הבטחה שאני נחוש בדעתי לקיים — המצפה

הבטחה שאני נחוש בדעתי לקיים

כפי שסופר מפי מריאן ציבולסקי

היה זה פברואר 1945.‏ הייתי חייל בן 20 בצבא הסובייטי,‏ אשר הדף את הגרמנים מאות קילומטרים בחזרה לארצם.‏ הייתי עד לזוועות המלחמה מדי יום,‏ והיכן שהבטתי מתו חבריי.‏ הגענו למבואות בְּרֶסְלַאוּ,‏ גרמניה,‏ כיום וְרוֹצְלַב שבפולין.‏ ערב אחד,‏ תשוש מלראות את כל הטבח והסבל,‏ הבטחתי לאלוהים שאם אצליח בעזרתו להגיע הביתה בשלום,‏ אקדיש את חיי לעשיית רצונו.‏

כעבור שלושה חודשים,‏ נחלה גרמניה תבוסה.‏ לאחר שחרורי מן הצבא השתרכתי לאיטי בדצמבר 1945 לכיוון רוגיזנוֹ,‏ כפר סמוך ללְבוֹב (‏כיום לביב)‏,‏ אוקראינה,‏ מקום מגוריו של אבי.‏ בבוקר המחרת פגשתי עד־יהוה וקיבלתי ממנו הסבר מקיף על מלכות אלוהים.‏ היה לי מושג־מה לגבי המקרא וקראתי מספרות העדים,‏ אבל דבריו נגעו ללבי.‏ הבנתי שפגישתנו היתה קשורה איכשהו להבטחתי.‏

אני מקיים את הבטחתי

בתוך זמן קצר התחלתי לעבוד כמורה בבית־ספר יסודי.‏ אך כעבור פחות משנתיים,‏ כאשר ראש משרד החינוך המחוזי קבע שעל הילדים לקבל חינוך אתיאיסטי,‏ פוטרתי.‏ בערך באותה עת,‏ במאי 1947,‏ הצטרפתי לעדי־יהוה בפעילות ההטפה הפומבית שלהם.‏ העדים עודדו אותי לעבור דרומה,‏ לעיר בּוריסלַב,‏ ועד מהרה מצאתי שם עבודה כחשמלאי.‏

פגשתי בבוריסלב עדים שנטבלו עוד בשנות ה־30’‏.‏ היו ברשותם פרסומים רבים המבוססים על המקרא.‏ קראתי רבים מהם,‏ וביניהם כרכים של עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏ ואת רוב ספריו של ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיאה לשעבר של חברת המצפה.‏ לכמה מן העדים היו הוצאות ישנות של המצפה ושל תור הזהב (‏כיום עורו!‏‏)‏,‏ וגם אותן קראתי.‏ אך יותר מכל,‏ התרשמתי מאוסף מכתבים שכתבו עדים גרמנים,‏ שמשטרו של היטלר גזר עליהם גזר־דין מוות.‏ מכתבים אלה תורגמו לפולנית,‏ שוכפלו וקובצו כספרון.‏ מאוחר יותר,‏ זיכרון נאמנותם של אותם אחים גרמנים הפיח בי כוח לעמוד בניסיונות.‏

בשנת 1949 נטבלתי באחד האגמים בבוריסלב.‏ בזאת קיימתי רשמית את הבטחתי לאלוהים בחזית לשרת אותו.‏ הפעם הבטחה זו היתה מעוגנת בידע מדויק.‏

ניסיונות ראשונים

לא חלף זמן רב ופוטרתי ממקום עבודתי.‏ לכן בפברואר 1950 עקרתי לעיר השכנה סְטְרִי,‏ וגם שם מצאתי עבודה כחשמלאי.‏ זכיתי לקבלת פנים חמה מאחיי הרוחניים.‏ הם ביקשו ממני לשאת את הנאום בערב הזיכרון השנתי למותו של ישוע המשיח,‏ שנערך כעבור מספר שבועות.‏

באותה תקופה,‏ ההתגרויות בעדים והאיומים עליהם הלכו וגברו.‏ היינו נתונים במעקב של אנשי הקג”‏ב (‏’‏הוועדה לביטחון המדינה’‏)‏.‏ נקטנו משנה זהירות ונערכנו למעצרים ולחקירות.‏ שירת שירי המלכות באסיפות סייעה לנו לשמור על חוסננו הרוחני.‏

ב־3 ביולי 1950 נתבקשתי לחתום על עצומת סטוקהולם.‏ נמסר כי על עצומה זו נגד הנשק הגרעיני חתמו 000,‏000,‏273 איש,‏ רובם אזרחי מדינות קומוניסטיות.‏ סירבתי לחתום והסברתי את עמדתי הניטרלית בעניינים פוליטיים.‏ פוטרתי שוב.‏ בעקבות זאת נעצרתי,‏ נחקרתי ונשפטתי ל־25 שנות מאסר במחנה עבודה.‏

ממחנה עבודה למשנהו

בדצמבר 1950,‏ העמיסו רבים מאיתנו על קרון ששימש להעברת בקר.‏ הועברנו מרחק של 000,‏3 קילומטר,‏ סמוך לרכס האורל הצפוני.‏ רכס זה מפריד חלקית בין רוסיה האסייתית ורוסיה האירופית.‏ שם הייתי כלוא במחנות רבים.‏ התנאים בהם היו זהים — עבודת פרך,‏ לחם צר ומים לחץ.‏ היה די בחודשיים־שלושה כדי להפוך בחורים צעירים ובריאים לגוויות מהלכות.‏ רבים מצאו שם את מותם.‏ לא העזנו באותם ימים אפילו לחלום שנצליח לשרוד,‏ במיוחד אלה מאיתנו שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות.‏

השנה הקשה ביותר שעברתי היתה השנה שלא היתה ברשותי כל ספרות מקראית ולא הייתי בקשר עם עדים אחרים.‏ הבידוד היווה עבורי עינוי של ממש.‏ אך התחזקתי רוחנית כאשר כמה אסירים היטו אוזן למה שסיפרתי להם על מלכות אלוהים.‏ לבסוף,‏ נענתה תפילתי הכנה.‏ הועברתי דרומית־מזרחית,‏ כ־000,‏2 קילומטר משם,‏ לתשלובת מחנות גדולה בעיר שנוסדה זה לא כבר,‏ אַנגַרסק שבמזרח סיביר.‏ בעיר נבנה מפעל גדול לכימיקלים,‏ והאסירים ביצעו את רוב מלאכת הבנייה.‏

נשלחתי למחנה 13,‏ קרוב לאתר הבנייה.‏ מייד פגשתי שם עדים.‏ הם העבירו לי את ההוצאות האחרונות של המצפה ושל המודיע,‏ כפי שנקרא אז שירות המלכות.‏ איזה משתה רוחני!‏ אך מניין הגיעה הספרות?‏

אלפי עדים מאוקראינה הוגלו לסיביר באפריל 1951.‏ רבים מהם הגיעו לאזורים הסמוכים לאנגרסק.‏ האחים השיגו ושכפלו בחשאי עותקים של המצפה ופרסומים אחרים,‏ ואזי הבריחו אותם לתוך המחנות.‏ הצלחנו להשיג אפילו ספר מקרא.‏ חילקנו אותו לכמה חלקים,‏ והפצנו אותם בינינו.‏ כך,‏ אם ייערך חיפוש,‏ נאבד רק חלק מן המקרא.‏ הצלחנו לערוך את שיעור המצפה ואת בית־הספר לשירות התיאוקרטי במחנות עצמם!‏

הועברתי למחנה 8 בשלהי 1952.‏ במרס 1953 קיימנו את ערב הזיכרון בחדר קטן,‏ ששימש לאחסון חפציהם האישיים של האסירים.‏ נכחו באירוע 12 איש בלבד — 3 עדים ו־9 מעוניינים.‏ הרשויות גילו איכשהו שערכנו את האסיפה.‏ סולקתי למחנה עונשין 12,‏ בעוון היותי מה שכינו ”‏מסית זדוני”‏.‏ חמישה עדים שנענשו אף הם על שבישרו,‏ כבר נמצאו במחנה.‏ שם כפו עלינו לחפור איזור תשתית נרחב בעזרת מכושים ואתים בלבד.‏

רבים מן האסירים במחנה 12 היו פושעים מסוכנים ביותר.‏ הרשויות סברו כפי הנראה,‏ שהשהייה במחיצתם תפגע קשות במורל שלנו.‏ אנו מצדנו שוחחנו עם שאר האסירים על מלכות אלוהים,‏ ושרנו שירי מלכות במחנה.‏ פעם אחת,‏ כאשר סיימנו לשיר,‏ מנהיג כנופיית האסירים במחנה ניגש לאחד העדים ואמר לו:‏ ”‏אם מישהו יגע בכם,‏ זה הסוף שלו!‏”‏ כמה מן הפושעים אפילו למדו את שירי המלכות שלנו והצטרפו אלינו בשירה!‏

באמצע שנת 1953,‏ הועברו עדים רבים ממחנות שונים למחנה 1.‏ בתחילה מנינו 48 עדים במחנה 1,‏ אך בתוך פחות משלוש שנים גדל מספרנו ל־64.‏ בפרק זמן זה 16 איש נקטו עמדה לצד האמת המקראית ונטבלו!‏ אף שהיינו תחת עינן הפקוחה של רשויות המחנה,‏ אשר חיפשו ראיות לפעילות דתית,‏ עלה בידינו לקיים את האסיפות ואת הטבילות בבית המרחץ שבמחנה,‏ משום שהאחראי עליו היה עד־יהוה.‏

אני יוצא לחופשי ומקים משפחה

בשנת 1956 יצאו לחופשי רוב העדים במחנות.‏ שליחי הבשורה הטובה נפוצו לכל קצוות השטח הסובייטי רחב הידיים.‏ עונשי הומתק מ־25 ל־10 שנות מאסר,‏ ובסופו של דבר לשש שנים וחצי.‏ השתחררתי בפברואר 1957.‏

תחילה שמתי פעמיי לעיר בּירוּסינְסְק שבסיביר,‏ הממוקמת כ־600 קילומטר צפונית־מערבית לאנגרסק.‏ עדים אוקראינים רבים גורשו לאיזור זה.‏ נהניתי להחליף עימם חוויות ורשמים על אחים שהכרנו.‏ משם שבתי לבוריסלב,‏ אוקראינה,‏ עיר מגוריה של עדת־יהוה אוקראינית בשם יוּבגֵניה בּצ׳ינסקַייה.‏ היא שוחררה מן הכלא שנה לפני.‏

יובגניה היתה עדה נאמנה,‏ ונגזר עליה גזר דין מוות ב־1950 משום שבישרה.‏ אך לאחר ששהתה 18 יום בתא הנידונים למוות,‏ הומתק דינה ל־25 שנה במחנה מיוחד.‏ נישאנו בשלהי 1957,‏ עם שובי לאוקראינה.‏ לאחר נישואינו התכוונו להשתקע בבוריסלב,‏ העיר שבה נטבלתי תשע שנים קודם לכן.‏ והנה,‏ הקציבו לי 48 שעות לעזוב את אוקראינה!‏

עברתי לקווקז שבדרום רוסיה,‏ ויובגניה הצטרפה אלי מאוחר יותר.‏ לאחר שגרנו כשישה חודשים בצריף קטן,‏ עזבנו.‏ הצטרפנו בבּירוּסינְסְק לאחינו ולאחיותינו המשיחיים הגולים.‏ היו בבּירוּסינְסְק 500 אחים בערך בחמש קהילות.‏ מוניתי למשגיח היושב־ראש באחת הקהילות.‏ בתנו אוקסנה נולדה ב־1959,‏ ובשנה שלאחריה נולדה לנו מריאנה.‏ בנותינו נכחו באסיפות מינקות,‏ והן גדלו כשהפעילויות הרוחניות הקבועות של הקהילה בסיביר היוו חלק משגרת חייהן.‏

השלטונות בסיביר הפגינו סובלנות יחסית לפעילויות הקהילה,‏ לפחות בהשוואה להגבלות החמורות שהוטלו על פעילותנו באוקראינה.‏ אך עדיין נתקלנו בקשיים להתאסף כקהילה שלימה.‏ בלוויות ניתנה לנו שעת כושר להתכנס בקבוצות גדולות.‏ אזי כמה אחים נשאו נאומי הדרכה מקראיים.‏ כאשר נודע לשלטונות על המתרחש,‏ הם פעלו בנידון.‏ באחד המקרים למשל,‏ נקטעה ההלוויה וארון המתים נלקח בכוח לבית הקברות ונקבר.‏

בחזרה לאוקראינה

שבנו לאוקראינה ב־1965 והתיישבנו בקרֶמֶנצ׳וּג.‏ בעיר זו,‏ הממוקמת כ־800 קילומטר מזרחית לבוריסלב,‏ היו רק 12 עדי־יהוה.‏ גרנו שם חמש שנים בקירוב.‏ רוב הזמן שימשתי כמשגיח נודד.‏ בשנת 1969,‏ כאשר הילדות היו בנות תשע ועשר,‏ נתבקשנו לעבור דרומה ולעזור לאחים בעיירה הקטנה מולוצ׳נְסְק.‏

במולוצ׳נְסְק זימן אותי הקג”‏ב לשיחה שארכה כמה שעות.‏ לאמיתו של דבר,‏ זומנתי שש פעמים!‏ בכל פעם הבטיחו לי עתיד ורוד אם אנתק את קשריי עם ה”‏יהוויסטים”‏.‏ לבסוף,‏ פקעה סבלנותו של הקג”‏ב.‏ עד־יהוה אחר ואנוכי נשפטנו לשנה מאסר.‏

לאחר שריציתי את עונשי,‏ עקרה משפחתנו ב־1973 לכפר קטן ליד קרֶמֶנצ׳וּג.‏ ערכנו בביתנו בחשאי אסיפות משיחיות,‏ וביניהן ב־1974 חגיגת ערב הזיכרון למות המשיח.‏ בבוקר המחרת נערך חיפוש בביתנו.‏ נעצרתי.‏

המשפט,‏ מחנה עבודה והגלייה

המשפט נערך בדלתיים סגורות,‏ והנוכחות בו הוגבלה למוזמנים בלבד.‏ נכחו במשפט פקידי ממשל בכירים וגורמי ציבור,‏ מסולתה ומשמנה של החברה.‏ בחרתי שלא למנות לעצמי עורך־דין.‏ הוקצבו לי 45 דקות לטעון להגנתי.‏ יום לפני המשפט,‏ יובגניה ובנותינו כרעו ברך בתפילה.‏ הן לא ביקשו שירוכך גזר הדין או שתוענק לי חנינה,‏ אלא שתינתן עדות טובה על המלכות ועל שמו הקדוש של יהוה.‏

המשפט היה בעיצומו.‏ השופט הקריא כמה קטעים מחוברות המצפה ועורו!‏ והנה התברר לשופט שתגובת הקהל שונה מהצפוי.‏ כאשר שמעו המאזינים שעולם מרושע זה עתיד לחלוף ללא שוב בהר־מגידון,‏ ושמלכות אלוהים תשלוט על הארץ,‏ התבלבלו — לפתע לא ידעו במה להאמין.‏ עד מהרה עמד השופט על טעותו,‏ ובנאום הסיכום שלי הוא ניסה להיחלץ מהמצב שאליו נקלע,‏ וקטע את דבריי ללא הרף.‏ ואולם,‏ בזכות העובדה שקרא ישירות מהפרסומים שלנו,‏ מסר השופט עדות מצוינת,‏ ובליבי גאו רגשי תודה.‏ למרות זאת,‏ נגזרו עלי חמש שנות מאסר עם עבודת פרך והגלייה לחמש שנים נוספות.‏

ביליתי את חמש השנים הבאות במחיצת פושעים קשוחים בצפון הרחוק.‏ הייתי במחנה העבודה יוֹדבה,‏ ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית קוֹמי.‏ בתקופה ההיא ניצלתי הזדמנויות רבות לשאת עדות על המלכות ובישרתי לכ־200,‏1 אסירים,‏ וגם למינהל המחנה.‏ עם שחרורי ב־1979,‏ גליתי לווֹרקוּטָה,‏ השוכנת מעל לחוג הקוטב הצפוני.‏ זמן קצר לאחר שמצאתי עבודה ומקום מגורים בוורקוטה,‏ הצטרפה אלי משפחתי.‏

וורקוטה ידועה כעיר שנבנתה על גוויות אסיריה,‏ וביניהם עדי־יהוה רבים שהיו אסירים במקום בעשורים קודמים.‏ כיום זוהי עיר ככל עיר אחרת.‏ אין זכר למחנות עבודה,‏ למעט הגוויות הטמונות באדמה הקפואה בשטח העיר ובסביבותיה.‏ אלו גוויותיהם של אינספור אנשים שמתו על מזבח אמונתם,‏ לתפארתו של יהוה.‏

השמחה שבחופש דת

ב־1989 נסענו מוורקוטה לפולין כדי לנכוח בשני כינוסים בינלאומיים של עדי־יהוה.‏ לא בושנו בדמעות הגיל שהציפו את עינינו,‏ כאשר צפינו בעשרות אלפי אחים ואחיות משיחיים בוורשה ובקטוביץ’‏ הנהנים מהתרועעות ללא פחד שייעצרו.‏ היה זה חלום שהתגשם.‏ שבנו לוורקוטה בנחישות מחודשת לקדם את ענייני המלכות.‏

מזג האוויר הקשה ששורר באיזור שמעל לחוג הקוטב הצפוני פגע בבריאותה של יובגניה.‏ מסיבה זו חזרנו לקרֶמֶנצ׳וּג במהלך אותה שנה.‏ כאן אנו מאושרים בשירותנו את יהוה בתנאים של חופש רב יותר.‏ שני חתנינו משרתים כזקני־קהילה באוקראינה.‏ בנותינו המטופלות בארבעה ילדים הן חלוצות,‏ כלומר מבשרות במלוא זמנן.‏

מדי פעם,‏ צף ועולה במוחי זיכרון חזית המלחמה ב־1945 והבטחתי מלפני יותר מיובל שנים.‏ כדי שאוכל לקיים אותה,‏ העניק לי יהוה ידע מדויק,‏ אותו ידע שאיפשר למיליונים להבטיח הבטחה דומה — לשרת את יהוה לנצח נצחים.‏

‏[‏מפה/‏תמונה בעמוד 19]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

רוסיה

וורקוטה

לביב

בוריסלב

אוקראינה

קרמנצ׳וג

מולוצ׳נסק

קווקז

בירוסינסק

אנגרסק

תמונה משפחתית עם שתי בנותינו,‏ בעליהן וארבעת ילדיהם

‏[‏שלמי תודה]‏