דגם לדברים העתידים לבוא

מערכת החוקים ברוב מדינות העולם היא כה סבוכה,‏ שאדם המבקש משפט–צדק ינהג בחוסר תבונה,‏ אם לא ייעזר בפרקליט.‏ יתר על כן:‏ ישנן בחוק ”‏פרצות”‏ שמהן נהנים,‏ בדרך כלל,‏ בעלי ההון.‏ האם לא מוטב היה לחיות תחת מערכת חוקים פשוטה וברורה,‏ כשאר ידו של כל אזרח היתה משגת לפנות לבית–דין,‏ וכל אדם,‏ אם דל ואם עשיר,‏ יכול היה לזכות בדין–צדק,‏ ללא משוא–פנים?‏

² כאלה היו חוקי התורה,‏ שנתן אלהים לישראל.‏ במקרא נאמר עליהם:‏ ”‏משפטי יהוה אמת;‏ צדקו יחדיו.‏”‏ (‏תהלים י״ט:‏10‏)‏ על טיבם המעולה של משפטי יהוה ניתן ללמוד מסקירת כמה מן החוקים שהרכיבו את 613 (‏תרי”‏ג)‏ המצוות שבתורת משה.‏

³ אם כי אין דיני התורה חלים על המשיחיים,‏ הרי זה מועיל לעמוד על מהותם.‏ זאת,‏ משום שהתורה מלמדת אותנו מהי השקפתו של יהוה על העיניינים ושופכת אור על העקרונות שלפיהם הוא נוהג בכל הזמנים.‏

⁴ השלטון על עם–ישראל הקדום היה יחיד במינו,‏ משום שיהוה היה השליט העליון,‏ המוחלט.‏ הוא היה גם מלכם וגם אלוהיהם,‏ כלומר,‏ מנהיגם הרוחני.‏ הנביא ישעיהו אומר:‏ ”‏כי יהוה שופטנו,‏ יהוה מחוקקנו,‏ יהוה מלכנו;‏ הוא יושיענו.‏”‏ – ישעיהו ל״ג:‏22‏.‏

⁵ כיון שכך,‏ הרי שעבודת אלילים,‏ או עבודת אלהים אחרים,‏ נחשבה לבגידה ולעבירה נגד הממשלה.‏ מאידך גיסא,‏ עבירה על חוקי המדינה היתה בבחינת פגיעה בכבוד אלהים,‏ שאותו עבד העם.‏ הפרת החוק בכוונה תחילה היתה גובלת בחילול שם–שמים.‏ שמירת החוק היוותה,‏ איפוא,‏ חלק מעבודת האלהים.‏

זכויות האזרח

⁶ כאשר נשמעו השופטים והשליטים לחוקי אלהים,‏ לא היו קיימות בעיות של זכויות האזרח.‏ התורה הגנה על בני העם,‏ על הגרים ואפילו על הנוכרים ששהו בארץ באופן ארעי.‏ – שמות כ״ב:‏20;‏ כ״ג:‏9;‏ ויקרא י״ט:‏33,‏ 34‏.‏

⁷ דיני התורה אסרו לעשות עוול לעני על שום היותו עני,‏ ולאלעשיר בשל היותו עשיר.‏ – ויקרא י״ט:‏15;‏ שמות כ״ג:‏3‏.‏

התחשבות בעני ובאביון

⁸ כלכלת ישראל בימי–קדם התבססה בעיקר על עבודת–אדמה,‏ כיון שלכל אדם היתה נחלה משלו.‏ אך,‏ כמה מבני העם עלולים היו לרדת מנכסיהם ולמכור את נחלתם,‏ עקב ניהול כושל של העיניינים או בעיות כלכליות.‏ מתוך התחשבות בהם,‏ ציוותה התורה על כל איכר שלא לקצור את פאת שדהו בעונת הקציר.‏ כן היה עליו להותיר מאחור את אלומות התבואה ששכחו הקוצרים.‏ (‏ויקרא י״ט:‏9,‏ 10;‏ דברים כ״ד:‏19–21‏)‏ זאת,‏ על–מנת שהעניים והאביונים ילקטו אותם.‏ – רות ב׳:‏15,‏ 16‏.‏

⁹ ברור שהדבר דרש מן העני לעמול,‏ כיון שאיסוף התבואה לא היתה מלאכה קלה.‏ כתוצאה מכך,‏ לא היו העניים עצלים שנפלו לעול על המדינה ולא היה צורך להעניק קיצבת אבטלה או קיצבת סעד.‏ (‏דברים ט״ו:‏11;‏ רות ב׳:‏3,‏ 7‏)‏ הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון המשיחי:‏ ”‏מי שאינו רוצה לעבוד,‏ גם אל יאכל.‏”‏ – תסלוניקים ב׳.‏ ג׳:‏10‏.‏

¹⁰ בנוסף לסידורים שאיפשרו לעני להשתכר די מחייתו,‏ נצטוו כל האזרחים לנהוג בנצרכים ביד רחבה.‏ הדבר עודד יחסי אחווה ואחדות לאומית.‏ – ויקרא כ״ה:‏35–38‏.‏

‏”‏עבדות”‏ ללא דיכוי

¹¹ ה”‏עבדות”‏ בקרב עם–ישראל התקופת המקרא לא היתה כבתקופות מאוחרות יותר.‏ היא נועדה,‏ בעצם,‏ להגן על משפחות שנאלצו למכור את נחלתן כתוצאה מאסון,‏ או מדוחק כלכלי,‏ ואשר לבסוף אזל להם הכסף שקיבלו תמורתה עד שהפכו לעניים מרודים.‏ כמו–כן,‏ היו אנשים ששקעו בחובות כבדים מאין יכולת לפרוע אותם.‏ לכן,‏ במקום לעבוד באורח עצמאי,‏ כבעבר,‏ יכולים היו כמה מבני המשפחה,‏ או המשפחה כולה,‏ למכור עצמם ל”‏עבדות”‏.‏ אך,‏ לאותה עבדות היה דמיון רב לעיקרון של פועל–ומעביד הנהוג בימינו,‏ כשאדם מועסק אצל אחרים,‏ דבר שרבים רואים בו ’‏שיעבוד כלכלי’‏.‏

¹² למשל,‏ התורה אסרה להתייחס אל ה”‏עבד”‏ העברי כאל רכוש,‏ אלא כאל ”‏שכיר”‏.‏ יתרה מזאת:‏ היא ציוותה לשחררו לאחר שש שנות עבדות.‏ (‏ויקרא כ״ה:‏39–43‏)‏ עם שיחרורו היה על אדוניו,‏ או ”‏מעבידו”‏,‏ להגיש לו סיוע חומרי,‏ ככל שהשיגה ידו,‏ כדי לעזור לאיש ולמשפחתו לבנות את חייהם מחדש.‏ (‏דברים ט״ו:‏12–15‏)‏ כך נמנעה המשפחה מלחיות בחוסר–כל,‏ והיה לה מזון ולבוש עד שהצליחה לשקם את עצמה.‏

¹³ יתרה מזאת:‏ אדם שהיה במצב של ”‏עבדות”‏,‏ היה רשאי לעסוק במלאכות אחרות,‏ או להשקיע את כספו,‏ כדי שבבוא הזמן יוכל לגאול את עצמו מן העבדות.‏ כמו–כן,‏ קרוב–משפחה רשאי היה לפרוע את חובותיו ולהוציא את העבד לחופשי.‏ (‏ויקרא כ״ה:‏47–54‏)‏ בת שנמכרה ל”‏עבדות”‏,‏ נישאה על–פי רוב לאדוניה.‏ היה עליו למלא את כל חובותיו כלפיה,‏ כאשה ככל הנשים.‏ – שמות כ״א:‏7–11‏.‏

חוקים להגנת האישה

¹⁴ דיני הנישואין הגנו על הנשים.‏ בעל לא ראשי היה לגרש את אשתו אלא על–יסוד סיבה חוקית,‏ והוא נדרש לתת לה ”‏ספר כריתות”‏,‏ כלומר,‏ תעודת גירושין.‏ תעודת–הגירושין נועדה להגן עליה מפני אשמות–כזב,‏ אם תינשא לגבר אחר.‏ – דברים כ״ד:‏1‏;‏ ראה גם מתי י״ט:‏3–9‏.‏

¹⁵ גבר שפיתה נערה בתולה,‏ שלא היתה מאורסת,‏ חייב היה לשאתה לאשה בהסכמת אביה,‏ ועולם לא יכול היה לשלחה מעל פניו.‏ (‏דברים כ״ב:‏28,‏ 29;‏ שמות כ״ב:‏15,‏ 16‏)‏ התורה הגנה על נערה מאורסת מפני אונס,‏ בכך שגזרה עונש–מוות על הגבר שיעולל זאת.‏ מעשה זה היה שווה בחומרתו לרצח.‏ – דברים כ״ב:‏25–27‏.‏

¹⁶ אף כי התורה הירשתה לגבר לשאת יותר מאשה אחת,‏ הרי שהכילה תקנות לטובת האשה.‏ מנהג ריבוי–נשים,‏ שהוא מנהג עתיק–יומין,‏ הורשה,‏ משום שאז עדיין לא הגיעה שעתו של אלהים להביא דברים על תיקונם.‏ אלהים המתין עד לעידן המשיחי כדי לחזור למצב ההתחלתי של נשיאת אשה אחת.‏ (‏קורינתיים א׳.‏ ז׳:‏2‏)‏ אלהים לימד והדריך את עמו בהתאם למידת יכולתם להבין את הדברים ולקתן את דרכיהם.‏ המשיח אמר לתלמידיו ביוחנן ט״ז:‏12‏:‏ ”‏עוד רבות יש לי להגיד לכם,‏ אלא שאינכם יכולים לשאת עכשיו.‏”‏ לפיכך,‏ לאחר מותו ותחייתו הובהרו להם דברים רבים והובאו אל תיקונם.‏

¹⁷ בנישואין עם נשים אחדות,‏ היתה תדירות אשה אחת אהובה על הבעל יותר מן האחרות.‏ אך,‏ התורה הגנה האשה השנואה.‏ למשל,‏ אם בנה היה הבכור,‏ לא היתה נשללת ממנו זכות הבכורה.‏ התורה אסרה על הבעל להעניק אותה לבן שנולד מאוחר יותר לאשה האהובה.‏ – דברים כ״א:‏15–17‏.‏

¹⁸ התורה אסרה לחלל אפילו את כבודן של נשים בערי האויב.‏ כמו–כן,‏ לא נמצאו פרוצות בשטח מחנות הצבא,‏ משום שיחסי–מין היו אסורים על חיילים שיצאו למלחמה.‏ – דברים כ״א:‏10–14‏.‏

החוק הפלילי

¹⁹ החוקים שהתייחסו לעבירות פליליות היו טויבם לאין–ערוך מאלה שבספרי–החוקים כיום.‏ חוקי התורה לא הורו להקים בתי–כלא.‏ לא היה זה אלא מאוחר יותר,‏ בתקופת המלכים,‏ שהוקמו בישראל בתי–כלא,‏ שלא כדין.‏ (‏ירמיהו ל״ז:‏15,‏ 16;‏ ל״ח:‏6,‏ 28‏)‏ מאחר שאף אדם לא נידון למאסר בעוון פשע כלשהו,‏ משמע הדבר שאף פושע לא ניזון ולא קיבל מחסה על חשבון עמלם של שומרי–החוק.‏

²⁰ למשל,‏ איש גנב מרעהו,‏ לא הושלך לכלא.‏ הוא נדרש לעבוד על–מנת לשלם את אשר גנב.‏ עקב כך לא סבל קרבן הגניבה מאבידה כלשהי.‏ מה גם שהגנב התחייב לשלם פי–שניים,‏ או יותר,‏ ממה שגנב,‏ בהתחשב בחפץ שנגנב או במה שעשה בו.‏ (‏שמות כ״א:‏37;‏ כ״ב:‏3,‏ 6‏)‏ אם לא היה משלם,‏ היה הוא נמכר לעבדות.‏ היה עליו לעבוד אצל האיש שממנו גנב,‏ או אצל אדם אחר,‏ עד שישלם את הסכום שגזרו עליו השופטים.‏ (‏שמות כ״ב:‏2‏)‏ אם סירב בעזות–מצח לבצע את פסק–הדין,‏ היה הוא נדון למוות.‏ (‏דברים י״ז:‏12‏)‏ לא זו בלבד שהחוק הגן על קרבן הגניבה,‏ אלא אף שימש גורם מרתיע לביצוע מעשה–גניבה.‏

²¹ התורה הכירה בקדושת החיים.‏ רוצח בזדון לא יכול היה לצאת פטור מעונש.‏ הוא היה נדון למשפט מוות ללא–עוררין.‏ בהקשר לכך אנו קוראים בבמדבר ל״ה:‏30–33‏:‏ ”‏כל מכה נפש,‏ לפי עדים ירצח את הרוצח,‏ ועוד אחד לא יענה בנפש למות.‏ ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות,‏ כי מות יומת.‏ .‏ .‏ .‏ ולא תחניפו [‏תטמאו]‏ את הארץ אשר אתם בה,‏ כי הדם הוא יחניף את הארץ,‏ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה,‏ כי אם בדם שופכו.‏”‏ החוק הזה הוציא את האיש המושחת מקהל ישראל.‏ הוא לא היה חופשי לבצע מעשי–רצח נוספים.‏ אך,‏ הרוצח בשגגה יכול היה לזכות במידת–החסד.‏ – במדבר ל״ה:‏9–15,‏ 22–29‏.‏

²² אפילו רצח,‏ שהיה בבחינת תעלומה,‏ לא עבר בלא שיכופר עליו.‏ אשמת–דמים הוטלה על העיר הקרובה ביותר למקום הרצח,‏ עד אשר נקטו זקני–העיר את הצעדים הדרושים כדי לכפר על העוון וכדי להסיר מעל תושבי העיר את האחריות הקיבוצית מלפני אלהים.‏ כך הודגשה לתושבים קדושת–החיים במלוא החומרה.‏ – דברים כ״א:‏1–9‏.‏

²³ עבירות נגד הנפש נחשבו לחמורות ביותר.‏ למשל,‏ חטיפת אדם היתה פשע הכרוך בעונש–מוות.‏ החוטף,‏ שהחזיק בחטוף או שמכר אותו לעבדות,‏ היה חייב מיתה.‏ – שמות כ״א:‏16;‏ דברים כ״ד:‏7‏.‏

העבריינות נאסרה מכל וכל

²⁴ כאשר ציית העם לחוקי התורה,‏ כמעט שלא היתה קיימת בעיה של עבריינות נוער.‏ היחידה המשפחתית היתה היחידה החושבה ביותר בעם.‏ התורה ציוותה לכבד את ההורים וכן את נשיאי העם.‏ (‏שמות כ׳:‏12;‏ כ״ב:‏27‏)‏ היא הרשיעה פעולות אספסוף.‏ (‏שמות כ״ג:‏1,‏ 2‏)‏ נער שהגיע לבגרות,‏ והיה סורר ומורה ללא–תקנה,‏ כשהוא זולל וסובא–יין,‏ היה חייב סקילה באבנים.‏ (‏דברים כ״א:‏18–21‏)‏ כל מי שהיכה את אביו ואת אמו,‏ או קילל אותם,‏ היה חייב מיתה.‏ (‏שמות כ״א:‏15,‏ 17;‏ ויקרא כ׳:‏9‏)‏ יחס כבוד לבית ולמשפחה גרם לפרט לכבד את שליטי העם,‏ ובמיוחד את השליט העליון,‏ יהוה אלהים.‏

יחס כבוד לרכוש הפרט

²⁵ כיום,‏ הנוהג הנפוץ לגבי אבידות הוא,‏ ’‏מצאת – לקחת!‏’‏ אך,‏ בתקופת המקרא נדרש כל מוצא בהמה,‏ או חפץ כלשהו,‏ להחזירם לבעליהם.‏ אם בעל האבידה היה גר רחוק,‏ או שהיה בלתי–ידוע,‏ כי אז היה המוצא מחזיק באבידה עד שיימצא לה דורש.‏ (‏דברים כ״ב:‏1–3‏)‏ כדי לעזור לבעל–האבידה,‏ העשוי להגיע אל העיר ולחפש את אבידתו,‏ נדרש המוצא לדווח לזקני–העיר כי היא נמצאת ברשותו.‏

²⁶ הסגת גבול,‏ או פגיעה ברשות היחיד,‏ נחשבה לעבירה חמורה.‏ המלווה לא היה רשאי לגבות חוב על–ידי כניסה אל ביתו של בעל–החוב כדי לקחת את המשכון,‏ או הערבון (‏עבוט בלשון המקרא)‏.‏ על המלווה היה להמתין מחוץ לבית עד אשר יביא לו הלווה את החפץ הממושכן.‏ (‏דברים כ״ד:‏10,‏ 11‏)‏ כמו–כן,‏ לא רשאי היה המלווה לעקל את הדברים החיוניים לקיומו של הלווה,‏ או את מלבושיו האישיים,‏ משום שלעני עלול היה להיות רק מעט חיטה לטחון למען משפחתו,‏ או רק בגד אחד ככסות לעורו.‏

²⁷ בהקשר לכך נאמר בדברים כ״ד:‏6,‏ 12,‏ 13‏:‏ ”‏לא יחבול (‏יקח כמשכון)‏ ריחיים ורכב,‏ כי נפש הוא חובל.‏ ואםאיש עני הוא,‏ לא תשכב בעבוטו.‏ השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש,‏ ושכב בשלמתו,‏ וברכך,‏ ולך תהיה צדקה לפני יהוה אלהיך.‏”‏

צער בעלי־חיים

²⁸ התורה גילתה גם התחשבות נאותה בבעלי–החיים.‏ אם ראה עובר–אורח בהמה המצוקה,‏ הוא נדרש להיחלץ לעזרתה,‏ אף אם היתה שייכת לאויבו.‏ (‏שמות כ״ג:‏4,‏ 5;‏ דברים כ״ב:‏4‏)‏ אסור היה להעביד בפרך בהמות–משא או להתעלל בהן.‏ (‏דברים כ״ב:‏10;‏ משלי י״ב:‏10‏)‏ התורה אסרה לשים מחסום לפיו של שור בעת שדש את התבואה,‏ כדי שיאכל מפרי עמלו.‏ (‏דברים כ״ה:‏4‏)‏ כן עודדה היא להתחשב בחיות–בר.‏ למשל,‏ איש שמצא ציפור דוגרת,‏ נצטווה שלא לקחת הן את האם והן את הביצים,‏ אלא לשלח את הציפור,‏ כדי שלא למחות את המשפחה.‏ (‏דברים כ״ב:‏6,‏ 7‏)‏ אשר לבהמות כשרות,‏ אסור היה לשחוט את השור או את השה ואת בניהם ביום אחד.‏ חוקים אלה נועדו למנוע נטייה לאכזריות.‏ – ויקרא כ״ב:‏28‏;‏ השווה עם התחשבותו של אלהים בבעלי–החיים,‏ כמתואר ביונה ד׳:‏11 וכן בויקרא כ״ה:‏4,‏ 5,‏ 7‏.‏

אהבת האמת

²⁹ כדי לשפוט בצדק וברחמים,‏ נדרש כל עד בבית–משפט למסור את כל הידוע לו על המקרה.‏ אם לא עשה כן,‏ היה הוא נתון לקללה חמורה בפומבי,‏ שאלהים היה מוציאה אל הפועל.‏ (‏ויקרא ה׳:‏1;‏ משלי כ״ט:‏24‏)‏ אסור היה לו להישבע לשקר,‏ משום שאז היה משקר ”‏לפני יהוה”‏.‏ אם נתגלה שההאשומת שהועלו נגד אדם כלשהו היו אשמות– כזב זדוניות,‏ היה מוציא–הדיבה מקבל אותו עונש שהיי פוסקים לנאשם.‏

³⁰ בדברים י״ט:‏16–19 נאמר על כך:‏ ”‏כי יקום עד–חמס באיש לענות בו סרה,‏ ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יהוה,‏ לפני הכהנים והשופטים אשר היו בימים ההם.‏ ודרשו השופטים היטב,‏ והנה עד–שקר העד,‏ שקר ענה באחיו,‏ ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו,‏ וביערת הרע מקרבך.‏”‏

³¹ עדות נסיבתית לא היה בה די כדי לגזור משפט–מוות.‏ היה צורך בשני עדים לפחות כדי לאמת את הדבר.‏ (‏דברים י״ז:‏6;‏ י״ט:‏15‏)‏ העדים,‏ שעל–סמך עדותם נגזר עונש–מוות,‏ נצטוו להיות הראשונים שירגמו את הנאשם באבנים.‏ חוק זה עודד את עם–ישראל להיות שוחר–צדק.‏ מכאן שכל האזרחים,‏ ולא רק שופטי ישראל,‏ נדרשו להוכיח את רצונם שהאדמה תישאר נקייה מאשמת–דמים לפני האלהים.‏ כן היווה הדבר גורם מרתיע מפני מסרת עדות–שקר או עדות לא–מדויקת.‏ לכן,‏ טובה צמחה מן החוק שבדברים י״ז:‏7‏,‏ האומר:‏ ”‏יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו,‏ ויד כל העם באחרונה.‏ וביערת הרע מקרבך.‏”‏

יחסי–מין אסורים

³² גם הנואף וגם הנואפת היו חייבים מיתה.‏ (‏ויקרא כ׳:‏10‏)‏ המעשים הבזויים של משכב–זכר ומשכב–בהמה הביאו על עושיהם עונש–מוות,‏ על–פי ויקרא כ׳:‏13,‏ 15‏:‏ ”‏ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה,‏ תועבה עשו שניהם;‏ מות יומתו;‏ דמיהם בם.‏ ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה,‏ מות יומת,‏ ואת הבהמה תהרוגו.‏”‏ – ראה גם ויקרא כ׳:‏16,‏ 17;‏ רומיים א׳:‏24–28‏.‏

דיני טוהרה

³³ התורה ציוותה על העם לשמור לא רק על טוהר מוסרי,‏ אלא גם על טוהר גופני.‏ דיני הטוהרה ציוו על עם–ישראל לנפץ כל כלי–חרס שבא במגע עם נבלת בעל–חיים.‏ כן נצטוו הם לרחוץ כל כלי אחר ולכבס את הבגדים שנגעו בנבלה.‏ מצווה זו טיפחה בעם–ישראל תודעה ורגישות לנקיון.‏ חולים במחלות מדבקות היו מוחזקים בהסגר.‏ (‏ויקרא י״ג:‏4,‏ 5,‏ 21,‏ 26‏)‏ בגדים ובתים נגועים במחלה היו אף הם מוחזקים בהסגר,‏ ולעתים אף מושמדים.‏ (‏ויקרא י״ג:‏47–52,‏ 55;‏ י״ד:‏38,‏ 45‏)‏ אכילת דם נאסרה תכלית איסור.‏ – ויקרא ז׳:‏26‏.‏

³⁴ מנקודת–ראות רפואית הגנו חוקי התברואה והסגר,‏ וכן דיני המוסר והאיסור על אכילת–דם,‏ על העם מפני מחלות,‏ כגון,‏ טיפוס הבטן,‏ טיפוס,‏ דלקת המפשעה,‏ דלקת–הכבד,‏ זיבה,‏ עגבת ומחלות רבות אחרות.‏

חסד לחוזרים–בתשובה

³⁵ חוקי התורה לא היו נוקשים ללא–פשרות.‏ לשופטים ניתן החופש לנהוג במדית–הרחמים.‏ אם חטא אדם לרעהו,‏ והתחרט על כך,‏ יכול היה לשוב ולזכות בחסד אלהים על–ידי שיישר את ההדורים עם הנפגע ויקריב לאחר–מכן קרבן–אשם ליהוה.‏ (‏ויקרא ה׳:‏21–26‏)‏ המשיח התייחס למצווה זו באמרו:‏ ”‏לכן,‏ אם תביא תא קרבנך אל המזבח ושם תיזכר כי לאחיך דבר נגדך,‏ עזוב את קרבנך שם לפני המזבח ולך תחילה להתרצות לאחיך ואחר–כך בוא והקרב את קרבנך.‏”‏ (‏מתי ה׳:‏23,‏ 24‏)‏ גם כיום אין עובדי אלהים יכולים להיות רצויים מלפניו,‏ אם פגעו לרעה ברעיהם.‏

שנת היובל

³⁶ שנת היובל,‏ המתקיימת אחת לחמישים שנה,‏ היתה שנה שראוי לשמוח בה.‏ כל הנחלות ש’‏נמכרו’‏,‏ הוחזרו לבעליהן.‏ כמו–כן שוחררו כל העבדים העברים,‏ אפילו אם שש שנות עבדותם לא הגיעו לקיצן.‏ (‏ויקרא כ״ה:‏8–13,‏ 39–41‏)‏ כתוצאה מכך,‏ הוחזר המצב הכלכלי לקדמותו,‏ לאותו מצב מאוזן שהנהיג אלהים בשעה שנכנס עם–ישראל לארץ המובטחת.‏ הדבר מנע את היווצרות הבדלי המעמדות השוררים כיום במדינות רבות בעולם,‏ כשיש מעמד של בעלי קרקעות אמידים יותר,‏ ומעמד של עניים מרודים,‏ שהם בבחינת ”‏עבדים נרצעים”‏.‏ כאשר קיים העם את התורה,‏ לא היתה אפשרות של השתלטות מוחלטת על קרקע.‏

³⁷ אם כן,‏ בזכות התורה היה כל פרט לאדם חופשי.‏ היא הגנה על המשפחה מפני מצב של עוני תמידי.‏ כבוד המשפחה נשמר,‏ והיא לא איבדה מכושרה הרוחני.‏ הדבר איפשר לאב לבלות בחיק משפחתו,‏ שכן בשבתות ובשנות השמיטה ניתן לו להקדיש זמן ללימוד ילדיו.‏ לכן,‏ הגם שאין התורה חלה על המשיחיים כיום,‏ היא מספקת לנו מושג–מה על דרכי אלהים ונוהגיו,‏ ומהווה את ”‏צל הטובות העתידות”‏.‏ – עברים י׳:‏1‏.‏

‏(‏תורגם מן הספר ”‏לחיים יש תכלית”‏,‏ פרק י״ג בהוצאת חברת המצפה.‏)‏