חותרים עד כלות הנשימה

מאת כתב עורו!‏ בצרפת

אנחנו יכולים רק לדמיין לעצמנו את המחזה.‏ המונים נועצים עיניים בספינת המלחמה החדשה של מלך צרפת,‏ שהושקה זה לא כבר,‏ העוזבת את הנמל הים תיכוני של מַרסיי.‏ זוהי אחת הספינות המפוארות ביותר שהפליגו בימים אי פעם.‏ את הירכתיים מעטרים גילופים מורכבים וקישוטי זהב כיד המלך המשובצים פנינים.‏ האריגים הרקומים המשובחים ביותר משווים נופך מלכותי לסיפון.‏ כאשר נגלית לאור הבוקר המנצנץ הפזרנות בסגנון הבָּרוק,‏ יש מהרהרים בגאווה במוניטין שיצא למלך לואי ה־14,‏ ”‏המלך השמש”‏.‏

במאה ה־17 שימשו ספינות המלחמה את הצבא אך מעט,‏ אולם המלך לואי ה־14 החליט להגדיל את מספר כלי השיט שלו ל־40 — הצי הגדול ביותר בים התיכון.‏ מומחים מעריכים כי די היה ב־20 ספינות כדי לשרת את האינטרסים שלו.‏ לשם מה הקים צי כל כך גדול?‏

ז׳ן בַּטיסט קולבֶּר,‏ יועצו של המלך,‏ ביאר זאת:‏ ”‏לא קיים כוח המבטא את גדולתו של שליט ומוסיף לתהילתו בין זרים כמו ספינות מלחמה”‏.‏ ואכן,‏ הסיבה העיקרית להחזקת ספינות המלחמה של לואי היתה ראוותנות.‏ אולם מה היה המחיר שגבתה ראוותנות זו?‏

תן דעתך לסבל האנושי.‏ על הסיפון של כל ספינה — שאורכו פחות מ־45 מטר ורוחבו פחות מ־9 מטרים — נדחקו 450 חותרים.‏ הם חיו ועבדו בדוחק הזה בתקופות שנמשכו חודשים.‏ אוויר הים המלוח גרם להתפתחות כיבים בעורם,‏ ובגופם ניכרו צלקות מהמכות התכופות.‏ מחציתם מתו ממה שכינו היסטוריונים צרפתים ”‏הכוח ההרסני ביותר שפגע באנשים”‏ בצרפת.‏

ואומנם,‏ מה שהיווה תפארת ותהילה למעטים משמעו היה סבל ומוות לרבים אחרים.‏ היכן,‏ אם כן,‏ השיג המלך אלפים רבים של חותרים שהיו צריכים לאייש את 40 כלי השיט שלו?‏

מציאת חותרים

בימי הביניים,‏ החותרים בספינות המלחמה שנקראו גליאוטי היו בני חורין,‏ והחתירה במשוטים נחשבה למקצוע מכובד.‏ אך במאה ה־17 השתנו פני הדברים.‏ חלק מהחותרים,‏ הטורקים,‏ נקנו מהאימפריה העותומאנית.‏ רובם היו מוסלמים,‏ אף שהיו ביניהם גם נוצרים אורתודוקסים.‏ לעבודה זו לקחו גם שבויי מלחמה.‏

‏”‏מבין היוזמות הדוחות והמטופשות ביותר שננקטו במטרה ’‏לחזק’‏ את הצוות היתה ללא ספק שליחת הלוחמים מבני האירוֹקוֹאיס לספינותיו של המלך השמש”‏,‏ מציינים היסטוריונים צרפתים.‏ לכידתם בכוח של הילידים האמריקנים היתה גם היא טעות.‏ ב־1689 נאלצו הצרפתים לשלוח אותם הביתה לאחר שעמי האירוקואיס איימו על המושבות הצרפתיות הראשונות.‏

מכל מקום,‏ לפרוייקטים היומרניים של לואי היו דרושים יותר חותרים.‏ קולבר מצא פתרון לבעיה.‏ הוא הודיע לשופטים שהמלך חפץ שהם ”‏ירשיעו בדין כמה שיותר פושעים,‏ ושאפילו את עונש המוות ימירו לחתירה בספינות המלחמה”‏.‏ לא היתה זו הפעם הראשונה שפושעים שימשו למטרה זו.‏ במלחמות עם איטליה כמאתיים שנה קודם לכן,‏ הפכו אסירים לעבדים בספינות.‏ עם זאת,‏ מספר האנשים שנשלחו לספינות המלחמה בתקופת שלטונם של לואי ה־14 ונינו לואי ה־15 היה חסר תקדים.‏ בין השנים 1680 ו־1748 נגזר על כ־000,‏60 איש להיות חותרים.‏ מי היו אפוא העבדים בספינות?‏

את מי גייסו?‏

עד מחצית מהאנשים שנשלחו לספינות היו פושעים מן השורה.‏ הם ביצעו פשעים החל מרצח וכלה בגניבות קטנות.‏ גם מבריחים הוענשו בדרך זו,‏ ולפעמים היוו מספר נכבד מאוחזי המשוטים.‏

זאת ועוד,‏ אנשי השוליים אולצו לאייש את הספינות.‏ ב־1666 כתב הקצין האחראי עליהם במרסיי:‏ ”‏הייתי רוצה שתצא החלטה לקחת את העצלנים,‏ את הצליינים.‏.‏.‏ את הצוענים ונוודים אחרים ולמלא בהם ספינות שלימות.‏ .‏.‏.‏ כך נטהר את העולם מכל הזוהמה המעיקה שיש בו”‏.‏ באופן זה,‏ באמתלה של שמירה על הסדר הציבורי,‏ גויסו צוענים ואביונים.‏ ובשנת 1660 אפילו הצליינים הפולנים שעלו לרגל למקומות מקודשים בצרפת גויסו בכוח!‏

מקור נוסף לכוח אדם היו עריקים מהצבא,‏ שנגזר עליהם מאסר עולם בספינות לאחר שנתפסו.‏ אפם ואוזניהם של מי שניסו להימלט מהספינות הושחתו,‏ בלחייהם נצרבו ”‏פְלֶר דֶה לִיס”‏ (‏חבצלות)‏ וראשם גולח.‏ במלחמות הרבות של לואי ה־14 בין השנים 1685 ל־1715 נשלחו לספינות כ־000,‏17 עריקים.‏ מה ציפה להם שם?‏

הסבל שלהם

ייסוריהם של החותרים בספינות החלו למעשה לפני שהפליגו.‏ קודם כל,‏ השאירו אותם בבתי סוהר זמניים עד שישה חודשים ואז כבלו אותם בשלשלאות עם מאות אסירים אחרים והם נגררו למרסיי.‏ עבור חלק מהם,‏ למשל מי שנשלחו מבריטני או מפריז,‏ היה המצעד הכפוי לאורך 800 קילומטר סיוט שארך יותר מחודש ימים.‏ אחד מבני הדור ההוא כינה זאת ”‏העונש החמור ביותר שהוטל על האסירים”‏.‏ רבים מתו בדרך.‏

עם זאת,‏ מה שהביא למותם לא היה רק המסע הארוך או מנות המזון הזעומות שהוקצבו להם.‏ השומרים התעללו באסירים באכזריות.‏ מכות וחוסר מזון ושינה גבו מחיר כבד.‏ נוסף על כך,‏ אנשים שהתגוררו לאורך נתיב המסע שלהם לא חשו אהדה כלפי הגברים שחלפו דרך קבע בנוף הצרפתי.‏ כאשר אחד האסירים התחנן למים,‏ נאמר על הנשים המקומיות שהשיבו לו:‏ ”‏לך,‏ לך!‏ במקום שאליו אתה הולך יש המון מים!‏”‏

מחציתם לא שרדו

רבים ממי שהורשעו בדין לא ראו מעולם ים,‏ לא כל שכן ספינות.‏ לכן הגעתם לנמל מרסיי היתה הלם עבורם.‏ האסירים קובצו אל ספינה ריקה ונבדקו כמו ”‏פרות שקונים בשוק”‏,‏ כפי שכתב אחד מהם.‏ הפרטים האישיים שלהם נרשמו,‏ והאסירים הפכו למספרים במערכת הספינות.‏ ”‏ההצטרפות לחברתם של החותרים בספינות גרמה ללא ספק בלבול עצום והלם פסיכולוגי ופיזי אדיר”‏,‏ מציין אחד ההיסטוריונים.‏ על כל פנים,‏ ציפה להם יחס גרוע מזה.‏

בתא שאורכו אינו עולה על 30.‏2 מטרים ורוחבו 25.‏1 מטרים בלבד,‏ גרו וחתרו חמישה איש חודשים רבים,‏ כשהם כבולים בשלשלאות לספסלים.‏ לכל חותר הוקצה שטח של לא יותר מ־45 סנטימטר לישיבה.‏ הצפיפות היתה כה גדולה,‏ שהחותרים לא יכלו אפילו לכופף את זרועותיהם כשמשכו את המשוטים,‏ כאשר אורך כל משוט היה 12 מטר ומשקלו יותר מ־130 קילוגרם.‏ החתירה במשך שעות ללא הפוגה היתה עבודת פרך שקרעה את שריריהם של החותרים,‏ ותבעה את כל כוחם והסיבולת שלהם.‏ ”‏ניתן להשוות [‏עבודה זו]‏ לעבודות הקשות ביותר שמתבצעות באקלים הטרופי”‏,‏ מסביר היסטוריון.‏

דופנות הספינות היו נמוכות,‏ והחותרים היו בגובה של כמטר בלבד מעל קו המים.‏ כתוצאה מכך הם היו רטובים כל הזמן,‏ ולעתים קרובות חתרו כשרגליהם טובלות במים ואת עורם מאכל האוויר המלוח.‏ מנות המזון המוקצבות היו זעומות.‏ ”‏האסירים היו מוכנים לעשות הכל כדי לשרוד”‏,‏ כתב היסטוריון.‏ בריחה כמעט לא באה בחשבון.‏ הפרס הכספי שהובטח למי שיביא ללכידת הנמלטים הניע את האיכרים המקומיים לצאת למצוד אחר כל מי שניסה לברוח.‏ רק 1 מכל 100 ניסיונות בריחה הצליח.‏

לעתים נדירות כובדו עונשי המאסר.‏ חותר שנגזרו עליו שנות מאסר ספורות נשאר עדיין בספינה כ־25 שנה מאוחר יותר.‏ כשליש מהאנשים מתו תוך שלוש שנים.‏ בחישוב הכללי,‏ מחצית מהחותרים לא החזיקו מעמד.‏ שיעור התמותה של החותרים שנותרו על היבשה היה גבוה כשל חבריהם בלב ים.‏ בחורף שבין השנים 1709/‏1710 מתו שליש מהם מרעב ובגלל תנאי מזג האוויר הקשים.‏ עובדה טראגית היא שחלקם נשלחו לספינות רק בגלל דתם.‏

הורשעו בדין בגלל דתם

ב־1685 ביטל המלך לואי ה־14 את צו נַנְט,‏ והפרוטסטנטיות הוצאה אל מחוץ לחוק בצרפת.‏a על כ־500,‏1 פרוטסטנטים נגזר להישלח לספינות משום שסירבו להמיר את דתם לקתוליות או מפני שניסו לברוח מהארץ.‏ הענשת ”‏כופרים”‏ בדרך זו נוסתה ב־1545,‏ כאשר נשלחו לספינות בתוך שבוע 600 וַלדֶנסיםb במצוות המלך פרנסואה ה־1.‏ תחת שלטונו של לואי ה־14,‏ המלך הנוצרי האדוק כביכול,‏ הגיעו הרדיפות לממדים חדשים.‏

מדוע נשלחו הפרוטסטנטים לעבוד בספינות?‏ אחד מאנשיו של המלך ציין את הסיבה:‏ ”‏אין דרך אחרת,‏ פרט לכוח,‏ להשיב את הכופרים”‏.‏ היסטוריון אחד מוסיף:‏ ”‏המלך קיווה שברגע שינשמו את ’‏אוויר הספינות’‏,‏ רובם של הפרוטסטנטים שהורשעו בדין ינטשו את דתם,‏ הדת שהקריבו כה רבות למענה”‏.‏ אך רובם סירבו להתכחש לדתם כדי לצאת לחופשי.‏ לכן לעתים קרובות הם ספגו הלקאות פומביות מחרידות ביוזמת הכמרים הקתולים ששירתו בספינות.‏ חלקם מתו.‏ אחרים נשאו את הצלקות עד אחרית ימיהם.‏

על אף האלימות האכזרית,‏ הפרוטסטנטים היו עסוקים בשיתוף הזולת באמונתם.‏ כתוצאה מכך,‏ היו קתולים שהמירו את דתם לפרוטסטנטיות,‏ וביניהם לכל הפחות כומר צבאי קתולי אחד.‏ מי שנחשבו למסוכנים ביותר,‏ הפרוטסטנטים המשכילים,‏ הורדו מהספינות והושלכו לבורות הכלא,‏ שם מצאו את מותם.‏ אך הדבר לא מנע מהחותרים הפרוטסטנטים מלעזור זה לזה,‏ והם אפילו ארגנו כיתות לימוד עבור אחיהם לאמונה שלא ידעו קרוא וכתוב.‏

האסירים הציבו לנגד עיניהם את הסיבות שבעטיין נרדפו.‏ ”‏ככל שאני סובל יותר,‏ כך אני אוהב יותר את האמת שבגללה אני סובל”‏,‏ כתב פייר סר הפרוטסטנטי.‏ תושבי מדינות רבות הזדעזעו לשמוע על הרדיפות הדתיות בצרפת.‏ ב־1713 הפעילה המלכה אן מאנגליה לחץ ורבים שהורשעו בדין שוחררו.‏ למרבה האירוניה,‏ הפרוטסטנטים שקודם לכן נאסר עליהם לעזוב את צרפת גורשו ממנה.‏

קיצן של הספינות

בסופו של דבר,‏ ההתפתחויות החדשות בחיל הים וחוסר תקציב הביאו את קיצן של ספינות המלחמה.‏ הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע המלך לואי ה־14 דרשו קיצוצים.‏ בשנת 1720 נותרו רק 15 ספינות,‏ והפעילות שלהן פחתה בהרבה.‏ רוב הזמן,‏ החותרים נשארו במרסיי והשתלבו במסגרת הכלכלית של העיר.‏ הם עבדו במפעלי הסבון הסמוכים או תפרו וסרגו בגדים ומכרו אותם.‏ לבסוף,‏ ב־1748 יצא חוק שסתם את הגולל על עידן ספינות המלחמה.‏

ספינות המלחמה הותירו את חותמן בתודעתם של הצרפתים.‏ כאשר הצרפתי נתקל בקשיים,‏ הוא נוהג לעתים לומר:‏ ‏”‏קֵל גַלֵר!‏”‏ שמשמעו ”‏איזו ספינת עבדים!‏”‏ אנו חבים רבות מהידע שרכשנו לגבי החיים בספינות הללו לסיפורי חיים שכתבו חותרים פרוטסטנטים.‏ למרות אפליה דתית בוטה,‏ הם היוו ארגון שהעניק עזרה הדדית ותמיכה מוסרית.‏ כוח סבל ותקווה היו חשובים להישרדותם,‏ והם כלל לא העלו על דעתם להתפשר.‏

מעניין לציין,‏ שגם אם מביאים בחשבון את האי־סובלנות הדתית שהיתה קיימת באותה תקופה,‏ היסטוריונים הביעו את תדהמתם מכך ששופטים היו מוכנים ”‏לאכוף,‏ מבלי להניד עפעף,‏ תחיקה שהעניקה מעמד שווה לנתינים הגונים ונאמנים ולפושעים המסוכנים ביותר”‏.‏

ואומנם,‏ זיכרון העבדים בספינות הינו עדות רבת עוצמה לעוולות הנוראיות שגורם האדם לרעהו.‏ אין ספק ש”‏עת אשר שלט האדם באדם לרע לו”‏ (‏קהלת ח׳:‏9‏)‏.‏ לשמחתנו,‏ קרובה העת שבה ישוע המשיח,‏ השליט שמינה אלוהים,‏ ”‏יציל אביון מְשווע,‏ ועני [‏מתענה]‏ ואין עוזר לו”‏ (‏תהלים ע״ב:‏12–14‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

הם חתרו בתנאים מעוררי רחמים

‏[‏שלמי תודה]‏

Musée de la Marine, Paris ©

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

זה לשון הכיתובית בצרפתית המצויה מעל לתמונה:‏ ”‏דרכים בטוחות וישרות להשבת הכופרים אל חיק הדת הקתולית”‏.‏ התמונה מתוארכת לשנת 1686

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 16]‏

עמודים 2,‏ 16 ו־19:‏ Cliché Bibliothèque nationale de France, Paris ©