החיים אנו ב”אחרית הימים”?
האם עידן האלימות הזה נועד לציין, שהיגענו ל”אחרית הימים”? לאלה השואלים בכנות, מצפה תשובה משביעת־רצון. אך, יש המעוררים שאלה זו מתוך מניע שלילי, ועליהם נאמר: ”באחרית הימים יבואו לצים המתהלכים לפי מאווייהם האישיים ויתלוצצו לאמור: ’איפוא הבטחת בואו [של המשיח]? הרי מאז שמתו האבות הכל ממשיך כמו שהיה מראשית הבריאה.’” (פטרוס ב׳. ג׳:3, 4) בעולם זה, חסר יראת־האלהים, גדול מספר הלועגים לדבר־אלהים, עובדה כשלעצמה מוכיחה שאנו חיים בתקופת ”אחרית הימים”.
כתבי הקודש מזכירים למתלוצצים את ההשמדה שהתחוללה במבול בימי נוח, ומוסיפים: ”השמים והארץ הנוכחיים אצורים על־ידי אותו הדבר [דבר־אלהים] לאש, שמורים ליום הדין, לאובדן אנשי רשע.” (פטרוס ב׳. ג׳:5–7) לגורמים הממשלתיים (”השמיים”) ולחברה האנושית (”הארץ”) של העולם המושחת הזה מצפה השמדה דומה. אך, היכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים שאמנם היגענו ל”אחרית הימים”?
ראיות ל”אחרית הימים”
אנו למדים מן הכתוב, ש”באחרית הימים יבואו זמנים קשים.” הנבואה ממשיכה ואומרת:
”כי יהיו האנשים אוהבי עצמם, אוהבי כסף, גאוותנים, שחצנים, מגדפים, ממרים בהוריהם, כפויי טובה, חסרי קדושה, קשוחי לב, בלתי מתרצים, מלשינים, הוללים, אכזרים, שונאי טוב, בוגדים, פוחזים, יהירים, אוהבים תענוגות יותר משאוהבים את אלהים.”
בהמשך נאמר, שיש להתרחק מאלה. (טימותיוס ב׳. ג׳:1–5) האין אנו עדים, בימינו, להעדר אהבה כנה ולהתפשטות האנוכיות? הללו תורמים, ללא ספק, את שלהם לבעיות המאפיינות את תקופתנו.
הלוך־המחשבה החמרני מאיים אפילו על יראי אלהים. משום כך הזהיר סופר משיחי, בן המאה הראשונה לספירה, את העשירים מפני חיי מותרות ורדיפת תענוגות, באמרו להם ”כי כמו אש הוא האוצר שאצרתם לאחרית הימים”. (יעקב ה׳:1–5, ע״ח) לכן, אין ”אחרית הימים” העת ליראי אלהים לרדוף מטרות חמרניות, אנוכיות, האופייניות לעולם הזה המתכחש לאלהים.
כאמור, שנת 1914 פתחה עידן של מלחמה ואלימות כלליים. מעטים יחלקו על כך שאותה שנה ציינה נקודת־מיפנה חסרת־תקדים בתולדות האנושות – ’ראשית חבלי הייסורים,’ בלשון המקרא. אכן, היתה זו ”ראשית” בלבד. נבואתו העיקרית של המשיח לגבי ’עת הקץ,’ הכתובה במתי פרקים כ״ד וכ״ה, במרקוס י״ג ובלוקס כ״א, מתארת בפרוטרוט מצוקות שאין להן אח ודוגמה, שהאנושות חזתה על בשרה מאז 1914: מלחמות, חוסר מזון, רעידות־אדמה, מגיפות, מראות אימים, הפקרות, חוסר אהבה, חרדה וסבל. כמו־כן, ”השיקוץ המשומם,” הנזכר בדניאל י״א:31, ואשר חזון־יוחנן י״ז:3, 8 מזהה אותו כ”חיה אדומה,” הופיע גם הוא – תחילה בתור חבר־הלאומים ולאחר־מכן כאירגון האומות המאוחדות, אך הוא לא סיפק מוצא לאנושות. – מתי כ״ד:15, 16.
הנוהים אחרי המשיח סבלו ממצוקות אלה יחד עם כלל האנושות. כן התנסו הם בקשיים נוספים המתוארים באותה נבואה, היינו, העמדה־לדין, מלקות, איבה ורדיפות. במלחמת־העולם הראשונה נרדפו הם על־צוואר ודוכאו, אפילו בארצות הדמוקרטיות. לפני מלחמת־העולם השנייה, ואחריה, הפכו הם מוקד־שנאה מצד הנאצים, הפשיסטים והיפנים. ובשנים האחרונות כילו בהם את זעמן ארצות קומוניסטיות ואפריקניות קיצוניות. אך, על העדים להתעודד מכך! שהרי כל זה איננו אלא ”כדי שאמונתכם הצרופה והיקרה הרבה יותר מזהב, הנשחת על אף היצרפו באש, תצא לתהילה ולכבוד ולתפארת.” – פטרוס א׳. א׳:7.
עדות ניצחת
דניאל הנביא זכה גם הוא לקבל מידע על ’עת הקץ,’ כמתואר בדניאל י״א וי״ב. בתשובה לשאלתו, ”מה אחרית אלה?” נאמר לו: ”לך, דניאל, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ.” (דניאל י״ב:8, 9) כך נמסר לו, שכאשר ייפתח הספר ויובנו הדברים במרוצת ’עת הקץ,’ ”המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים [המדריכים אותם לצדקה] ככובים לעולם ועד, . . . ולא יבנו כל רשעים, והמשכילים יבינו.” (פסוקים 3, 10) המקרא מנבא, איפוא, על מיבצע הסברה כלל־עולמי בו יבהירו ”המשכילים” לזולתם את דבר־אלהים ונבואותיו.
כתבי־הקודש המשיחיים ניבאו אף הם על פעילות חינוכית זאת געל חלק חשוב של ה”אות” המציין את ”אחרית הימים”, ככתוב במתי כ״ד:14: ”ובשורה זו של המלכות תוכרז בכל העולם לעדות לכל הגויים ואחרי כן יבוא הקץ.” עקב כך יופרדו, בהתאם למתי כ״ה:31–46, אנשי כל העמים לשתי קבוצות על־פי אופי תגובתם ל’בשורת המלכות’. האנשים דמויי־הכבש יזכו לחיי־נצח, ואילו ה”עזים” יידונו לאבדון נצחי.
ב”אחרית הימים” חייבת איפוא, להינתן עדות חובקת־עולם על מלכות אלהים, שבידי המשיח. היש ראיות לכך שעדות זו אכן ניתנה מאז 1914? כן, ללא ספק. היסטוריונים בני־זמננו מציינים שעדי־יהוה נשאו את דבר בשורתם לכל קצווי הארץ. ומה באשר לתוצאה? ובכן, עד 1979 הפיצו הם קרוב ל־5 מיליארד ספרי־תנ״ך וספרי־עזר להבנת המקרא ב־210 שפות שונות. הם עשו תלמידים משני מיליון ויותר אנשים, בלמעלה מ־200 ארצות ואיים, וניחמו מיליונים אחרים על־ידי שיעורי־תנ״ך ביתיים חינם־אין־כסף. עבודה זאת, המגשימה את נבואת המקרא, מהווה עדות ניצחת לכך שאנו חיים ב”אחרית הימים”.
ראיות נוספות
נבואות מקראיות אחרות, שהבולטות בהן ישעיהו ב׳ ומיכה ד׳, מתייחסות ל”אחרית הימים”. דברי שני הנביאים הללו כמעט זהים, ככל הנראה לשם הדגשה. שים־לב לאשר נאמר במיכה ד׳:1, 2:
”והיה באחרית הימים יהיה הר בית־יהוה נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים. והלכו גויים רבים ואמרו : ’לכו ונעלה אל הר יהוה ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מיורשלים.’”
הנביא מתאר כאן בלשון ציורית כיצד יינשא באחרית הימים מקדשו הרוחני של יהוה – או עבודת־הקודש שלו – מעל לכל צורות הפולחן האנושיות, ”הגבעות”. אנשים בני כל הלאומים נוהרים אל ”הר בית יהוה”, בו זוכים הם להדרכות ולומדים ללכת בדרכי הצדק שלו. מעולם לא היתה בתולדות האנושות תקופה בה עבדו אנשים ”מכל האומות והשבטים והעמים והלשונות”, בכל רחבי העולם, את אל האמת שכם אחד. (חזון־יוחנן ז׳:9) נבואה זו על ”אחרית הימים” מתגשמת כיום לנגד עינינו, בקרב עדי־יהוה.
אך, לנבואה זו התגשמות משמעותית נוספת בימינו, המתוארת בזו הלשון:
”וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה.” – מיכה ד׳:3.
המכתתים כיום חרבות לאתים? למותר לציין, שאין העמים עושים כן! הם ממשיכים להזדיין בנשק, שאיננו מורכב מחרבות וחניתות גרידא! הם מוסיפים לאגור נשק קטלני להשמדה המונית, במירוץ החימוש שאיננו יודע רסן! הסכנות מחרידות, כפי שכתב ריצ׳רד ברנט בעיתון ניו־יורק טיימס, מ־6 ביוני 1978:
”אם לא נשנה את כללי המשחק – המדריכים את כל המעצמות הגדולות – על־ידי פירוק נשק ממשי ורציני, הגבלת בסיסים צבאיים, צמצום תעשיית הנשק הגלובלית ומניעת מיבצעים סודיים, יוליך אותנו המשחק שאנו נתונים בו למלחמה גרעינית בדורנו אנו.”
אך, יש כיום ’עם’ שאיננו נוטל חלק באותו ”משחק”. אותו עם מורכב מן הקבוצה הבינלאומית של עדי־יהוה. אילו ’למדו מלחמה,’ היה הדבר מעמידם לקרב נגד אחיהם לאמונה באיזורים אחרים בעולם. הם מטפחים, תחת זאת, אהבה כלפי אחיהם המשיחיים וכלפי האנושות בכללותה, תוך הגשמת נבואת מיכה. עמדתם הנייטרלית של העדים הביאה להם יחס כבוד במקומות שונים באפריקה, באירלנד, בלבנון ובמוקדי מתיחות אחרים, בהם קוממה הדת את התושבים אלה נגד אלה. בהמשיכם ’לכתת את חרבותיהם לאתים,’ אפילו בלחץ רדיפות, מזהה הדבר את עובדי יהוה כמגשימי נבואה זו ב”אחרית הימים”.
למרבה השמחה, קיים בימינו עם שעבותות אהבה מאחדות אותו בכל רחבי העולם ושנחושה החלטתו שלא ללכת בשם אלוהי הדתות הכיתתיות, אלא בשמו הקדוש של ’יהוה אלוהיהם’ לנצח. (מיכה ד׳:5) הם מאמינים בתוקף, על־יסוד נבואות המקרא, שהיגענו ל”אחרית הימים” וכי ”קרוב יום יהוה” בו ישמיד את סדר־הדברים המושחת השולט עתה בכדור־הארץ, השייך לאלהים. משום כך מתייחסים הם בכובד־ראש לאזהרה:
”בטרם לא יבוא עליכם יום אף יהוה, בקשו את יהוה כל ענווי הארץ אשר משפטו פעלו. בקשו צדק, בקשו ענווה, אולי תיסתרו ביום אף יהוה.” – צפניה א׳:14–18; ב׳:2, 3.
ה”יום” ההוא לא ישים קץ ל’הליכתם בשם יהוה אלוהיהם,’ משום שמשאת נפשם היא להתמיד בכך לנצח. מתוך ציפייה להבטחתו הנפלאה של יהוה לכונן סדר־דברים חדש, עושים הם כמיטב יכולתם להוכיח שהם ראויים לחיות בו. תקוותם הנאדרת מוצאת ביטוי בישעיהו ס״ה:17, האומר:
”כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, ולא תיזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב.”
הרי זו תקווה אמיתית, מציאותית, שכן כל הראיות חוברות יחד להעיד שאנו אכן חיים ב”אחרית הימים” של העולם הנוכחי. דחוף ביותר שנכיר בעובדה זאת עתה!