כשירים להיות מורים בקהילה
”מי בכם חכם ונבון? יראה מתוך התנהגותו הטובה את מעשיו הנעשים בענווה וחכמה.” יעקב ג׳:13.
1. מדוע חיוני שהמורים בקהילה יהיו אנשים כשירים לכך?
השפעתו של מורה יכולה להיות מועילה או מזיקה. והדבר נכון במיוחד בנושא עבודת־אלהים. בנוגע למנהיגי־הדת בימיו אמר המשיח: ”מורי דרך עיוורים הם לעיוורים; ואם עיוור מדריך את העיוור הרי שניהם יפלו לבור.” (מתי ט״ו:14) כל מי שהלך בעיוור אחר תורותיהם הלא־מקראיות, נדון לחורבן רוחני ולמוות, בעוד שאלה שקיבלו את תורתו הבריאה של המשיח עלו על נתיב החיים. (מתי ז׳:13–20, 24–27) העובדה שחיים כרוכים בדבר, תובעת מן המורים בקהילה המשיחית להיות כשירים לתפקידם.
2. מדוע היה יכול השליח פאולוס לומר, ”נקי אני מדם כולכם”?
2 מה שהעיד על עצמו השליח פאולוס בפני זקני קהילת אפסוס מראה, שהאופן שבו ממלא המורה המשיחי את אחריותו, עלול לעשותו, או אשם באשמת־דמים או נקי מאשמה. השליח הצהיר: ”לכן אני מעיד בכם היום הזה שנקי אני מדם כולכם, כי לא נרתעתי מלהודיע לכם את עצת אלהים כולה.” (מעשי־השליחים כ׳:26, 27) כאשר מישהו מזקני קהילת אפסוס חדל להיות נאמן והחל לסלף את הכתוב, לחורבנו הרוחני ותוך פגיעה בחבריו לאמונה, אי־אשפר היה לתלות את האשמה בפאולוס. (השווה מעשי־השליחים כ׳:29, 30.) האיש עצמו היה אשם באשמת־דמים. השליח עשה כמיטב יכולתו כדי ללמדם את ”עצת אלהים כולה”. הוא לא העלים מידיעתם משהו שהיה חיוני לישועתם. הוא לא היה מעוניין לזכות באהדה על־ידי שישעשע את אזניהם ויימנע מנושאים שידרשו ממנו להוקיע גישות, מלים ומעשים שליליים. – השווה טימותיוס ב׳. ד׳:3, 4.
3. למה עלינו לצפות ממי שכשרי להיות מורה בקהילה, בהתאם לדוגמא שהציב פאולוס?
3 בדומה לשליח פאולוס, צריך כל מי שכשיר ללמד בקהילה המשיחית, לדעת ולהבין כל דבר החיוני לישועה, כדי שלא יהיה פגם חמור בהוראתו. כמו־כן, עליו להיות נכון להודיע את ”עצת אלהים כולה”, ולא חשוב מה תהיה גישת הקהילה. יש שהקהילה תגיב באורח חיובי לתוכחה שבדבר־אלהים. אך, גם אפשר שרבים לא ירצו לשנות באמת ובתמים את גישותיהם ואת דרכיהם השליליות. בכל זאת, חובה על המורה המשיחי לדבוק בנאמנות בדבר־אלהים ולהמשיך להגיש עזרה רוחנית. אם יש לכמה מהם נטיות שליליות, עליו להתאפק מלהיעשות חסר־סבלנות, ולהמשיך להכריז על האמת. שימו־לב לאשר כתב, בעניין זה, השליח פאולוס לטימותיוס: ”הכרז את הדבר, התמד בעיתו ושלא בעיתו, הוכח, גער, הפצר, וזאת בכל אורך־רוח ועל־ידי ההוראה.” – טימותיוס ב׳. ד׳:2.
4. אל מי הופנתה העצה שביעקב ג׳:1?
4 מאחר שלעיקרי האמונה השפעה על ישועת האדם, הרי שיש להטיל את מלאכת ההוראה אך ורק על אנשים כשירים. התלמיד המשיחי יעקב כתב: ”אחי, אל יהיו רבים מכם למורים.” (יעקב ג׳:1) עצה זו, שבהשראת אלהים, לא ניתנה כדי להרתיע אנשים כשירים מלהיעשות מורים, כיון שכתבי־הקודש גם מציינים: ”איש השואף להיות מנהיג [משגיח] בקהילה, הריהו משתוקק לתפקיד טוב.” (טימותיוס א׳. ג׳:1) יעקב היפנה את דבריו לאנשים שנטלו על עצמם להיות מורים לחבריהם לאמונה, למרות שלא נתמנו לכך ולא היו כשירים ללמד. הללו רצו בכבוד ובסמכות שהיו כרוכים במישרת ההוראה, בלא להתחשב בכישורים. נראה שהיו כאותם אנשים שפאולוס מתארם ככאלה ש”רצונם להיות מורי תורה, אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף.” – טימותיוס א׳. א׳:7.
”דין חמור יותר”
5. מדוע ”הדין חמור יותר” לגבי המורים בקהילה?
5 מאחר שלא הבינו ולא העריכו במלואה את ”עצת האלהים כולה”, היה צורך להדגיש לאלה ש”רצונם להיות מורי תורה” את מלוא נטל אחריותו של המורה. יעקב ציין למורים, בכללו בכך את עצמו, ”כי עלינו יהיה הדין חמור יותר”. (יעקב ג׳:1) מאחר שהמורה ניצב בפני מאזיניו, כמלמדם או כמנהיגם, ברור שמצפים ממנו ליותר מאשר חברים אחרים בקהילה. הדבר תואם את העיקרון המקראי: ”כל מי שהופקד בידיו הרבה, ידרשו ממנו יותר מן הרגיל.” (לוקס י״ב:48, ע״ח) דבריו ופעולותיו של המורה נתונים, איפוא, לפיקוח מדוקדק יותר מאשר של משיחיים אחרים. יתרה מזאת, אם טועה המורה בהוראתו ומתעוררות בשל כך בעיות לחברי הקהילה, או אם פוגעים מעשיו בזולת, צפוי הוא לדין חמור מצד יהוה אלהים. המשיח אמר: ”ואני אומר לכם, כל מלה בטלה שידברו בני־אדם, יתנו לעיה דין וחשבון ביום הדין. מדבריך תיצדק ומדבריך תחויב.” – מתי י״ב:36, 37.
6. איזו סכנה טמונה בהוראה, בהתאם ליעקב ג׳:2?
6 התלמיד יעקב ממשיך את טיעונו ואומר: ”והלא כולנו מרבים להיכשל. מי שאינו נכשל בדיבור, איש מושלם הוא.” (יעקב ג׳:2) מאחר שגם מורים דגולים עלולים לטעות בדיבורם, הרי שהסכנה שבכך גדולה בהרבה אצל אנשים לא־כשירים. וככל שמורה יוסיף ויטעה, כך יגבר הנזק לקהילה ודינו יהיה חמור יותר.
”מי בכם חכם ונבון?”
7. מה מציינת השאלה שביעקב ג׳:13 לגבי כשירותו של אדם לשמש כמורה?
7 לאור הסכנות הטמונות בהוראת הזולת, מתעוררת השאלה: מי באמת כשיר להורות? התלמיד יעקב עורר שאלה דומה: ”מי בכם חכם ונבון?” (יעקב ג׳:13) ראוי לציין שיעקב לא שאל: ”מי ניחן בכושר־דיבור מעולה?” שכן על־מנת להיות מורה טוב, זקוק האדם ליותר מאשר כושר הבעה. חכמה ותבונה הן תכונות חיוניות. החכם ירא את יהוה אלהים ויודע כיצד ליישם את הידע על הצד החיובי ביותר. (משלי ט׳:10) מי שניחן בתבונה מסוגל לחדור לעובי הקורה, להבין את משמעות הענין ולהבחין בצדדים השונים של המצב או הנסיבות. הוא תופש את מלוא משמעות הדברים הנתונים לשיפוטו. משמע הדבר, שעליו להיות משיחי מבוגר, אשר ’חושיו הורגלו על־ידי הניסיון המעשי להבחין בין טוב לרע.’ – עברים ה׳:14.
8. כיצד מתגלה שיש לאדם התבונה והחכמה הדרושות כדי ללמד את חבריו לאמונה?
8 כיצד מתברר שיש לאדם החכמה והתבונה הדרושות כדי ללמד את חבריו לאמונה? צריך שחייו יעידו על כך שיש לו החכמה והתבונה המתלוות על יראת אלהים עמוקה. יעקב ממשיך ואומר: ”יראה נא מתוך התנהגותו הטובה את מעשיו הנעשים בענווה וחכמה.” (יעקב ג׳:13) אם כן, חיוני שאחרים יוכלו להבחין בכך שהוא מתנהג בתואם עם אישיותו, דרכיו ונוהגיו של אלהים.
9. במה מתבטאת הענווה, ומדוע חשובה היא אצל אדם המעוניין לשמש כמורה?
9 התנהגות נאותה כוללת ”ענווה”. כדי להיות כשיר להורות, על האדם להיות נוח, שקט ורודף שלום, לא מחמיר, לא רעשני, לא עומד על דעתו ולא תוקפני. כמו־כן, לא תהיה לו נטייה לטעון בתוקף טענות, בלא הוכחות או הסבר הגיוני. מי שחסר ענווה ייווכח שייקשה עליו לנהוג כעצת פאולוס לטימותיוס: ”עבד האדון מן הדין שלא יריב, אלא יהא נוח לכול, מוכשר ללמד, סבלן ומוכיח בענווה את המתנגדים.” – טימותיוס ב׳. ב׳:24, 25.
תכונות הפוסלות אותו
10. (א) מה עלולה לכלול ”קנאה מרה”? (ב) מה נובע מייצר ה”מריבה”?
10 בהתייחסו בעיקר לאנשים שסברו שהם כשירים ללמד בקהילה, הצביע לאחר־מכן התלמיד יעקב על התכונות הפוסלות אותם לכך. הוא כתב: ”ואם קנאה מרה ומריבה בלבבכם, אל תתגאו. אל תשקרו באמת.” (יעקב ג׳:14) מלים אלה קוראות לבחינה עצמית. אדם עשוי לשאול את עצמו: ’היש בלבי קנאה מרה? האם שש אני לריב?’ קנאה מרה עלולה לציין שיש לאדם שאיפה מופרזת לפאר את עצמו ואת רעיונותיו. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בעמידה עקשנית על דעתו, כשהוא מבטל בקול רם דעות שונות משלו, או שאיננו מכיר בכך שגם לאחרים חכמה ותבונה השוות לשלו ואף עולות עליהן. ייצר ”המריבה” מתייחס למי שנוטה לחילוקי־דעות ולסכסוכים. אפשר שאדם כזה ישתמש באמצעים המעוררים הפרעות, כדי לבלבל אחרים ולקדם את מטרתו. הנטייה לריב נובעת מגאווה ומשאפתנות אנוכית.
11. מדוע ציין יעקב שמי שמתיימר להיות מורה, ויש בו קנאה מרה ונטייה לריב, הוא ’מתגאה’ ו’משקר באמת’?
11 אדם שיש בו קנאה מרה וייצר מריבה, יסב תשומת־לב לכישוריו כמורה מתוך רגש גאווה ורברבנות. אך, האמת המשיחית שהוא מתיימר ללמדה, מגנה את התכונות השליליות שהוא מגלה. מכך שאדם שיש לו גישה תחרותית, הגורמת מחלוקת, ובכל זאת סבור שהוא ראוי להיות מורה משיחי, מציג את האמת המקראית באורח מטעה ומשקר לה. יתרה מזאת: מאחר שיש לו התכונות השליליות האלה, אין הוא יכול להרברב שהוא כשיר ללמד. עשותו כן לא יהיה אלא שקר. העובדה שהוא מבקש את טובת־עצמו, ונוטה בלבבו לריב, תפסול אותו כמורה משיחי.
12. מהו סוג החכמה שיש לאדם בעל קנאה מרה ונטייה לריב?
12 החכמה שמייחס לעצמו אדם כזה, המבקש את טובת־עצמו ונוטה לריב, איננה חכמה שמיימית. התלמיד יעקב כתב: ”אין זו החכמה היורדת ממעל, אלא זו שהיא רצית ונובעת מן הייצר והשדים.” (יעקב ג׳:15) החכמה השמיימית עומדת בניגוד מוחלט לקנאה מרה ולייצר מריבה. – משלי ו׳:16–19.
13–15. כיצד זה שחכמה כזאת היא (א) ”ארצית”, (ב) ”נובעת מן הייצר”, (ג) ומן ”השדים”?
13 ה”חכמה” של זה המתיימר להיות מורה אופיינית לאנשים ארציים, המנותקים מאלהים. הוא דומה למי שאין להם צורך רוחני, אלא מקדישים את זמנם ומירצם לסיפוק תשוקתם לתענוגות, או מבקשים לזכות ביוקרה ובנכסים בעולם הבלתי־יציב והמעורער הזה. (פיליפיים ג׳:19; קולסים ג׳:2) המניע שלו לרצות להיות מורה הינו שלילי. מאחר שהוא גאה, הוא מעוניין בכבוד שהוא מייחס לתפקיד.
14 חכמתו של איש יהיר, הנוטה לריב, גם ”נובעת מן הייצר”. מחמת אי־שלימותו של האדם, נעשו הנטיות הטבעיות של האנושות ככל, מעוותות וחייתיות, נוטות לכיוון הרע. יהוה אלהים ציין עובדה זאת, הן לפני המבול שבימי נוח, והן לאחריו. (בראשית ו׳:5; ח׳:21) לכן, מאחר שהיא ”נובעת מן הייצר”, מתגלה חכמה זאת כתכונה לא־רוחנית, תוצר של התאוות והנטיות של הבשר.
15 כמו־כן, מכנה אותה יעקב בצדק כחכמת שדים. זאת, משום שהשדים (הרוחות הרעות) מגלים נטיות המנוגדות לחכמה השמימית. אין הם ענווים אלא גסי־רוח ומרושעים, כפי שניתן לראות ממצבם המצער של אנשים כפויי־שד. (מרקוס ה׳:2–5) באשר לשטן, שליט השדים, כתבי־הקודש מגלים שגאווה אנוכית ושאפתנות הן שגרמו לנפילתו. – טימותיוס א׳. ג׳:6.
תכונותיה החיוביות של החכמה השמימית
16. מה מאפיין את החכמה השמימית?
16 כדי שאדם יהיה כשיר ללמד את עמיתיו לאמונה, עליו להיות משוחרר מן התכונות המאפיינות את החכמה הארצית, הדמונית, הנובעת מן הייצר. חייו צריכים לשקף מכל הבחינות את החכמה השמימית. יעקב מתאר חכמה זו ואומר: ”החכמה אשר ממעל, ראשית טהורה היא; לאחר זאת אוהבת שלום, סובלנית, נוחה להתרצות, מליאה רחמים ופרי טוב, ואין עימה משוא־פנים וצביעות.” (יעקב ג׳:17) הבה נעמוד על משמעות הדבר.
17. מה משמע הדבר שהאדם יהיה ’טהור’ ו’רודף שלום’?
17 על הכשירים לשמש כמורים נאמר, שהם ’טהורים’, בלא טומאת המוח והלב. בהיותם ’אוהבי שלום’, הם גם משכיני שלום. לא זו בלבד שהם נמנעים מלהיות תוקפנים ומחרחרי מלחמה, אלא מתאמצים לכונן יחסים טובים עם אחרים ובין איש לרעהו. (רומיים י״ד:19; טימותיוס א׳. ג׳:3) אין הם משתפים פעולה או מסכימים למשהו המפר את השלום. – השווה משלי ט״ז:28; י״ז:9.
18. כיצד נותן אדם ביטוי (א) ל’סובלנות’, (ב) להיותו ’נוח להתרצות’, (ג) להיות ’מלא רחמים ופרי טוב’?
18 מי ש’סובלני’, הינו וותרן, מתון ומאופק, לא קיצוני בקנאותו. הוא לא יתעקש לדבוק בדרכיו בלבד, ולא יעמוד על קוצו של יוד, אלא יתבונן בכל עניין מבחינה אנושית, תוך התחשבות הולמת. (השווה פטרוס א׳. ב׳:18.) במקום להיות עיקש, הרי שבעל החכמה השמימית יהיה ’נוח להתרצות’. תהיה לו נכונות לשתפ פעולה, להיענות לבקשות נאותות. אדם כזה ייכנע לכתוב במקרא, ולא ינקוט עמדה וידבק בה, בין שהיא נכונה ובין שלא. הוא ימהר להשתנות כשיראה הוכחות ברורות שלא נקט עמדה נכונה, או שהסיק מסקנות מוטעות. מי שיש לו חכמה שמימית יהיה גם ’מלא רחמים ופרי טוב’. הוא יבין לרחשי לבו של הזולת. הואיחוש רחמים כלפי הפגועים והשרויים במצוקה, ויהיה נכון לעשות כל מה שביכולתו כדי לעזור להם. ’הפרי הטוב’ כולל את כל הפעולות המעידות על טוב־לב, צדקה ואמת. – אפסיים ה׳:9.
19. מה משמע הדבר שאין האדם מגלה ”משוא פנים”?
19 מי שהחכמה השמימית מדריכה אותו, ’לא ינהג במשוא־פנים’. הוא לא יפלה לטובה אנשים מסוימים על שום הופעתם החיצונית, תפקידם, עושרם, מעמדם החברתי, או השפעתם בקהילה. (השווה יעקב ב׳:1–4.) הוא ינהג בצדק ובהגינות במגעיו עם בני־אדם.
20. (א) מהי ”צביעות”? (ב) כיצד מוכיח מי שיש לו חכמה שמימית, שאין הוא צבוע?
20 לעולם אין החכמה האלוהית מעודדת את האדם לנהוג ב”צביעות”. הצבוע מתיימר להיות מה שאיננו. מי שמגלה חכמה אלוהית איננו עוטה מסיכה. הוא ישר ומהימן בכל מגעיו. – אפסיים ד׳:25.
21. כיצד ניתן לנו ליישם אישית את התכונות שדורשים כתבי־הקודש מן המורים בקהילה?
21 בסיכום, התכונות הנדרשות ממורים משיחיים צריכות לגרום לכולנו לבחון את עצמנו בקפידה. המוכיחים אנו כי ברצוננו לחיות בתואם עם החכמה השמימית? אף אם אין אנו מורים בקהילה, הרי שכתלמידי המשיח מוטלת על כולנו האחריות להורות את האמת לאחרים. משום כך, חיוני שגישותינו, דברינו ופעולותינו יהו בתואם עם מה שאנו מתיימרים להיות. (רומיים ב׳:21, 22) הבה נמשיך להשתדל לעבוד את אבינו השמימי על הצד הטוב ביותר, ונשמח בברכות שהרעיף עלינו. – השווה טימותיוס א׳. ד׳:15, 16.