עמידה בקשיים בעזרת כוחו של אלוהים

סטפן קוז׳מבה מספר

לילה אחד בתחילת אפריל 1951 הגיעו משאיות עמוסות חיילים סובייטים לכפר שלנו סטֵנְיַטין שבאוקראינה.‏ חיילים חמושים הקיפו את הבתים שנקבעו מראש,‏ לקחו עימם משפחות שלימות של עדי־יהוה ושלחו אותן לסיביר.‏ הייתי אז נער רגיש בן 12,‏ ותהיתי מדוע נהגו בהם כך ואיך יוכלו להחזיק מעמד לנוכח סבל שכזה.‏

נולדתי בכפר סטֵנְיַטין באוקטובר 1938.‏ אמי נפטרה שבועיים לאחר הלידה,‏ ואבי נהרג במלחמה נגד גרמניה ב־1944 כחייל בצבא הסובייטי.‏ אולֶנה ואנה,‏ דודותיי מצד אבא,‏ לקחו אותי תחת חסותן וגידלו אותי.‏

הכרתי בילדותי כמה עדי־יהוה בכפר שלנו.‏ הם דיברו איתי ועם אחרים על מלכות המשיח בכל הזדמנות.‏ במשך הזמן התיידדתי עם כמה מהעדים הצעירים.‏ ממש נדהמתי כשהחיילים הסובייטים באו לקחת אותם כדי להגלותם לסיביר.‏

אך לא כל העדים הוגלו.‏ לסטפן,‏ עד־יהוה שהיה שכן שלי,‏ הרשו להישאר משום שבני־משפחתו לא היו עדים.‏ הוא היה מבוגר ממני בשש שנים,‏ וכשסיימתי את לימודיי עבדתי איתו בנגרות.‏ הוא לימד אותי את המקרא בעזרת כל חוברת המצפה שהצליח להשיג.‏ סטפן,‏ שכעת משרת באסטוניה את אלוהי האמת יהוה,‏ התרגש כשנטבלתי ביולי 1956.‏

הרדיפות לא פסחו על אף אחד ממשרתי יהוה באוקראינה.‏ הממשלה ערכה חיפושים בבתים במטרה למצוא ספרות מקראית,‏ לכן אירגנתי לי מספר מקומות מחבוא.‏ דודותיי אולנה ואנה השתייכו לכנסייה היוונית־קתולית,‏ והתנגדו לקשר שלי עם עדי־יהוה.‏ הן אפילו ניסו להשפיע עלי להפסיק להתרועע עם העדים.‏ לפעמים הרגשתי כמו השליח פאולוס,‏ שאני ’‏נלחץ ללא נשוא’‏.‏ אולם יחסיי עם יהוה אלוהים חיזקו אותי וסייעו לי להתמודד עם כל הקשיים (‏קורינתים ב׳.‏ א׳:‏8;‏ פיליפים ד׳:‏13‏)‏.‏

מאבקי להישאר ניטרלי

על צעירים בגיל 18 היתה מוטלת חובת השירות בצבא הסובייטי.‏ לאור הידע המקראי שרכשתי,‏ הייתי נחוש בדעתי לנקוט עמדה ניטרלית בכל הקשור לענייני העולם,‏ הווי אומר שסירבתי להתגייס לצבא הסובייטי (‏ישעיהו ב׳:‏4;‏ יוחנן י״ז:‏14–16‏)‏.‏ אולנה ואנה עודדו אותי להתגייס אף שאבא,‏ שהיה אח שלהן,‏ נפל במלחמה.‏

לאחר שקיבלתי צו גיוס התייצבתי בלשכת הגיוס שבאזורנו והסברתי את עמדתי.‏ נעצרתי לאלתר ונותרתי במעצר עד שהוכן כתב אישום נגדי.‏ המשפט נערך בדלתיים סגורות.‏ לא הודיעו אפילו לדודות שלי על התאריך שבו הועמדתי לדין.‏ מסרתי עדות מקיפה לשופט,‏ לתובע ולשניים ששימשו כחבר מושבעים.‏ המשפט הסתיים בתוך 20 דקות.‏ גזר הדין — חמש שנות מאסר ועוד חמש שנים שבמהלכן ישללו ממני חלק מזכויות האזרח.‏

מרצה את עונשי

לאחר המשפט נשלחתי לבית כלא בלבוֹב.‏ בשלושת החודשים שחלפו ממעצרי ועד להעברתי למחנה עבודה הייתי מנותק מאחיי המשיחיים ולא היו ברשותי מקרא או ספרות מקראית.‏ למרות זאת הייתי פעיל.‏ בישרתי לאסירים האחרים,‏ אשר התקשו להבין את סירובי לשרת בצבא.‏ באותם חודשים הסתמכתי על הלימוד האישי שערכתי בתקופה שלפני המעצר.‏ למדתי מניסיון לקח חשוב:‏ לימוד אישי של המקרא עוזר לנו לבנות מאגרים רוחניים שמפיחים בנו כוח בשעת ניסיון (‏יוחנן י״ד:‏26‏)‏.‏

באפריל 1958 הועברתי למחנה עבודה מספר 21 ליד ניפְּרוֹפּטרוֹפְסְק,‏ מרחק של יותר מ־700 קילומטר מהבית,‏ שם ריציתי את יתרת עונשי.‏ קמנו בשעה 00:‏6 בבוקר ואחרי ארוחת הבוקר העלו אותנו על משאיות והסיעו אותנו למקום עבודתנו שהיה מרוחק כ־50 קילומטר מן המחנה.‏ עבדנו שמונה שעות באתר בנייה ולאחר מכן שבנו למחנה ללינת לילה.‏

גרנו בצריפים,‏ שבכל אחד מהם התגוררו בסביבות מאה אסירים.‏ המזון היה דל ותנאי המחיה קשים.‏ אבל לפחות יכולתי ליהנות מחברתם של שניים מעמיתיי לאמונה שהיו עימי באותו צריף.‏ כל אחד מאיתנו עשה מאמץ מכוּון לעודד את השניים האחרים.‏ זוהי דרך נוספת שבה יהוה מפיח כוח במשרתיו בשעת צרה — באמצעות התרועעות עם עמיתים לאמונה (‏קורינתים ב׳.‏ ז׳:‏6‏)‏.‏

בסך הכל היינו 12 עדי־יהוה במחנה.‏ לחלקם היו קרובי משפחה בחוץ שהבריחו עבורנו עמודים של המצפה והטמינו אותם בחבילות המזון שהביאו.‏ הסוהרים פתחו את רוב החבילות ובדקו את תוכנן עוד בטרם הגיעו אלינו.‏ כדי למנוע את גילוי דפי המצפה עטפו אותם בניילון והם הוטמנו בצנצנות ריבה,‏ אשר הסוהרים לא טרחו לפתוח אותן.‏ כשהגיעו לידינו המאמרים העתקנו אותם בכתב יד וחלקנו בינינו את המידע.‏

כמו כן,‏ עשינו כמיטב יכולתנו לבשר על מלכות אלוהים ויהוה בירך את מאמצינו.‏ לדוגמה,‏ הכרתי אסיר ששמו סרגיי שעבד קודם לכן כמנהל חשבונות במפעל ממשלתי במזרח אוקראינה.‏ משנתגלתה הונאה במקום עבודתו הוא נמצא אחראי לכך ונשפט לעשר שנות מאסר.‏ כמה עדי־יהוה בכלא לימדו אותו את המקרא בעזרת החוברות שהצליחו להשיג.‏ סרגיי הגיב בחיוב ולבסוף אמר לי:‏ ”‏כשאשתחרר מהכלא אני רוצה להיטבל ולהיות עד של יהוה!‏”‏ סרגיי עמד במילתו ונטבל זמן קצר לאחר שחרורו.‏ הוא עבד את יהוה בנאמנות עד יום מותו.‏

אי‏־‏ודאות לגבי רומים פרק י״ג

השתחררתי מהמאסר בינואר 1963 ושבתי לכפר מולדתי סטֵנְיַטין.‏ כמעט מייד הרגשתי שמשהו אינו כשורה בקהילה המקומית בסוקאל.‏ שררה אווירה מתוחה בין האחים.‏ מה היתה הבעיה?‏ מה הוביל למצב של אי־ודאות?‏

מזה שנים ניסו השלטונות הסובייטים לזרוע פילוגים בקרב עמו של יהוה.‏ הם עצרו אחים לחקירה ואמרו להם שהעדים משמשים כלי לקידום האינטרסים של ארצות־הברית.‏ השוטרים המליצו לעדים הגרים בתחומי ברית־המועצות להקים ארגון עצמאי,‏ והוסיפו שבדרך זו ישררו יחסי שלום בינם לבין השלטונות והם יוכלו לקיים את דתם באין מפריע.‏ השוטרים דאגו לכך שהצעתם תישמע קוסמת.‏

אזי הופיע מעל דפי המצפה מה־15 בנובמבר 1962 עדכון בהבנה,‏ שיצא לאור באוקראינית ב־1 ביולי 1964.‏ העדכון נגע לכתוב ברומים פרק י״ג‏.‏ עד אותה עת סברנו ש”‏רשויות השלטון”‏ שמוזכרות בפסוק 1 הם יהוה אלוהים וישוע המשיח,‏ אולם המצפה הבהיר שהמונח ”‏רשויות השלטון”‏ מתייחס בעצם לשלטונות האדם אשר ”‏נקבעו [‏במעמדם היחסי,‏ ע״ח‏]‏ מטעם אלוהים”‏ (‏רומים י״ג:‏1‏)‏.‏

כמה מן העדים התקשו לקבל השקפה מעודכנת זו משום שהשלטונות בברית־המועצות היו כה אכזריים בניסיונותיהם למחות מעל פני האדמה את עבודת אלוהים האמיתית.‏ עדים אלה חשבו שהמצפה שבו פורסם העדכון בהבנה לא יצא לאור מטעם הארגון הרשמי של עדי־יהוה.‏ הם סברו שהיה זה מידע כוזב שהפיצו פשרנים,‏ אשר עשו יד אחת עם השלטונות כדי לגרום לעדים להיות כפופים לברית־המועצות.‏

נוצר מצב שבו כל עובד יהוה באוקראינה התמודד עם השאלה:‏ איזו קבוצה היא הצודקת ואיזו הטועה?‏ צפיתי מן הצד בכל אחת מקבוצות העדים ושאלתי את עצמי,‏ ’‏מהם המניעים שלהם?‏’‏ לא חלף זמן רב והצלחתי לזהות הבדל חד בין שתי העמדות.‏

רובם המכריע של עדי־יהוה,‏ שחלקם אולי לא הבינו לגמרי את ההסבר החדש של רומים פרק י״ג‏,‏ בחרו לדבוק בנאמנות ביהוה ובארגונו.‏ אחרים לעומתם החלו לפקפק בכך שמקורם של הפרסומים האחרונים מטעם חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים הוא אכן הארגון הרשמי של עדי־יהוה.‏ אלו נטו לדעות קיצוניות בכמה נושאים.‏ למשל,‏ הם חשבו שאין זה הולם שכלה תלבש שמלה לבנה ביום כלולותיה או שזוג נשוי יענדו טבעות נישואין.‏ היו שעזבו את הארגון.‏ אך במשך הזמן רבים מהם הכירו בטעותם ושבו לשרת את יהוה.‏

פעילים במחתרת

אף שפעילותנו הדתית נאסרה על פי חוק,‏ כל אימת שנתאפשר לנו ערכנו את אסיפותינו השבועיות בקבוצות שמנו בין 10 ל־15 איש.‏ האסיפות הפיחו בנו כוח וחיזקו את רוחניותנו,‏ ותרמו לכך לימוד המקרא כמו גם ההתרועעות שלאחריו.‏ נהגנו להחליף חוויות וזה עזר לנו להבין שכולנו באותה סירה.‏ דבריו של השליח פטרוס מצאו הד בלִבנו:‏ ”‏אותן הצרות עוברות על אחיכם אשר בעולם”‏ (‏פטרוס א׳.‏ ה׳:‏9‏)‏.‏

מאמרי המצפה שימשו בסיס לדיונים שלנו.‏ כיצד הגיעו אלינו החוברות?‏ עדים שימשו בלדרים והבריחו מיקרופילמים דרך הגבול לשטח אוקראינה.‏ סרטים אלה הועברו במסלול קבוע מעֵד אחד לרעהו.‏ כל אחד מהם דאג להפיק מספיק עותקים עבור קהילתו.‏ לפעמים גם אני עזרתי בהפקת עותקים אלו.‏ עבדתי במשרה מלאה ובלילות הייתי עסוק בשירות יהוה.‏ הכנתי חוברות והשתתפתי בפעילויות נוספות.‏ היתה זו משימה מאתגרת לעמוד בלוח הזמנים,‏ אך מי מבינינו אשר נשאו בתפקידים אחראיים בארגון נוכחו שיהוה ”‏נותן ליעף כוח”‏ (‏ישעיהו מ׳:‏29‏)‏.‏

יצרנו הזדמנויות לשוחח על המקרא עם מי שפגשנו.‏ רבים מאיתנו עשו כן תוך כדי נסיעה בתחבורה הציבורית.‏ שיטה נפוצה אחת לפתוח בשיחה היתה פשוט לקרוא עיתון,‏ וכבדרך אגב לספר את החדשות הטריות לאחד הנוסעים.‏ לאחר שהתחלנו לשוחח,‏ הסבנו את השיחה לנושא מקראי.‏ באופן זה הפצנו את הבשורה הטובה באזורנו.‏

אשת חיִל

בשנת 1965 נשאתי לאשה את תמרה,‏ שחונכה מילדות לעבוד את אלוהי האמת וידעה מה משמע הדבר להגן על אמונתה בשעת מבחנים.‏ אחיה סרגיי נעצר ועמד בניסיונות שלוש פעמים בגין היותו עד־יהוה פעיל.‏ בפעם השלישית נמצאו ברשותו עותקים של המצפה‏,‏ ונגזרו עליו עשר שנות מאסר.‏ תמרה עצמה נעצרה לחקירה במטה הראשי של המשטרה ואיימו עליה במאסר.‏

לא היה לנו קל למצוא מקום מגורים אחרי החתונה,‏ ובסופו של דבר משפחה שהתגוררה בסוקאל ושהיתה ידידותית כלפי העדים הציעה לנו חדר קטן בביתה תמורת דמי שכירות נמוכים.‏ המשפחה הבטיחה לנו שתמרה תורשה להמשיך לגור בחדר גם אם יעצרו אותי ויכלאו אותי שוב.‏ אשתי ואני אסירי תודה ליהוה על ברכתו ולמשפחה על טוב־לִבה.‏ מאוחר יותר,‏ כשנפטר אחד מבני־המשפחה,‏ ניצלה תמרה את ההזדמנות וסיפרה לבת גלינה על תחיית המתים.‏ זרעי האמת המקראית הניבו פרי,‏ וגלינה החלה לאהוב את הבורא.‏ היא נטבלה וכיום היא משרתת את יהוה לצד בעלה.‏

ברוב סופי השבוע בשנות השבעים נהגתי לנסוע לאזורים שונים באוקראינה,‏ כמו גם למולדביה (‏מולדובה)‏ והרי הקַרפַּטים,‏ שם נפגשתי עם המשגיחים בארגונו של יהוה ועודדתי אותם.‏ על פי רוב עזבתי ביום שישי בערב ושבתי הביתה מאוחר ביום ראשון.‏ תמרה ידעה אך לעתים רחוקות לאן הלכתי,‏ ולפעמים לא היתה אפילו בטוחה שאחזור.‏ מצב זה נמשך שנים.‏ איני יכול אלא להסכים עם הכתוב במקרא על אשת חיִל:‏ ”‏רחוק [‏יקר]‏ מפנינים מִכְרָה [‏מחירה או ערכה]‏”‏ (‏משלי ל״א:‏10‏)‏.‏

באותם ימים כל פעילות הקשורה לעדי־יהוה היתה כרוכה בסיכון.‏ יכולנו להתמיד אך ורק בעזרת הכוח שהעניק לנו יהוה.‏ אינספור פעמים התמודדתי עם מצבים קשים ולא ידעתי מה לעשות.‏ לכן התפללתי חרישית וסמכתי על יהוה שיפיח בי כוח.‏ זה הפך להיות עבורנו אורח חיים (‏מעשי השליחים ד׳:‏29‏)‏.‏

שנים מאוחרות יותר

בחלוף הזמן,‏ החיים נהפכו לקלים יותר עבור משרתי יהוה באוקראינה.‏ הרדיפות פחתו ובמקום עונשי מאסר הוטלו קנסות.‏ בשנות השמונים הכירו השלטונות בכך שעדי־יהוה הם באמת ארגון בינלאומי.‏ המדינה פגעה במוניטין שלה בחו”‏ל כשאסרה את העדים באוקראינה ובמקומות אחרים בברית־המועצות.‏ זכור לי שקצין משטרה שחקר אותי אמר לי:‏ ”‏אנחנו מבינים כעת שדת אינה חייבת להיות מזיקה.‏ דאגתנו העיקרית היא שקבוצה דתית כלשהי לא תפגע במדינה”‏.‏

במזרח אירופה נפל בהדרגה מסך הברזל בסוף שנות השמונים,‏ ומאז נהנינו מחופש הולך וגדל באוקראינה.‏ ב־1991 הכירו השלטונות רשמית בפעילות ההטפה שלנו,‏ ובספטמבר 1998 הקימה חברת המצפה סניף בלבוֹב.‏ בתחילת 1999 החלה בנייתו של סניף חדש המתוכנן לאכסן יותר מ־170 עובדים.‏ כיום משתתפים בהטפת הבשורה באוקראינה יותר מ־000,‏112 איש,‏ ובערב הזיכרון בשנת 2000 הגיעה הנוכחות ליותר מ־000,‏250 איש.‏ מה שבולט במיוחד הוא מספרם הרב של הצעירים בין שורותינו.‏ בכינוס שנערך בקייב ב־1991 שאלה אותי עיתונאית:‏

‏”‏מהיכן הגיעו כל האנשים הללו?‏ חשבתי שאין בכלל עדי־יהוה בברית־המועצות,‏ ופתאום אני רואה אלפים!‏”‏

‏”‏לא הופענו לפתע פתאום,‏ בִּן לילה”‏,‏ השבתי לה.‏ ”‏שירתנו כאן את יהוה שנים רבות”‏.‏

‏”‏איך אתם מצליחים למשוך צעירים כה רבים לדת שלכם?‏”‏ רצתה לדעת.‏

‏”‏עדיף שתשאלי את הצעירים עצמם,‏ שהם יספרו לך מדוע הם רוצים לעבוד את יהוה”‏.‏

‏”‏כבר שאלתי”‏,‏ אמרה העיתונאית.‏ ”‏הם אמרו לי שהם נהנים מזה”‏.‏

‏”‏אם כן,‏ זו התשובה”‏,‏ אמרתי.‏ ”‏אם אלו דבריהם של הצעירים שלנו,‏ זהו כנראה ההסבר”‏.‏

לא רק צעירים נהנים לעבוד את יהוה.‏ סך־הכול השנים שתמרה ואני עובדים אותו מגיע יחד ליותר מ־80 שנה,‏ ולא היינו משנים את דתנו בעד שום הון שבעולם.‏ אף שאנו עדי־יהוה,‏ איננו מחוסנים מפני בעיות.‏ אנו יודעים שכל עוד עומד על כנו הסדר הישן הזה,‏ קשיים הם נחלת כולנו.‏ אבל אנחנו מוכנים טוב יותר מכל קבוצה אחרת על פני האדמה להתמודד עם קשיים.‏ אנחנו נחושים להתמודד עם כל קושי כפי שנהגנו בעבר,‏ בכוחו של אלוהינו הכל־יכול,‏ יהוה.‏ אנו מרגישים כמו משה כאשר שר את שירת הניצחון:‏ ”‏עָזי וזמרת יה,‏ ויהי לי לישועה”‏ (‏שמות ט״ו:‏2‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

עם אחיי לאמונה במחנה עבודה מספר 21

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

מיקרופילם של ”‏המצפה”‏ באוקראינית (‏גודל טבעי)‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם רעייתי תמרה

‏[‏תמונה בעמודים 24‏,‏ 25]‏

תרשים של בנייני הסניף החדשים שנמצאים בשלבי בנייה בלבוֹב

‏[‏תמונות בעמוד 25]‏

מדוע צעירים כה רבים באוקראינה עובדים את יהוה?‏