יובל שנים תחת משטר טוטליטארי — המצפה

יובל שנים תחת משטר טוטליטארי

למביט טום מספר

השנה היתה 1951.‏ נגזרו עלי עשר שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר.‏ הסיעו אותנו אלפי קילומטרים למחנה אי־שם מעל לחוג הקוטב הצפוני.‏ העבודה התישה,‏ מזג־האוויר היה קשה ותנאי המחיה נוראיים.‏ ברצוני לספר לכם איך הגעתי לשם ומדוע סִבלנו לא היה לשווא.‏

באסטוניה,‏ מדינה בלטית שבה נולדתי ב־10 במרס 1924,‏ נחשב אבי לאינטלקטואל.‏ לימים ניהל אבי את החווה המשפחתית ביֶרבַמה שבמרכז אסטוניה.‏ משפחתנו היתה משפחה לותרנית גדולה והיינו תשעה ילדים,‏ כשאני בן הזקונים.‏ אבי נפטר כשהייתי רק בן 13.‏

כעבור שנה סיימתי את לימודיי בבית־הספר היסודי.‏ עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה בספטמבר 1939 גויס אחי אייריך לצבא,‏ ולא נתאפשר לי להמשיך ללמוד.‏ אסטוניה סופחה לברית־המועצות ב־1940,‏ ושנה לאחר מכן נכבשה בידי הגרמנים.‏ הם השליכו את אייריך לכלא,‏ אך הוא שוחרר ושב לאסטוניה באוגוסט 1941.‏ שבתי לספסל הלימודים ב־1942 ולמדתי בבית־ספר חקלאי.‏

ב־1943,‏ במהלך ביקורי בבית לרגל חג המולד,‏ סיפרה לי אחותי לֵיידה שרופא המשפחה שלנו שוחח איתה על המקרא.‏ הוא נתן לה כמה ספרונים שיצאו לאור מטעם חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים.‏ קראתי אותם ומייד חיפשתי את ד״ר ארתור אינדוּס והוא לימד אותי את המקרא.‏

נאלץ להחליט

בינתיים הסלימו הקרבות בין גרמניה וברית־המועצות.‏ בפברואר 1944 התקרבו הכוחות הרוסיים לגבול אסטוניה.‏ אייריך גויס לצבא הגרמני וגם אני קיבלתי צו גיוס.‏ האמנתי שחוק אלוהים אוסר על הריגת רעינו בני האדם,‏ וד”‏ר אינדוס הבטיח שיעזור לי למצוא מקום להסתתר בו עד תום המלחמה.‏

יום אחד הגיעו לחוותנו שוטר וראש ההגנה האזרחית המקומית.‏ הם קיבלו הוראה לעצור אותי בחשד לניסיון השתמטות משירות צבאי.‏ ידעתי אז שהברירה שניצבה בפני היתה לברוח מהבית,‏ וָלא אישלח למחנה ריכוז גרמני.‏

מצאתי מקלט בחווה של עד־יהוה.‏ בשעה שהסתתרתי,‏ נהגתי להרבות ככל האפשר בקריאת המקרא וספרות של חברת המצפה כדי לחזק את אמונתי.‏ לילה אחד הגעתי הביתה בחשאי לקחת קצת אוכל.‏ הבית היה מלא חיילים גרמנים,‏ משום שאחי אייריך חזר הביתה בלוויית כמה מחבריו לחופשה בת כמה ימים.‏ הצלחתי לדבר עם אייריך בחשאי בגורן אותו לילה.‏ מאז לא ראיתי אותו עוד.‏

בקושי מצליח לברוח

באותו לילה,‏ לאחר ששבתי לחווה שבה הסתתרתי,‏ היתה שם פשיטה.‏ השוטר המקומי ואנשי ההגנה האזרחית הגיעו לשם לאחר שקיבלו דיווח שמישהו מסתתר בחווה.‏ השתחלתי לתעלה הצרה שמתחת לרצפה,‏ ותוך זמן קצר שמעתי את הלמות המגפיים הממוסמרים מעל לראשי.‏ הקצין איים על החוואי ברובה וצרח:‏ ”‏מישהו מתחבא בבית הזה!‏ איך נוכל להגיע לתעלה שמתחת לרצפה?‏”‏ יכולתי לראות את קרן האור מהפנס שלהם בשעה שחיפשו אותי.‏ זזתי עוד קצת אחורה,‏ שכבתי שם וחיכיתי.‏ לאחר שעזבו נשארתי שם עוד זמן מה לוודא שחלפה הסכנה.‏

עזבתי את הבית לפני עלות השחר והודיתי ליהוה שלא נתפסתי.‏ אחים משיחיים עזרו לי למצוא מקום מסתור אחר,‏ שבו נשארתי עד תום הכיבוש הגרמני.‏ מאוחר יותר שמעתי שהשוטר וראש ההגנה האזרחית המקומית נהרגו,‏ כפי הנראה בידי פרטיזנים רוסים.‏ ב־19 ביוני 1944 נטבלתי כסמל להקדשת חיי לאלוהים.‏ גם אחותי ליידה היתה לעֵדת־יהוה.‏

אסטוניה נכבשה שוב בידי הסובייטים ביוני 1944,‏ וכעבור חודשיים הייתי חופשי לחזור הביתה ולעזור בעבודה בחווה.‏ אך בנובמבר,‏ זמן קצר לאחר שובי,‏ קיבלתי צו התייצבות לצבא הרוסי.‏ העדתי באומץ לב לפני ועדת הגיוס.‏ הם הודיעו לי שאין זה מעניינם של הסובייטים מהי אמונתי ושהכל חייבים לשרת בצבא.‏ על כל פנים,‏ הצלחתי לשמור על חירותי עד סוף המלחמה ושקעתי כל־כולי במאמצים לספק ספרות מקראית לאחיי לאמונה.‏

הפעילות שלאחר המלחמה

עם תום המלחמה במאי 1945 קיבלו סרבני מצפון חנינה,‏ ולכן יכולתי לשוב לספסל הלימודים.‏ בתחילת 1946 הגעתי למסקנה שאין לי עתיד בחוואות באסטוניה,‏ משום שהקולקטיביזציה של הסובייטים השתלטה על הסקטור הפרטי.‏ לכן הפסקתי את לימודיי והקדשתי זמן רב יותר להכרזת בשורת המלכות.‏

תחת השלטון הסובייטי,‏ לא יכולנו עוד לשרת את אלוהים בחופשיות.‏ לאמיתו של דבר,‏ ניתק הקשר בינינו לבין חברת המצפה במהלך מלחמת־העולם השנייה.‏ בעזרת מכונת שכפול ישנה עזרתי בשכפול הספרות שהצלחנו לשמור.‏ עשינו כמיטב יכולתנו לקיים אסיפות קהילתיות.‏

באוגוסט 1948 החל הקג”‏ב (‏’‏הוועדה לביטחון המדינה’‏)‏ לרדוף את עדי־יהוה.‏ חמישה מהאחים שעמדו בראש הפעילות נעצרו והושלכו לכלא,‏ ומהר מאוד התברר שהקג”‏ב רוצה לאסור את כולנו.‏ התמניתי כחבר בוועד של ארבעה שתפקידיו היו לארגן את פעילות ההטפה,‏ לעודד את אחינו המשיחיים ולסייע לאלה שבכלא.‏ מאחר שהיה לי חופש תנועה יחסית לאחרים,‏ הוטל עלי ליצור קשר עם עדים אחרים.‏

ב־22 בספטמבר 1948 נשלח מכתב מחאה רשמי לגורמי ציבור סובייטים באסטוניה.‏ המכתב הסביר מהו הארגון שלנו ומהי מטרת פעילותנו,‏ ותבע את שחרורם של אחינו לאמונה.‏ התגובה?‏ מאסרים נוספים.‏ ב־16 בדצמבר 1948 שלחנו מכתב מחאה נוסף למועצת בית־המשפט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית אסטוניה,‏ ותבענו את זיכוים ושחרורם של אחינו.‏ העתקים של מכתב זה ואחרים עדיין מתויקים בארכיון העיר טַלין.‏

היה מסוכן לנסוע ממקום למקום,‏ משום שלא יכולנו להשיג את המסמכים המתאימים.‏ בכל זאת ביקרנו קהילות בארבֶט,‏ אוטפָּה,‏ טלין,‏ טרטוּ ווִירוּ,‏ שאליהן הגענו באופנוע שקנינו מקצין רוסי עם מנוע חזק בעל ארבעה צילינדרים שמחוברת אליו ’‏סירה’‏.‏ קראנו לאופנוע בשם החיבה ”‏מרכבה”‏.‏

מחאתנו לסטלין

ב־1 ביוני 1949 שלחנו עצומה למשרד הממשלתי העליון ביותר ברפובליקה הסוציאליסטית אסטוניה ולניקולאי שוורניק,‏ יושב־ראש הוועדה הנשיאותית העליונה של ברית־המועצות.‏ על מסמך זה,‏ שהשגנו העתק ממנו מהארכיון שבטלין,‏ מוטבעת חותמתו של ניקולאי שוורניק המעידה שקיבל אותו ושלח העתק ממנו ליוסיף סטלין,‏ ראש ממשלת ברית־המועצות.‏ וזה נוסח חלקה האחרון של העצומה:‏

‏”‏אנו תובעים את שחרורם של עדי־יהוה מהכלא ואת הפסקת רדיפתם.‏ ארגונו של יהוה אלוהים,‏ באמצעות חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים,‏ צריך לקבל את הרשות להכריז ללא הפרעה את הבשורה הטובה על מלכות יהוה לכל תושבי ברית־המועצות.‏ אחרת,‏ ישמיד יהוה לחלוטין את ברית־המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית.‏

‏”‏אנו דורשים זאת בשם יהוה אלוהים ובשם המלך של מלכותו,‏ ישוע המשיח,‏ וגם בשם כל אחינו לאמונה האסורים בבתי כלא.‏

‏”‏על החתום:‏ עדי־יהוה באסטוניה (‏1 ביוני 1949)‏”‏.‏

התגברות הרדיפות

בתחילת 1950 קיבלנו שלוש הוצאות של המצפה ממישהו שחזר מגרמניה.‏ הוחלט לארגן כינוס כדי שכל אחינו המשיחיים יוכלו להפיק תועלת ממזון רוחני זה.‏ מועד הכינוס נקבע ל־24 ביולי 1950,‏ ותכנַנו להתאסף באסם של תלמיד מקרא ליד הכפר אוטפָּה.‏ אך איכשהו נודע לקג”‏ב על תוכניותינו,‏ והם התכוננו למעצר המוני.‏

שתי משאיות עמוסות חיילים הוצבו בתחנת הרכבת בפַּלוּפֶּרה,‏ התחנה שבה היו האחים אמורים לרדת.‏ חייל עם משדר רדיו ארב להם בכביש שבין אוטפה לפּלופּרה,‏ קרוב למקום הכינוס.‏ כאשר ראינו שאחים שציפינו שיגיעו מוקדם לא הופיעו בזמן,‏ חשדנו שעלו על עקבותינו.‏

רכובים על אופנוע,‏ מיהרנו העדה אלה קיקָס ואנוכי לתחנת הרכבת,‏ שתי תחנות לפני פּלופּרה.‏ הרכבת בדיוק עצרה,‏ אלה ואני עלינו עליה כל אחד בקצה אחר,‏ רצנו לאורך הקרונות וקראנו לכולם לרדת מהרכבת.‏ העדים ירדו והתארגַנו לקיים את הכינוס באסם אחר למחרת היום.‏ כך סיכלנו את תוכניתו של הקג”‏ב לערוך מעצר המוני.‏

חודשיים לאחר הכינוס החלו מעצרים בהיקף נרחב.‏ נעצרתי לחקירה ב־22 בספטמבר 1950,‏ ונעצרו גם שלושת האחים האחרים החברים בוועד שהשגיח על פעילות ההטפה באסטוניה.‏ הוחזקנו בכלא של הקג”‏ב ברחוב פּגָרי בטלין שמונה חודשים.‏ לאחר מכן הועברנו לכלא רגיל ברחוב קלדה ושמו בָּטֵרי.‏ שהינו שם שלושה חודשים.‏ בהשוואה לכלא של הקג”‏ב שבו הוחזקנו במרתף,‏ כלא זה על חוף הים הבלטי היה כמו מקום קיִט.‏

החיים הקשים בסיביר

זמן קצר לאחר מכן נגזרו עלי עשר שנות מאסר במחנה בנוֹרילסְק שבסיביר הרחוקה.‏ עימי היו הארי אניקה,‏ אלכסנדר הרם,‏ אלברט קוֹזה וליאונרד קריבַּי.‏ שם,‏ השמש אינה שוקעת חודשיים בקיץ ואינה זורחת מעל האופק חודשיים בחורף.‏

באוגוסט 1951 יצאנו לדרך מטלין לנורילסק,‏ עלינו על רכבת וכך החל חלקו הראשון של מסענו.‏ נסענו כ־000,‏6 קילומטר דרך פְּסְקוֹב,‏ סנט פטרסבורג (‏לנינגרד לשעבר)‏,‏ פֶּרם,‏ יֶקַטֶרינבּוּרג (‏סבֶרדלוֹבסק לשעבר)‏,‏ נוֹבוֹסיבּירסק וקְרַסנוֹייַרסק השוכנת לחוף הנהר יֶניסֵי.‏ לבסוף,‏ בתחילת אוקטובר,‏ עלינו בקְרַסנוֹייַרסק על סירת ארבָּה שנגררה צפונה יותר מ־000,‏1 קילומטר.‏ בתוך שבועיים הגענו לעיר דוּדינקה,‏ הרחק מעל לחוג הקוטב הצפוני.‏ בדוּדינקה עברנו שוב לרכבת ונסענו 120 קילומטר בדרך לנורילסק.‏ ירדנו בתחנת נורילסק וצעדנו בשלג כבד את חמישה־עשר הקילומטרים האחרונים למחנה העבודה מחוץ לעיר.‏

כששטנו בארבָּה נגנבו בגדיי החורפיים,‏ ולגופי היו רק מעיל קייצי,‏ כובע וסנדלים.‏ נחלשנו משום שהנסיעה מטלין ארכה שבועות רבים,‏ וכשהגענו לא קיבלנו את מנת המזון הזעומה שהוקצבה לנו.‏ כמה מהאסירים התעלפו.‏ עזרנו להם להתקדם עד שהביאו סוסים ויכולנו להעביר אותם למזחלות רתומות לסוסים.‏

הגענו למחנה,‏ נרשמנו,‏ לקחו אותנו לסאונה וניתנה לנו מנת המזון היומית המוקצבת.‏ היה חמים במבנה המגורים,‏ ומייד שקעתי בשינה עמוקה.‏ באמצע הלילה התעוררתי מכאב חד שנגרם מדלקת שפילח את אוזניי.‏ בבוקר שלמחרת קיבלתי טיפול רפואי,‏ ופטרו אותי מלעבוד אותו יום,‏ מה שעורר את זעמן של רשויות הכלא והביא לידי כך שהוכיתי.‏ הושלכתי לצינוק לחודש על ”‏הפרת השלום במחנה”‏,‏ לדבריהם.‏ לשמחתי,‏ התרופות שקיבלתי מהמרפאה והזמן ששהיתי בצינוק איפשרו לי להחלים.‏

החורף הראשון במחנה היה הקשה ביותר.‏ העבודה,‏ רובה במכרה ניקל פתוח,‏ היתה מתישה ומעט המזון שקיבלנו היה גרוע.‏ רבים חלו בצפדינה,‏ לכן קיבלנו זריקות ויטמין C להקלת המחלה.‏ לשמחתנו פגשנו במחנה הרבה עדים ממולדובה,‏ פולין ואוקראינה.‏

החיים בכלא משתנים

באביב 1952 התחלנו לקבל משכורת קטנה שאיפשרה לנו לקנות מזון ולגוון את תפריטנו.‏ כמה מעדי־יהוה קיבלו מזון בקופסאות עם תחתית כפולה שבה הוסתרה ספרות מקראית.‏ עד־יהוה ממולדובה קיבל פעם קופסת פח שהכילה שומן חזיר.‏ לאחר שנגמר השומן,‏ בצבצה דופן הקיבה של החזיר.‏ בתוכה היו שלוש הוצאות של המצפה‏.‏

לאחר מותו של סטלין ב־5 במרס 1953 השתנו החיים בכלא לבלי הכר.‏ בתחילה פרצו שביתות ומרידות והאסירים דרשו את חירותם.‏ בעקבות זאת נשלחו חיילים לדכא את המרד בכלא ובנורילסק נהרגו 120 אסירים בהתקוממות.‏ אך העדים לא התערבו בנעשה,‏ ואיש מהם לא נהרג או נפצע.‏ בקיץ 1953 הושבתה העבודה במכרה הניקל לשבועיים.‏ לאחר מכן היו החיים בכלא קלים יותר.‏ כמה אסירים שוחררו,‏ והומתק דינם של אחרים.‏

עד נאמן

תקופה זו של מהומות במחנה חלפה,‏ והועברתי דרומה למחנה ליד העיר טַיְשֶט בפרובינציה אירקוּצק.‏ פגשתי שם את ארתור אינדוּס,‏ האיש שלימד אותי את המקרא לראשונה.‏ הוא סירב לעבוד כרופא במחנה וביכר עבודה פיזית.‏ הוא הסביר:‏ ”‏מצפוני אינו מרשה לי לאשר חופשת מחלה לאסירים בריאים בעלי מעמד אחראי,‏ בשעה שמאלצים אסירים חולים באמת לעבוד”‏.‏

אח אינדוס היה אז כחוש וחולה,‏ משום שלא היה מורגל לפני כן בעבודה פיזית קשה.‏ עם זאת,‏ הוא אמר לי שהסבל חישל אותו רוחנית.‏ היינו יחד כשלושה שבועות,‏ אלא שאז הוא נלקח לבית־החולים של המחנה ונפטר שם בינואר 1954.‏ אי־שם ביערות התת־ארקטיים האינסופיים שוכן קברו עלום השם.‏ הוא נפטר כמשיחי נאמן ומצפה לו תחיית המתים.‏

שחרור ונסיעה הביתה

ב־1956 נשלחו למחנה שלנו חברי הוועדה הנשיאותית העליונה של ברית־המועצות לעיין מחדש בתיקי האסירים.‏ כאשר הופעתי לפני הוועדה,‏ שאל אותי הגנרל האחראי:‏ ”‏מה תעשה לאחר שתשוחרר?‏”‏

‏”‏כשאגיע לגשר,‏ אחצה אותו”‏,‏ השבתי.‏

נתבקשתי לעזוב את החדר,‏ ומשקראו לי לשוב אמר הגנרל:‏ ”‏אתה האויב הגדול ביותר של ברית־המועצות — אתה אויב אידיאולוגי”‏.‏ הוא הוסיף:‏ ”‏אנחנו נשחרר אותך,‏ אבל נעקוב אחריך”‏.‏ שוחררתי ב־26 ביולי 1956.‏

התארחתי יומיים אצל עדי־יהוה אוקראינים בסוּיֵטיקהה,‏ כפר קרוב לטַיְשֶט,‏ מקום גלותם מ־1951.‏ תחנתי הבאה היתה מחוז טוֹמְסק,‏ קרוב למקום שאליו הוגלתה אמי,‏ ושהיתי שם ארבעה ימים.‏ הלכתי 20 קילומטר מתחנת הרכבת לכפר גריגוֹריֶוְקה.‏ התנאים שם היו גרועים יותר מאלה שרבים מאיתנו ראו במחנות!‏ אחותי ליידה שוחררה ממחנה אסירים בקזחסטן,‏ והגיעה לאיזור כמה חודשים קודם לכן כדי להיות עם אמי,‏ אך עדיין לא יכלה לשוב לאסטוניה משום שהדרכון שלה הוחרם.‏

לחצים באסטוניה

עם הזמן שבתי הביתה לאסטוניה והלכתי היישר לחווה של הוריי.‏ גיליתי שהשמועות שהגיעו אלינו לסיביר היו נכונות — הממשלה הרסה את כל הבתים שלנו!‏ לאחר כמה ימים חליתי בשיתוק ילדים.‏ אושפזתי בבית־החולים לזמן רב וגם לאחר ששוחררתי המשכתי לקבל טיפול.‏ אני צולע עד עצם היום הזה.‏

תוך זמן קצר התחלתי לעבוד בחברה שבה עבדתי בקיץ 1943,‏ חברת ’‏לצֶה פיט’‏.‏ הם דאגו לי למגורים,‏ וכאשר ליידה ואמי שבו מגלותן בדצמבר 1956,‏ הן עברו לגור איתי בלצֶה.‏

בנובמבר 1957 נשאתי לאשה את אלה קיקָס,‏ שגם שבה זה לא כבר ממחנה בסיביר.‏ כעבור חודשיים עברנו לגור בדירה קטנה בבית פרטי בטרטוּ.‏ לבסוף הצלחתי להשיג עבודה כנהג בקואופרטיב לצרכן במחוז טרטוּ.‏

כשהייתי בסיביר תרגמתי מרוסית לאסטונית עשרה מאמרים לימודיים מהמצפה והבאתי אותם איתי בשובי הביתה.‏ מאוחר יותר קיבלנו את הספר מגן־העדן האבוד לגן־העדן שיוחזר (‏לועזית)‏,‏ ותרגמנו גם אותו לאסטונית.‏ הדפסנו במכונת כתיבה עותקים של הספר.‏ הקג”‏ב המשיך לעקוב אחרינו כל אותה עת.‏ מאחר שהכרנו היטב את שיטות המעקב שלהם,‏ עמדנו על המשמר והיינו תמיד זהירים,‏ כחיות במצוד.‏

על הכוונת של הקג”‏ב

בתחילת שנות ה־60’‏,‏ פתח הקג”‏ב במסע השמצות נגד עדי־יהוה.‏ במיוחד אשתי ואני היינו על הכוונת.‏ בעיתונים נכתבו מאמרים שהוציאו דיבתנו רעה,‏ ודיברו נגדנו ברדיו ובטלוויזיה.‏ הקג”‏ב קיים פעמיים אסיפות ציבוריות במקום העבודה שלי.‏ שחקנים הציגו קומדיה סטירית עלי בתיאטרון אסטוניה שבטלין.‏ המצב הזכיר לי את מילותיו של דוד:‏ ”‏ישיחו בי יושבי שער,‏ ונגינות שותי שיכר”‏ (‏תהלים ס״ט:‏13‏)‏.‏

המאמצים להמיט עלינו קלון לא חדלו עד 1965.‏ אז התקיימה אסיפה אחרונה בבניין ’‏בריאות ציבור העובדים’‏ בטרטוּ.‏ אלָה ואני וכן סוכני הקג”‏ב נכחנו באולם שהתמלא עד אפס מקום.‏ כמה פעמים,‏ בהגיע תורה של אלה להשיב על שאלות,‏ נשמעו מחיאות כפיים מהקהל.‏ היה ברור שהקהל לצדנו.‏ סוכני הקג”‏ב התאכזבו מכך וכעסו.‏

השבעת רעב רוחני

מ־1965 עלה בידינו לספק לאחינו לא מעט ספרות,‏ למרות מאמצי הקומוניסטים למנוע את הפצת הספרות שלנו.‏ עם זאת,‏ תרגום במחתרת והדפסה במקומות מסתור דרשו הרבה זמן ומרץ.‏ סוכן קג”‏ב אמר לי פעם בקשר לפעילותי המחתרתית ולשיטה שלי להובלת ספרות:‏ ”‏טום,‏ אתה כמו מזוודה בעלת תחתית כפולה”‏.‏

מובן שנאלצנו לערוך את אסיפותינו בסתר ובקבוצות קטנות.‏ בישרנו רק באקראי.‏ האחים היו ערוכים תמיד לחיפושים בדירותיהם.‏ היה עלינו להקפיד להסתיר היטב את הספרות של חברת המצפה.‏ וגם בתנאים אלה,‏ מצאנו רבים שאהבו את האמת המקראית וצידדו במלכות.‏

בשנות ה־80’‏,‏ משהחל נשיא בריה”‏מ מיכאיל גורבצ׳וב ברפורמות שלו,‏ זכינו לחופש דת רב יותר.‏ בסופו של דבר,‏ התפרקה ברית־המועצות בשנת 1991 ועדי־יהוה הוכרו כחוק.‏ בימים אלה יש ארבע קהילות בטרטוּ,‏ ואנו ציפינו בכיליון עיניים עד שהושלמה בנייתו של אולם המלכות שלנו.‏ באסטוניה יש כיום יותר מ־800,‏3 עדים פעילים,‏ בהשוואה לאולי 40 או 50 לפני יותר מיובל שנים,‏ כאשר התחלתי לבשר.‏

חיים משיחיים משביעי רצון

מעולם לא פקפקתי בכך שעשיתי את הצעד הנכון כאשר החלטתי לשרת את יהוה.‏ במבט לאחור לבי נמלא סיפוק עצום,‏ ואני מאושר לראות את ארגון יהוה ממשיך לנוע קדימה במרץ ואת המספר ההולך וגדל של אנשים שחפצים לשרת את יהוה.‏

אני אסיר תודה ליהוה,‏ שבזכות אהבתו והגנתו הצלחנו אשתי ואני לעבור את כל השנים הללו.‏ הידיעה שעולמו רב הצדק של יהוה ממשמש ובא העניקה לנו כוח רוחני.‏ בראותנו את הגידול הנפלא במספר משרתי יהוה,‏ אנו משוכנעים לחלוטין שסִבלנו לא היה לשווא (‏עברים ו׳:‏10;‏ פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏

‏[‏מפה בעמוד 17]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

מפת המסע שארך חודשיים מטַלין למחנה הנודע לשמצה בנורילסק

טלין

פְּסְקוֹב

סנט פטרסבורג

פֶּרם

יֶקַטֶרינבּוּרג

נוֹבוֹסיבּירסק

קְרַסנוֹייַרסק

דוּדינקה

נורילסק

חוג הקוטב הצפוני

‏[‏שלמי תודה]‏

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

ארתור אינדוס,‏ משיחי נאמן שמת על מזבח אמונתו

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

אסירים בסיביר,‏ 1956.‏ אני הרביעי משמאל בשורה השנייה

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

אשתי ואני ליד מפקדת הקג”‏ב דאז,‏ שם נחקרנו פעמים רבות