותם מכרה מיד. בשעה שהיתה ”בעבודה”, התבטלו בני־משפחתה בבית.
קבצנית אחרת נקטה תחבולה שונה. היא היתה נוטלת ילד מלוכלך ובכיין מאחד השכנים, נושאת אותו בחיקה, מהלכת ברחובות ומתחננת: ”רחמו עלי, בשם אלהים. עיזרו לי לקנות חלב לתינוק.” כמובן, בכי הילד היה מעורר־רחמים, ורבים מן העוברים־ושבים מיהרו לתת לה נדבה. בשובה הביתה, היתה מוסרת את הילד להוריו האמיתיים ומשלמת להם ”דמי השכרה”.
קבצנים אחרים משתמשים בכרטיסים שמודפס עליהם משהו מעין זה, ”פלוני־אלמוני, המתגורר ברחוב זה וזה [שבעצם איננו קיים], עיוור וזקוק לעזרתכם כדי לפרנס את ילדיו.” הקבצן עולה לאוטובוס, מחלק כרטיס לכל נוסע, ושב ואוסף את הכרטיסים בתוספת תרומה כלשהי. אחרים חושפים לעיני עוברי־אורח חבלות ופציעות גופניות, ומבקשים נדבה לכיסוי הוצאות ניתוח. הם מספרים אותו סיפור מדי שנה בשנה, אך לעולם אינם עוברים ניתוח.
יתרה מזאת: חייו האינטימיים של הקבצן הם, בדרך־כלל, מתירניים. ואני לא הייתי יוצא־דופן. ברגע שמאסתי בבת־זוג מסוימת, או שהיא הכעיסה אותי, ציוויתי עליה לארוז את מטלטליה, ומצאתי אחרת במקומה.
היכולים חיי הפקר כאלה להעניק אושר אמיתי? אין ספק, שהאושר לא היה מנת־–חלקי.
השתוקקתי למצוא מוצא
פעמים רבות בושתי בעצמי ומיררתי בבכי. חזרתי ואמרתי לעצמי: ”יום אחד אמצא דרך לנטוש את חיי־הקבצנות, בעזרת האל.” אך, אותה עת לא היכרתי את אל־האמת.
היו מקרים שגרמו לי להרהר במצבי בכובד־ראש. בקמפינה גרנדה, שתה חברי לקבצנות לשכרה, ובמיסבאה אחת צעקו עליו: ”לך לעבוד, עצלן; שיכור עלוב ובטלן שכמותך.” הדבר פגע בי קשות, כיון שראיתי בקבצנות את אמצעי־הפרנסה היחידי האפשרי לאדם במצבי הגופני.
כשהייתי מדוכדך, נהגו לומר לי מספר אנשים שעזרו לי באופן קבוע: ”איננו רואים בך קבצן, ג׳ור’ג. אנו נהנים לעזור לך.” אך, על־פי־רוב היתה התגובה הפוכה מזו. איש אחד צעק עלי, ”לך לעזאזל, ושם תבקש נדבות.” הדבר העציבני מאוד. האמשיך בכך לנצח?
יום אחד חזרתי הביתה באוטובוס, לאחר מבצע קיבוץ־נדבות בעיר־הבירה. צעיר שישב לידי פתח עמי בשיחה. הוא הוציא תנ״ך מתיקו והראה לי, שמטרת אלהים היא לשים קץ לחולי, לנכות, לרעב ואפילו למוות. (ישעיהו ל״ג:24; ל״ה:6; תהלים ע״ב:16; ישעיהו כ״ה:8) מעודי לא שמעתי כדברים האלה. ”מטרת אלהים היא להפוך את כדור־הארץ כולו לגן־עדן,” אמר. גן־עדן? הדבר עורר את תשומת־לבי. אמרתי לעצמי: ”הרי לך הזדמנות לזנוח את החיים העלובים של מקבץ־נדבות.” קבענו מועד לביקור אצלי. ואכן, הצעיר הופיע בביתי הצנוע בדיוק בשעה היעודה, כדי להמשיך בשיחה.
לפני שעזב, קבענו פגישה נוספת. אולם לאחר שהלך נזכרתי שאני אמור להשתתף באותה שעה בטקס במרכז־הוודו(פולחן דתי המבוסס על כשפים), שם ביקרתי מפעם לפעם. במהלך השבוע כולו התלבטתי: ”מה לעשות? ללמוד את התנ״ך, או ללכת לטקס הוודו?” לבסוף גמרתי אומר: אלמד את דבר־אלהים. מעולם לא התחרטתי על החלטה זו. למען האמת, כעבור מספר שבועות למדתי לדעת שהבורא מתעב כל צורה שהיא של ספיריטיזם. (דברים י״ח:9–13) מאחר שביקשתי להשביע את רצון אלהים, ניתקתי מיד את קשרי עם הוודו והתחלתי לבקר בקהילת עדי־יהוה המקומית.
ויתרתי על חיי־הקבצנות
במהלך הזמן גמלה בי ההכרה, שלא אוכל להיות גם קבצן וגם עובד־אלהים. זאת, משום שהעיקרון המקראי אומר: ”מי שאינו רוצה לעבוד, גם אל יאכל.” (תסלוניקים ב׳. ג׳:10) אך, כיצד יעלה בידי להשיג עבודה? באיזור שבו אני מתגורר, קשה אפילו לאדם בריא למצוא עבודה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי נכה, שאינו מסוגל להשתמש ברגליו! מה אעשה? אחד העדים לימדני כיצד להכין דברי־מתיקה עשויים־קוקוס. אולם, על אף מאמצי, לא היה במה שמכרתי כדי לפרנסנו. המשכתי, איפוא, לקבץ נדבות. לבי נפל עלי. האם הכל אבוד?
יום אחד הראו לי את הכתוב בתהלים ל״ז:25: ”נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.” הדבר הרשימני. האם צדק מחבר־התהלים? רציתי להיווכח בכך בעצמי. אך, תחילה היה עלי להיגמל מן הרחמנות־העצמית שלי. לכן, אמרתי לבת־זוגי: ”מן השבוע הבא ואילך, לא אקבץ נדבות.” היא נדהמה: ”כיצד נתקיים? הרי נגווע מרעב!”
”אני סמוך ובטוח שיהוה ידאג למחסורנו בדרך כלשהי,” השבתי לה. ”הרי צרכינו ידועים לו עוד בטרם נבקש ממנו.” הסתמכתי על הכתוב במתי ו׳:31–34 — שם מבטיח אלהים כי יברך את מאמציו של האדם לעבוד לפרנסתו, אם יבקש בראשונה את מלכות אלהים וצדקתו.
מאז ואילך, היטיב עימנו יהוה. ,שוב לא פשטתי יד כדי לבקש לחם! עבדתי, וכך עלה בידי לספק את צרכינו. מחבר־התהלים צדק. הכיצד? העדים בקהילה המקומית נתנו לי עצות וסיוע נוספים על־מנת להשיג מצרכי־יסוד להכנת דברי־מתיקה. בנוסף לכך, אספתי מספר פעמים בשבוע פסולת־נייר ומכרתי אותה. מאוחר יותר, סייעו לי העדים להגיש בקשה לקיצבה חודשית קטנה לנכים. נוכחתי שיהוה סיפק את צרכי באהבה, בעזרת הקהילה המקומית.
בבוא העת למדתי מה הם עקרונות אלהים בנוגע לנישואים, והתחתנתי כדת וכדין עם בת־זוגי, עימה חייתי שנים אחדות. אזי, ב־13 באפריל, 1975, הקדשתי את חיי לאלהים כאחד מעדי־יהוה. גיליתי יותר ויותר מעורבות בפעילות הקהילתית, ואף נתמניתי לנהל את אחד משיעורי־התנ״ך הקהילתיים מדי שבוע. ההזדמנות להיות לעזר לזולת מסבה לי אושר רב.
בהתחלה חששה אשתי מעט מכל הפעילות הזאת. אך, לשמחתי הרבה התחילה גם היא להתייחס אל לימוד המקרא ברצינות, וכעת היא נוטלת עמי חלק במסירת הדברים שלמדנו לזולת. בתנו המאומצת, בת־העשר, משתתפת גם היא בכך.
מדי פעם פוגש אני עמיתים־לקבצנות לשעבר. כשהם שואלים אותי מדוע חדלתי לפשוט יד, אינני מתחמק מתשובה. כמו־כן, הסברתי לכל אותם אנשים נדיבים שעזרו לי במצוקתי, מה גאל אותי מחייו חסרי־התכלית של הקבצן. האמת היא, שהפכתי מקבצן לנדיב, המעודד אחרים לשתות מים חיים חינם. — ישעיהו נ״ה:1.
ביודעי שבעיותיהם של קבצנים לא־מזויפים, שהחיים לא האירו להם פנים, אינן ניתנות לפתרון בסדר־הדברים הזה, אני מתאמץ לעזור להם ללמוד מה טמון בחיק העתיד הקרוב, על־פי הבטחותיו של אלהים. יש המקשיבים לי קשב רב. אחרים לועגים לי. אשר לי, אני משוכנע שהבטחות המקרא יתקיימו למעלה מכל ספק.
התקווה המרגשת לזכות בגוף בריא בעולם החדש שיכונן אלהים, ממלאה את לבי שמחה בל־תתואר. אני משתוקק להשתמש בידי וברגלי הבריאות — לא לקיבוץ־נדבות — אלא כדי ליטול חלק בהגשמת התקווה שהיוותה את נקודת־המפתח לנטישתי את הקבצנות: התוחלת להפוך את כדור־הארץ לגן־עדן חובק עולם, בו ”יהיה פיסת בר בארץ” לכל אדם. (תהלים ע״ב:16) או־אז לא תהיה לאיש סיבה כלשהי לפשוט יד.
כשנפטרו אבי ואמי, הותירו מאחוריהם שנים־עשר ילדים יתומים — עניים, רעבים ואובדי־עצות.
”במהלך הזמן, גמלה בי ההכרה, שלא אוכל להיות גם קבצן וגם עובד־אלהים.”
[קטע מוגדל בעמוד 12]
כשנפטרו אבי ואמי, הותירן מאחוריהם שנים־עשר ילדים יתומים – עניים, רעבים ואובדי־עצות.
[קטע מוגדל בעמוד 13]
”במהלך הזמן, גמלה בי ההכרה, שלא אוכל להיות גם קבצן וגם עובד־אלהים.”