העולם התת־קרקעי של פאריז

מאת כתבנו בצרפת

אני מחייג את המספר ומקווה בכל לבי שמישהו יענה לטלפון.‏ ”‏הלו!‏ הלו!‏”‏,‏ אני אומר,‏ ”‏מפתחות הרכב שלי נפלו לביוב,‏ בבקשה בואו מהר!‏”‏ חטיבת עובדי ביוב מגיעה במהירות.‏ תפקידם לפתוח סתימות בתעלות ביוב,‏ לנקז מרתפים מוצפים ולהציל מפתחות,‏ משקפיים,‏ ארנקים ואפילו חיות מחמד הנופלים לא אחת ל־000,‏18 צינורות הניקוז בפאריז.‏ לאחר שחולצו המפתחות שלי,‏ נָשמתי לרווחה והודיתי להם בשמחה.‏

למחרת,‏ החלטתי לבקר במוּזנה דֶז אֶגוּ (‏מוזיאון מערכת הביוב)‏ השוכן בגדה השמאלית של נהר הסיין,‏ ממול למקום שבו נערכים סיורי השייט המפורסמים בנהר הסיין,‏ בצל מגדל אייפל.‏ זה יותר מ־130 שנה שפאריז גאה להציג את העולם התת־קרקעי שלה.‏ יותר מ־000,‏90 סקרנים מבקרים מדי שנה במוזיאון ייחודי זה ורק כשביקרתי הבנתי למה.‏ הצטרפו אלי כדי להציץ מקרוב במה שכונה בפי ויקטור הוגו,‏ סופר צרפתי מפורסם בן המאה ה־19,‏ ”‏מעי הלוויתן”‏ — מערכת הביוב של פאריז.‏

‏’‏מעיים’‏ נוחים לגישה

ירדתי 5 מטרים מתחת לפני האדמה,‏ ואז ראיתי את המוצג הראשון של המוזיאון — עכברוש מפוחלץ.‏ מראה מסמר שיער!‏ אומרים שעל כל פריזאי יש שלושה עכברושים,‏ שיכולים לאכול אפילו את הרעלים הקשים ביותר,‏ וזה לא משפיע עליהם.‏ ואין ספק שהם אוכלים טוב — מדי יום אוכלים העכברושים 100 טון,‏ כלומר שליש,‏ מן הפסולת המגיעה לביוב.‏

במערכת הביוב מפוזרים להם אבנים,‏ מסמרים,‏ מפתחות וחפצים כבדים אחרים שהתערבו במי השופכין ובגשם.‏ אני מביט,‏ לקול טפטוף המים,‏ במכונות המנקות את 100,‏2 הקילומטרים של ’‏מעיים’‏ אדירים אלה.‏ מדי שנה מפנים כאלף עובדי ביוב 000,‏15 מטרים מעוקבים של פסולת.‏ אפלוליות,‏ ממטרי מים מלוכלכים,‏ קירות חלקלקים ועלייה פתאומית במפלס המים יכולים להקשות מאוד על עבודתו של עובד ביוב.‏

קרוב לתקרה של תעלות הביוב משתרגים צינורות מובילים שבהם רשת עניפה של צינורות מים,‏ קווי טלפון וכבלי הרמזורים.‏

זה התחיל ברומאים

הרומאים היו הראשונים שציידו את פאריז במערכת ביוב.‏ תעלות ביוב באורך של כ־18 מטר עדיין קיימות בחורבות בתי־המרחץ הגאלו־רומיים שברובע הלטיני.‏ אך עם נפילת האימפריה הרומית,‏ נשתכחה לה ההיגיינה.‏ מאות שנים נשארה פאריז מלוכלכת והלכלוך המצטבר היווה סכנה לבריאות.‏ היה בה ביוב בסיסי בלבד (‏תעלות ניקוז באמצע הרחוב)‏ או תעלות המובילות מי שופכין.‏ הללו העלו צחנה והיו בית גידול למחלות זיהומיות.‏ ב־1131 מת בנו הבכור של לואי ה־6 מזיהום לאחר שנפל לתעלת ביוב פתוחה.‏

לתעלות הניקוז הפתוחות נהגו להשליך אשפה,‏ וכך גם לתעלות הסגורות המעטות שניבנו,‏ אשר עד מהרה נסתמו גם הן.‏ וכאילו לא היה המצב חמור דיו,‏ הרי שכאשר עלה מפלס מי נהר הסיין,‏ הקיא הביוב בוץ ואשפה מצחינים.‏ באותם ימים היתה ’‏מערכת העיכול’‏ של פאריז קטנה מאוד.‏ בשנת 1636 היה אורכו של ה”‏מעי”‏ רק 23 קילומטר,‏ ושימש אוכלוסייה בת 000,‏415 איש.‏ כעבור מאה וחמישים שנה התארך ה”‏מעי”‏ בשלושה קילומטרים בלבד.‏ בימי נפוליאון סבלה המערכת כולה מהפרעות עיכול חמורות.‏

במאה ה־19 נבדקו תעלות הניקוז ומופו.‏ התברר שקיימות כמאתיים מנהרות,‏ שעל קיומן של רבות מהן כלל לא ידעו.‏ וכיצד פונו טונות הבוץ שנערמו שם זה מאות שנים?‏ נפוצה שמועה שאפשר למצוא דברי ערך מתחת לרחובות פאריז.‏ כך נכנס לפעולה המון של מחפשי מטמונים תאבי בצע.‏ הם דשדשו להם בבוץ,‏ ומצאו מטבעות,‏ תכשיטים וכלי נשק.‏

טיפול בביוב

לבסוף טיפלו בביוב,‏ חידשו,‏ הרחיבו וחיברו אותו לכל בית.‏ הונחו צינורות שיהיו רחבים דיים כדי לעמוד בהצפה בלתי צפויה.‏ ב־1878 כבר היו מתחת למרתפי הבתים 650 קילומטר של תעלות,‏ גדולות דיין למעבר.‏ ”‏הביוב נקי,‏ .‏.‏.‏ האופנה הצחה ביותר שוררת בו”‏,‏ כתב ויקטור הוגו.‏

במאה ה־20 הוכפל היקפה של מערכת הביוב,‏ והיא החלה לשקף את מראה העיר.‏ באיזה מובן?‏ על כל תעלת ניקוז חקוק שם הרחוב ומספר הבניינים שמעליה.‏ ב־1991 החלו לשפץ ולתקן את מערכת הביוב בפרויקט שעלותו נאמדת עד כה ב־330 מיליון דולר.‏ עבודות השיפוץ של מערכת כה חיונית זו,‏ שבה עוברים מדי יום 2.‏1 מיליון טונות של מטרים מעוקבים של מי שופכין,‏ צפויות להימשך עשר שנים ולכלול התקנה של מכשור המיועד לניקוי אוטומטי ומנגנוני בקרה ממוחשבים.‏

לקראת סוף הביקור כבר השתוקקתי לנשום שוב את האוויר של העיר פאריז.‏ אך הסיור התת־קרקעי לא תם.‏ ”‏אם ברצונך לראות את הבורות הכמוסים ביותר של העיר פאריז,‏ סייר בקטקוֹמבּוֹת”‏,‏ המליץ המוכר בחנות המזכרות.‏ ”‏בעומק של 20 מטר מתחת למפלס הרחוב ערומות עצמותיהם של שישה מיליון אנשים”‏.‏ ומניין הן?‏

הכנסיות מרעילות את הסביבה

הקטקוֹמבּוֹת של פאריז — בית קברות תת־קרקעי — נתמלאו בעצמות רק במאה ה־18.‏ מימי הביניים נהגו האנשים לקבור את מתיהם בכנסיות או בקרבתן.‏ מנהג זה אומנם הזרים כספים לכיסה של הכנסייה אך סיכן מאוד את הבריאות,‏ משום שבתי הקברות שכנו בעצם בלב העיר.‏ זה היה סיוט לשכניו של בית הקברות הגדול של פאריז,‏ סִימֶטייֶר דֶז אינוֹסאן,‏ ששטחו כ־000,‏7 מטר מרובע,‏ כאשר נטמנו בו גופות מ־20 כנסיות,‏ גופות של אלמונים וגוויותיהם של קורבנות המגיפות.‏

ב־1418 ”‏תרמה”‏ המגיפה השחורה עוד כ־000,‏50 גוויות לסִימֶטייֶר דֶז אינוֹסאן,‏ וב־1572 מילאו אותו עד אפס מקום אלפי הקורבנות מטבח ליל ברתולומיאוס.‏a הציבור קרא לסגור לאלתר את בית הקברות.‏ יותר משני מיליון גוויות שנערמו ונקברו עד עומק של 10 מטרים מתחת לפני האדמה,‏ העלו את פני השטח ביותר מ־2 מטרים.‏ בית־הקברות הפך קרקע פורייה לזיהומים,‏ והצחנה שנדפה ממנו היתה כה איומה,‏ שאמרו כי גרמה לחלב להחמיץ וליין לתסוס.‏ אלא שהכנסייה התנגדה לסגירת בתי הקברות של העיר.‏

ב־1780 נבקע קבר אחים ופלט גופות למרתפים הקרובים.‏ זה היה הקש ששבר את גב הגמל!‏ בית הקברות נסגר ונאסרה הקבורה בתוך פאריז.‏ את קברי האחים רוקנו והעצמות הועברו למחצבות טומבּ־אֶסְוּאר שכבר לא היו בשימוש.‏ לילה,‏ לילה,‏ במשך חמישה עשר חודשים,‏ העבירו שיירות מבעיתות את העצמות.‏ הועברו עצמות גם מ־17 בתי קברות נוספים ומ־300 מקומות פולחן.‏ את העצמות השליכו לפיר בעומק של 5.‏17 מטרים,‏ במקום שבו יורדות כיום המדרגות מן הרחוב אל הקטקוֹמבּות.‏

ביקור בקטקומבות של פאריז

מכיכר דאנפֶר־רושרוֹ,‏ דרומית לרובע הלטיני,‏ ירדתי ב־91 המדרגות המובילות לקטקוֹמבּוֹת.‏ ב־1787 זכו נשות חצר המלוכה להיות בין הראשונות שראו אתר קבורה תת־קרקעי זה לאור לפידים בוערים.‏ כיום,‏ מבקרים במקום יותר מ־000,‏160 איש מדי שנה.‏

אחרי שיורדים במדרגות מגיעים לסדרה של מסדרונות שנדמה שהם אינסופיים,‏ ובהם מאוחסנים השלדים.‏ התהלכתי לי בזהירות כשאני חושב על הקטקוֹמבּוֹת המשתרעות על שטח של יותר מ־000,‏11 מטרים מרובעים.‏ איש בשם פילבר אספר זכה לפרסום כשניסה להתוודע למבוך המסדרונות המשתרע על מאות קילומטרים.‏ ב־1793 הוא הלך שם לאיבוד,‏ ורק כעבור 11 שנה מצאו את השלד שלו,‏ אשר זוהה לפי המפתחות שלו ולבושו.‏

בכ־30 אחוז משטחה התת־קרקעי של פאריז נחצבו מעברים תת־קרקעיים,‏ ובמשך שנים רבות לא היה פיקוח על מלאכת החציבה הזו.‏ ב־1774 קרס רוּ דאנפֶר (‏רחוב הגיהינום,‏ הידוע כיום בשם דאנפֶר־רושרוֹ)‏ לתהום בעומק 30 מטר.‏ פאריז היתה בסכנת קריסה.‏ מבני האבן ”‏שאנו רואים מעל פני הקרקע”‏,‏ כתב סופר אחד,‏ ”‏מערערים את היסודות”‏.‏ כדי לתמוך במסדרונות התת־קרקעיים,‏ ניבנו קשתות מרשימות.‏

‏”‏חבל שכאשר עבדו פה,‏ לא ריצפו את הקרקע”‏,‏ חשבתי בצער כשהבטתי בנעליי המכוסות בוץ.‏ החלקתי,‏ וברגע האחרון הצלחתי להיאחז בדלת ארד כבדה.‏ מאחורי הדלת היה מסדרון שכותליו בנויים עצמות אדם.‏ המראה היה מחריד — גולגלות מעוותות,‏ עצמות ירך ועצמות שוקיים פריכות מסודרות בשורות ובצורה של צלבים וזֵרים.‏ על לוחות חרותים פסוקים מן המקרא ודברי שירה,‏ ביטוי להרהורי האדם במשמעות החיים והמוות.‏

בצאתי מן הקטקוֹמבּוֹת,‏ ניקיתי נעליי מן הבוץ שדבק בהן ווידאתי שהמפתחות שלי אינם רוצים לערוך ביקור נוסף בביוב של פאריז.‏ הסיור בעולם התת־קרקעי המדהים של פאריז היה חוויה בלתי רגילה שלא אשכח במהרה.‏ אין ספק שיש בפאריז יותר מן הגלוי לעין.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

הפתיחה של חלק ממערכת הביוב של פאריז

‏[‏שלמי תודה]‏

Valentin, Musée Carnavalet, © Photothèque des Musées de la Ville de Paris/Cliché: Giet

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

סיור במערכת הביוב

‏[‏שלמי תודה]‏

J. Pelcoq, The Boat, Musée Carnavalet, © Photothèquedes Musées de la Ville de Paris/Cliché: Giet

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

פרשת דרכים בתעלות הביוב של פאריז

‏[‏שלמי תודה]‏

Ferat, Musée Carnavalet, © Photothèque des Musées de la Ville de Paris/Cliché: Briant

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

גולגלות מעוותות ועצמות ירך פריכות מסודרות בשורות ובצורה של צלבים וזֵרים

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

כתובת לפני היציאה:‏ ”‏עוקץ המוות הוא החטא”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏56‏)‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

מכונות לניקוי הביוב

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]‏

המפה המהווה רקע לעמודים 24–27:‏ )1899( Encyclopædia Britannica/9th Edition