מהפשע אל התקווה

מפי קוסטה קולאפיס

בהיתי בקירות המזוהמים של תא המאסר,‏ והחלטתי שאני חייב למצוא דרך להשיג הרבה כסף כדי לצאת ממעגל הפשע ולהתחיל חיים חדשים.‏

ישבתי שם,‏ אומלל ומדוכא,‏ וחשבתי איך בשנה אחת מתו לי 11 חברים.‏ אחד תלו בעוון רצח,‏ השני התאבד משום שעמד למשפט בעוון רצח,‏ שלושה מתו ממנת־יתר,‏ שניים היו מעורבים בקטטות רחוב והוכו למוות וארבעה מתו בתאונות דרכים.‏ היו לי גם כמה חברים שישבו בבתי־כלא שונים בגלל פשעים חמורים.‏

לכן,‏ באווירה הקודרת של התא,‏ התפללתי בייאוש.‏ התפללתי לאלוהים,‏ מי שזה לא יהיה,‏ שיראה לי איך נחלצים מעולם הפשע.‏ תפילה זו לא נענתה אלא כעבור זמן מה.‏ בינתיים,‏ הסכמתי לעסקת טיעון שלפיה לא יאשימו אותי בתקיפה מתוך כוונה להסב נזקי גוף קשים,‏ אלא באשמה קלה יותר,‏ וגם העונש שקיבלתי היה קל יותר.‏ אבל הרשו לי להסביר תחילה איך הגעתי לתסבוכת הזו.‏

נולדתי ב־1944 בפרטוריה שבדרום אפריקה,‏ ושם גם גדלתי.‏ היתה לי ילדות עשוקה.‏ אבי היה נתון להתפרצויות זעם והיה אדם אלים,‏ בעיקר לאחר ששתה לשוכרה.‏ החיים בבית היו אומללים.‏ הוא גם נהג להמר,‏ ומצבי הרוח המשתנים שלו גרמו לו להתעלל מילולית וגופנית בכולנו,‏ אבל בעיקר באמי.‏ כדי שלא לראות את המלחמות הבלתי פוסקות בבית,‏ ברחתי לרחובות.‏

הדרך לפשע

לכן כבר בגיל צעיר מאוד איבדתי את התמימות.‏ בגיל שמונה,‏ למשל,‏ למדתי שני לקחים.‏ את הראשון למדתי כשתפסו אותי עם צעצועים שגנבתי מביתו של השכן.‏ אבא הרביץ לי מכות חזקות,‏ ועד היום מהדהד באוזניי האיום שלו:‏ ”‏אם עוד פעם אתפוס אותך עם משהו שגנבת,‏ אשבור לך את העצמות!‏”‏ לא החלטתי שלא לגנוב יותר,‏ אלא החלטתי שלא להיתפס לעולם.‏ אמרתי לעצמי ש’‏בפעם הבאה אני אחביא את הגניבה ואיש לא יֵדע’‏.‏

הלקח השני אינו קשור לראשון,‏ אך גם אותו למדתי בגיל די צעיר.‏ בלימודי המקרא בבית־הספר אמרה המורה שלאלוהים יש שם פרטי.‏ ”‏שם אלוהים הוא יהוה”‏,‏ אמרה להפתעתנו,‏ ”‏והוא ישמע כל תפילה שלכם,‏ כל עוד תתפללו בשם בנו,‏ ישוע”‏.‏ זה נחרת במוחי הצעיר,‏ אף־על־פי שהמשכתי להידרדר לעולם הפשע.‏ כשהגעתי לתיכון כבר הייתי ’‏סחבן’‏ מקצועי מחנויות וגנב מוצלח.‏ החברים שלי בבית־הספר לא השפיעו עלי לטובה,‏ כי לרבים מהם כבר היה עבר עשיר במוסדות לעבריינים צעירים לשם נשלחו בגלל פשעים שונים.‏

עם השנים הפכתי לפושע מועד.‏ עד גיל עשרים כבר הייתי מעורב בהמון מעשי שוד,‏ פריצות,‏ גניבת מכוניות ומעשי תקיפה אלימים.‏ נהגתי להסתובב באולמות ביליארד ובבארים,‏ וביצעתי שליחויות לסרסורים,‏ זונות ופושעים.‏ לכן לא השלמתי אפילו שנה אחת בתיכון המקצועי שבו למדתי.‏

התחברתי עם פושעים קשוחים,‏ שאם מישהו בגד בהם,‏ לא חשבו פעמיים והפכו אותו לנכה.‏ למדתי שכדאי לשתוק — לא להתפאר בהישגים שלי ולא לפזר כספים — אחרת יבינו שביצעתי איזה פשע,‏ וזה ימשוך את תשומת לב המשטרה ויוביל לחקירות קשות.‏ וגרוע מכך,‏ זה עלול להוביל לביקורי פתע של פושעים אחרים,‏ המעוניינים בנתח מן השלל.‏

למרות אמצעי הזהירות האלה,‏ לפעמים חשדה המשטרה שהייתי מעורב בפעילות לא־חוקית,‏ והטילה עלי מעקב.‏ אך הקפדתי שלא יהיה ברשותי שום דבר שיכול להפליל אותי או לקשר ביני ובין פשע כלשהו.‏ פעם אחת בשלוש לפנות בוקר פשטה המשטרה על ביתי.‏ השוטרים חיפשו פעמיים בכל הבית כדי למצוא מוצרי חשמל ומכשירי אלקטרוניקה שנגנבו מן המלאי של חנות מקומית,‏ אבל לא מצאו דבר.‏ הובאתי לתחנת המשטרה ושם נטלו ממני טביעות אצבעות,‏ אבל לא הוגשה נגדי תביעה.‏

לעולם הסמים

מגיל 12 התחלתי לצרוך סמי הזיות.‏ הסמים הזיקו לי,‏ וכמה פעמים כמעט לקחתי מנת־יתר.‏ לא חלף זמן רב והכירו לי רופא בעל קשרים ענפים עם העולם התחתון.‏ כך הפכתי לסוחר סמים.‏ עד מהרה למדתי שיש מפיצים שאפשר לעבוד איתם כמעט בלי להסתכן,‏ כי הם נטלו את כל הסיכונים ואני נשארתי מאחורי הקלעים.‏

חלק מן האנשים שמכרתי להם סמים מתו לצערי ממנת־יתר או ביצעו פשעים חמורים בהשפעת הסמים.‏ ”‏חבר”‏ אחד רצח רופא ידוע,‏ וזה היכה גלים בכל המדינה.‏ הוא ניסה להפליל אותי,‏ אבל אני אפילו לא שמעתי על המקרה,‏ עד שהמשטרה הגיעה לביתי.‏ פעמים רבות נחקרתי על־ידי המשטרה גם על פשעים שלא ביצעתי.‏

אך יום אחד עשיתי שטות נוראה.‏ לאחר שבוע של סמים ואלכוהול תקפתי בזעם שני אנשים בגלל איזו אי הבנה ופצעתי אותם קשה.‏ למחרת הם זיהו אותי כמי שתקף אותם,‏ ונעצרתי באשמת תקיפה שמתוך כוונה להסב נזקי גוף קשים.‏ כך הגעתי לכלא.‏

להתעשר ולחזור לדרך הישר

שוחררתי מן הכלא,‏ ושמעתי שהתפנתה משרה למחסנאי בחברת תרופות.‏ הגשתי בקשה ושכנעתי את המעביד שאני האיש המתאים לתפקיד.‏ ידיד,‏ שכבר עבד במקום,‏ המליץ עלי,‏ והתקבלתי לעבודה.‏ חשבתי שכך אוכל לעשות הרבה כסף,‏ לעזוב את המקום ולהתחיל חיים חדשים.‏ לכן השתדלתי מאוד ללמוד את כל הקשור בעסק במהירות האפשרית,‏ וכל ערב שיננתי את שמות התרופות עד השעות הקטנות של הלילה.‏ הייתי בטוח שעליתי על הדרך לחיים חדשים.‏

התוכנית שלי היתה ’‏לחמם את הכיסא’‏ ולרכוש את אמונם של מעבידיי,‏ ובהזדמנות המתאימה,‏ לפרוץ ולגנוב כמות גדולה של תרופות וסמים שיש להם ערך רב בשוק השחור,‏ למכור אותם ולהתעשר כמעט בן־לילה.‏ הכנתי אליבי מפורט שיבטיח את חירותי ויקנה לי חיים חדשים.‏

ואז הגיעה השעה להוציא את התוכנית אל הפועל.‏ לילה אחד,‏ התגנבתי בזהירות למחסן,‏ והתבוננתי במדפים עמוסי התרופות בשווי מאות אלפי דולרים — ההזדמנות לחיים ללא פשע ואלימות.‏ אך לראשונה החל המצפון להציק לי.‏ מה גרם לי לפתע לנקיפות מצפון?‏ כמעט שכחתי שהוא קיים!‏ אספר לכם מה הוביל לכך.‏

שבועות ספורים קודם לכן,‏ שוחחנו,‏ המנהל שלי ואני,‏ על משמעות החיים.‏ הוא אמר משהו ועניתי לו שאם אין מוצא,‏ המוצא האחרון הוא להתפלל.‏ ”‏למי?‏”‏ הוא שאל.‏ ”‏לאלוהים”‏,‏ השבתי.‏ ”‏אבל לאנשים יש כל מיני אלוהים”‏,‏ אמר,‏ ”‏למי אתה היית מתפלל?‏”‏ אמרתי:‏ ”‏לאל הכל־יכול”‏.‏ ”‏אה,‏ ומה שמו?‏”‏ ”‏למה אתה מתכוון?‏”‏ שאלתי.‏ ”‏טוב,‏ כמו שלך ולי ולכל אחד אחר יש שם,‏ גם לאל הכל־יכול יש שם”‏,‏ אמר.‏ זה נשמע לי הגיוני,‏ אבל כבר התחלתי להתעצבן.‏ לכן שאלתי בכעס:‏ ”‏אז מהו שם אלוהים?‏”‏ ”‏שמו של האל הכל־יכול הוא יהוה!‏”‏ השיב לי.‏

התשובה שלו כאילו החזירה אותי שנים אחורה.‏ בבת אחת נזכרתי במה שלמדתי בכיתה,‏ כשהייתי רק בן שמונה.‏ מפתיע,‏ אומנם,‏ אך השיחה הזאת עם המנהל הותירה בי רושם עז.‏ ישבנו שעות ושוחחנו על נושאים עמוקים.‏ למחרת הוא הביא לי את הספר האמת המובילה לחיי־נצחa‏.‏ קראתי את כל הספר באותו לילה ומייד השתכנעתי — מצאתי את האמת ואת המשמעות האמיתית לחיים!‏ בשבועיים הבאים כמעט שלא עשינו דבר מלבד לשוחח על הנושאים השונים שבספר המדהים הזה בעל הכריכה הכחולה.‏

אז בחסות החשיכה ובדממה שבמחסן,‏ אמר לי המצפון שאסור לי לממש את התוכנית לגנוב ולמכור את התרופות.‏ לכן עזבתי בשקט את המקום והלכתי הביתה,‏ נחוש בדעתי שלא לגנוב עוד לעולם.‏

מהפך גמור

בימים שלאחר מכן אמרתי למשפחה שלי שהחלטתי להתחיל חיים חדשים,‏ וסיפרתי להם כמה אמיתות מקראיות שלמדתי.‏ אבא שלי רצה לסלק אותי מהבית.‏ אבל אחי ג׳ון הגן עלי ואמר לו:‏ ”‏זו הפעם הראשונה בחיים שקוסטה מעורב במשהו אחר חוץ מפשע,‏ ואתה רוצה לסלק אותו מהבית?‏ אני מתכוון לברר עוד פרטים בעניין”‏.‏ לשמחתי ולהפתעתי,‏ ג׳ון ביקש ממני ללמד אותו את המקרא.‏ ומאז,‏ כל מי שבא אלי לקנות סמים,‏ לא קיבל סמים אלא את הספר האמת!‏ תוך זמן קצר ניהלתי 11 שיעורי מקרא בעזרת הספר הזה.‏

לפתע נודע לי שמנהל חברת התרופות אינו עד־יהוה.‏ אשתו היתה עדת־יהוה כ־18 שנה,‏ אך לו ”‏לא היה אף פעם זמן לעשות משהו בנוגע לאמת”‏.‏ לכן דאג לכך שעֵד מנוסה ילמד אותי את המקרא בקביעות.‏ הבנתי ממה שלמדתי שיש עוד כמה דברים בחיים שעלי לתקן,‏ ועד מהרה שחררה אותי האמת שבדבר־אלוהים מדרכיי העולמיות (‏יוחנן ח׳:‏32‏)‏.‏

הייתי המום מן המהירות שבה התגלגלו העניינים בתוך שבועות ספורים.‏ עמדתי לפני שינויים כבירים,‏ והתחלתי להבין איזה מאבק אדירים צפוי לי בין הגוף ובין הרוח אם אמשיך ליישם את ההדרכה שקיבלתי בשיעורי המקרא.‏ מאידך,‏ הבנתי שצפוי לי עונש מוות או לכל הפחות להירקב שנים רבות בכלא,‏ אם אמשיך לחיות כמו שחייתי עד כה.‏ לכן עשיתי חשבון נפש והתפללתי מכל הלב והחלטתי ללכת בדרך האמת.‏ כעבור שישה חודשים,‏ ב־4 באפריל 1971,‏ נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה אלוהים.‏

הגמול שבדרך הישר

במבט לאחור,‏ אני ממש מתרגש כשאני חושב על כל הברכות אשר להן זכיתי מאז החלטתי לנטוש את חיי הפשע.‏ חמישה מתוך ה־11 שעימם התחלתי ללמוד את המקרא באותם שבועות סוערים ראשונים,‏ עדיין מתהלכים בדרך האמת.‏ גם אמי קיבלה את האמת המקראית,‏ היתה לעדת־יהוה מוקדשת ושירתה את אלוהים בנאמנות עד יום מותה ב־1991.‏ שני אחיי הקדישו את חייהם ליהוה ומשרתים כיום כזקני־קהילה.‏ עזרתי גם לדודתי ללמוד את האמת,‏ וב־15 השנים האחרונות היא מבשרת את הבשורה במלוא זמנה.‏

מנהל חברת התרופות שבה עבדתי התעודד מאוד מן השינויים שחוללתי בחיי,‏ והחל להתייחס לאמת המקראית ביתר רצינות.‏ שנה לאחר שנטבלתי נטבל גם הוא כסמל להקדשתו לאלוהים.‏ לאחר מכן שירת כזקן־קהילה במשך שנים רבות באחת מקהילות עדי־יהוה שבפרטוריה.‏

כיום אני נשוי לאחות משיחית מוקדשת.‏ ליאוני ואני עקרנו לאוסטרליה ב־1978,‏ שם נולדו לנו שני בנים,‏ אלייג׳ה ופול.‏ העידוד של משפחתי היה לי למקור כוח.‏ יש לי הזכות לשרת כזקן־קהילה בקנברה,‏ בירת אוסטרליה.‏ יום יום אני מודה ליהוה על שחילץ אותי מחיי הפשע הריקניים,‏ שהיו מובילים אותי לאומללות ומוות,‏ ושהוסיף משמעות לחיי ונתן לי וליקיריי תקווה אמיתית.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

בגיל 12

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

כיום,‏ עם אשתי ושני בניי