‏”‏להיות או לא להיות”‏ – פיסיקאי אטום

מאת פרד וילסון

‏”‏זאת השאלה”‏ שבפניה עמדתי בשנות הארבעים המוקדמות.‏ לגבי רבים היתה ההחלטה מובנת מאליה,‏ משום שהעולם עמד אז על סף עידן האטום.‏ לפיסיקאים הוצעו מישרות רבות,‏ ששכר נאה בצידן.‏ מה גם שתחום זה היה מעניין ומרתק ביותר.‏ אם כן,‏ מדוע התעוררה השאלה?‏

ביסודו של דבר,‏ משום שמשהו הרבה יותר מעניין ומרתק נכנס לחיי,‏ משהו הכרוך באמונה.‏ אך,‏ הבה נחזור מספר שנים אחורה כדי להבין את הרקע.‏

משפחתנו גרה בכפר טיפוסי בערבות קנדה,‏ שם היה הכל תלוי ביבולי החיטה.‏ מילדותנו ידענו עבודה קשה מהי.‏ לאחר שעות הלימודים הרווחנו דמי־כיס בעבדנו כזבנים,‏ בעגלונים,‏ בניסור עצים או בהעמסת תבואה.‏ היינו ארבעה אחים והצטערנו על חסרונה של אחות,‏ משום שנאלצנו להכין בעצמנו ארוחות,‏ להדיח כלים,‏ לכבס ולגהץ את הבגדים.‏ רק כעבור שנים החילותי להעריך במלואן את המלאכות שלמדתי לעשות באותם ימים.‏

הרקע הדתי

הדת מילאה תפקיד די נכבד בחיינו,‏ על אף מאמצינו להימנע מ”‏להיתפס”‏ לה.‏ אמי השתייכה לכת נוצרית קיצונית שהאמינה ב”‏אש גיהינום”‏,‏ ואילו אבי היה חבר באירגון ”‏הבונים החופשיים”‏ והשאיר את החינוך הדתי בידי אמי.‏ עדיין זכור לי,‏ עד כמה קינאתי בו כאשר נשאר בבית עם עיתונו,‏ בשעה שהיה עלינו ללכת לבית־ספר של יום א׳!‏ לאמי ולסבי היתה מדי יום שעה קבועה לקריאת כתבי־הקודש,‏ ואם לא נזהרנו דיינו שלא להימצא אז בסביבה,‏ היינו נאלצים להצטרף אליהם.‏

מה שהרחיק אותי מן הדת,‏ קשור במקרה שאירע בליל חורף אחד.‏ היה זה תורי להבעיר את האח בכנסיה,‏ לרגל ביקור מיוחד של מטיף נודד.‏ האש אך החלה להתלקח,‏ כאשר פנימה נכנס לא אחר מאשר המטיף עצמו!‏ הוא מיד הושיב אותי על כסא והחל להטיף לי,‏ בבקשו ממני לכרוע בו במקום על ברכי כדי ”‏להיוושע”‏.‏ ”‏אם לא תעשה כן,‏”‏ אמר,‏ ”‏יהא זה כאילו קראת לאמך שקרנית.‏”‏ ברור שזה הדבר האחרון שרציתי לעשות,‏ אך גם לא יכולתי להיענות לבקשתו.‏ לבסוף,‏ הוא ויתר ושיחרר אותי.‏ מאז ואילך הלכה והתמעטה התעניינותי בדת.‏

לקראת קריירה

בראשית שנות השלושים פקד המשבר הכלכלי את איזור מגורינו והתחלנו לחיות בדוחק.‏ השיא הגיע בשנת ,‏1937 כאשר כל הגברים הצעירים נאלצו לעזוב את הבית כדי לחפש עבודה במחוזות בהם לא היתה הבעיה כה קשה.‏ אני,‏ ואחרים,‏ שמנו פנינו למניטובה.‏ כעבור מספר חודשי עבודה,‏ אספנו את כספנו וחזרנו הביתה.‏

הכסף שהשתכרתי עזר לי לממן את שכר הלימוד והלינה באוניברסיטת ססקצ׳ואן.‏ תכנית הלימודים היתה מורכבת ממקצועות שונים,‏ שכללו בין השאר ביולוגיה,‏ שבמסגרתה נלמדו יסודות תורת ההתפתחות של דארווין.‏ מאחר שהתאכזבתי מן הנצרות,‏ על אמונתה באש־גיהינום,‏ התקבלה התיאוריה הזאת על דעתי.‏ אילו פיקפקתי בה,‏ היה עלי לקבל את מה שנחשב לבלתי מתקבל על הדעת,‏ כלומר,‏ האמונה בבריאה.‏ היתה זו,‏ איפוא,‏ אמונה עיוורת בתיאוריה,‏ בלא לעורר שאלות.‏

לאחר שסיימתי את חוק לימודי ב־1938,‏ החלטתי להתמחות בפיסיקה גרעינית.‏ מצבי הכלכלי השתפר,‏ משום שאנו,‏ בוגרי האוניברסיטה,‏ הועסקנו כמורי מעבדה לכיתות הנמוכות יותר.‏ כמו־כן,‏ עבדתי כטכנאי במכון לראדון (‏יסוד כימי)‏ מטעם המירפאה לטיפול בסרטן־העור,‏ שפעלה בשטח האוניברסיטה.‏ כטכנאי,‏ היה תפקידי לשאוב את הגז הרדיואקטיבי,‏ הראדון,‏ ולאגור אותו בצינורות זהב דקיקים,‏ שלאחר שנחתכו ל”‏זרעים”‏ זעירים,‏ הוזרקו על־ידי הרופא לרקמה שמסביב לתאים הסרטניים.‏ קרינת הראדון תוקפת את הרקמה הסרטנית,‏ בלא להזיק לרקמת־התאים הבריאה.‏ יכולנו לקבוע מראש את עוצמת הקרינה הדרושה לפרק־הזמן המיועד לטיפול,‏ שכן הראדון מתפרק בקצב קבוע.‏ עדות זו לתיכנון ולסדר בחומרים רדיואקטיביים היתה עובדה אחת מני רבות שגרמה לי לתהות:‏ כיצד יכול היה הכל להתרחש במקרה,‏ כפי שמלמדת תורת ההתפתחות?‏

באותה תקופה התכוננתי לתואר ’‏מוסמך למדעי־ הרוח’‏ אצל ד״ר ג.‏ הרצברג (‏שזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1971)‏,‏ על־ידי עריכת ניסויים לקביעת המרחק בין האטומים שבפרודת הצורן הגופרי.‏ עשינו זאת על־ידי מדידת אורכי־הגל השונים בספקטרום (‏תחזית)‏ קרני־האור הנפלטים מן הצורן הגופרי,‏ בעזרת נוסחות מתמטיות מסובכות.‏ גם כאן ראיתי עדות לסדר ותיכנון.‏ משמע הדבר היה,‏ שמאחורי כל הדברים הללו מסתתר מדען ומתמטיקאי!‏ אך,‏ שאלות חשובות נותרו ללא תשובה:‏ מי?‏ כיצד?‏ מתי?‏

כל הבוגרים שלחו בקשות למילגה.‏ צהלתי משמחה כאשר קיבלתי הצעות מן המכון לטכנולוגיה של מסצ׳וסטס ומאוניברסיטת קורנל שבארה״ב!‏ אך,‏ פני העולם השתנו אז בקצב מדהים.‏ עד היום זכור לי כיצד חשנו,‏ במחלקה לפיסיקה,‏ ביום בו הכריזו העיתונים:‏ ’‏ביקעו את האטום!‏’‏ דבריו של ד״ר הרצברג נשמעו גורליים,‏ כשאמר ברגש עז:‏ ”‏עד היכן הם עוד ירחיקו לכת!‏”‏ מלחמת־העולם השנייה הלכה והתפשטה,‏ ואנו תהינו כיצד היא תשפיע עלינו.‏ בשלב זה סגרה קנדה את גבולותיה,‏ ואיש מן הבוגרים בענפי המדע לא יכול היה לצאת את הארץ.‏ כיון שכך,‏ ביקשתי וקיבלתי (‏ב־1941)‏ מילגה מטעם המועצה למחקר לאומי,‏ להמשיך את חוק לימודי באוניברסיטת טורונטו.‏

באותה אוניברסיטה קיבלתי את התואר ’‏דוקטור לפילוסופיה’‏,‏ ובו בזמן הועסקתי באוניברסיטה כמורה אזרחי לקורס מכ”‏ם צבאי.‏ עם תום הקורסים ב־1943,‏ עמדה בפני המורים הבחירה:‏ או לפנות לתחום התעשייה,‏ או לצי,‏ כמפעילי מערכת מכ”‏ם בחוף המזרחי הפגיע של קנדה,‏ עד אשר יתאפשר לנו לחזור ללימודים.‏ שנה קודם־לכן,‏ בשנת 1942,‏ נשאתי לאשה סטודנטית לפיסיותרפיה.‏ רוב בוגרות כיתתה של גרייס,‏ רעייתי,‏ התגייסו לחיל הרפואה.‏ מאחר שהדבר היה גורם לפירודנו,‏ החלטנו שלא להצטרף אל הכוחות המזוינים והישגתי לי מישרה כפיסיקאי במפעל לייצור חלקי מטוסים.‏

השאלה מתחילה ללבוש צורה

אם כי איש מאיתנו לא היה דתי (‏בעצם,‏ החילותי ללמד את גרייס את יסודות תורת ההתפתחות)‏,‏ סברנו שעלינו להשתייך לכנסיה כלשהי.‏ ביקרנו,‏ איפוא,‏ במספר כנסיות.‏ לאחר כל ביקור היינו מנתחים את ששמענו:‏ אם סקירת ספר כלשהו ואם קריאה להתגייסות לצבא!‏ לאור המבחר הדל,‏ גמרנו אומר לרכוש תנ״ך ולקראו בעצמנו.‏ כעבור מספר שבועות נקשה על דלת ביתנו אשה וקראה לאשתי מספר פסוקים מן התנ״ך,‏ והציעה לחזור.‏ ”‏אמרתי לה שאני עסוקה מאוד בהתכוננות לבחינות,‏ וביקשתי ממנה לבקר בעוד כחודשיים,‏”‏ סיפרה לי גרייס אחר־כך.‏ ”‏יתכן שלא תטרח לחזור,‏”‏ עניתי.‏ אך,‏ טעות היתה בידי.‏ כאשר חזרה,‏ היו בביתנו אורחים,‏ ולכן קבענו פגישה לערב הבא.‏

חששנו מעט בראותנו שאל האשה הצטרף בעלה.‏ אחת השאלות הראשונות ששאלתי היתה:‏ ”‏מהי אמונתכם בנוגע לאש־גיהינום?‏”‏ ”‏בעצם,‏ אין זה חשוב מה שאנו מאמינים,‏”‏ השיבו.‏ ”‏החשוב הוא מה נאמר בתנ״ך על הנושא.‏ היש לכם תנ״ך?‏”‏ אזי הם הראו לנו בתנ״ך שרכשנו,‏ שהמוות הוא דמוי־שינה וכי ”‏המתים אינם יודעים מאומה”‏.‏ (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 6‏)‏ יוצא,‏ איפוא,‏ שאין בתנ״ך יסוד לאמונה בגיהינום כמקום לעינויי־נצח.‏ הם גם הבהירו לנו שה”‏שאול”‏ איננו אלא הקבר המשותף של האנו שות.‏ הדבר נתן לנו חומר רב למחשבה!‏ בעקבות זה,‏ התחלנו סידרה של שיחות מקראיות עם טייז ואלסי הורנוולד,‏ שהקדישו את כל זמנם לפעילות זאת.‏ כעבור מספר ביקורים סיפרו לנו שבקנדה מוטל איסור על פעילותם,‏ כעדי־יהוה.‏ הדבר לא הדאיגנו במיוחד,‏ משום שנהנינו מן השיחות.‏ לא עבר זמן רב,‏ ואשתי ואני החילונו להתלוות אליהם בהטפת ”‏הבשורה הטובה”‏ מבית לבית.‏ כעבור שלושה חודשים,‏ ב־22 באוגוסט,‏ 1943,‏ הקדשנו את חיינו לאלהים בכינוס שנערך בדטרויט,‏ מישיגן,‏ שבארה״ב.‏

בעת ההיא האמינו רבים מאיתנו ש”‏הקץ”‏ עומד ממש על הסף.‏ החלטנו,‏ איפוא,‏ להקדיש יותר מזמננו כדי לשתף אחרים ב”‏בשורה הטובה”‏,‏ כשם שעשו טייז ואלסי.‏ יתרה מזאת,‏ מצפוני החל להציק לי במה שנוגע לעבודתי.‏ שאלתי את עצמי:‏ האם היא הולמת את הנייטרליות שאני דוגל בה?‏ כעדי־יהוה,‏ סיפרנו לזולת על מלכות אלהים,‏ ושאנו פועלים בתואם עם ישעיהו ב׳:‏2–4‏.‏ אך,‏ אני בעצם סייעתי לייצר חלקים של מטוסי־קרב.‏ מאידך גיסא,‏ התללבטתי אם נבון יהיה לוותר על עבודתי,‏ לאחר השנים הרבות שהקדשתי ללימודי הפיסיקה.‏ לאחר שיקולים רבים,‏ היגשתי בנובמבר 1943 את מכתב התפטרותי והתחלתי להקדיש את כל זמני להכרזת הבשורה על מלכות אלהים.‏

פנים־אל־פנים מול השאלה

עד לאותה שעה הייתי משוחרר משירות צבאי,‏ משום שעבודתי נחשבה חיונית למאמץ המלחמתי.‏ אך,‏ משהתפטרתי,‏ בוטל שיחרורי ובעקבות זה הגיע צו־הגיוס.‏ במכתבים ששלחתי לרשויות,‏ ביקשתי פטור משירות חובה מטעמי אמונה ומצפון.‏ התשובה הגיעה אלי ב־25 בדצמבר בצורת ששה שוטרים.‏ שניים עמדו בדלת הכניסה,‏ שניים בדלת האחורית ושניים נכנסו פנימה.‏ והיכן הייתי אני?‏ באמבט!‏ זו היתה הרחצה הנוחה האחרונה שהיתה לי לתקופה ארוכה.‏ נעצרתי באשמת השתמטות משירות צבאי,‏ ונשפטתי לחודש מאסר בכלא טורונטו.‏ הכוונה היתה להפנותי שוב לרשויות הצבאיות בתום התקופה.‏

עתה ניתנה לי שהות להרהר בעמדה שעלי לנקוט.‏ נראה שהשאלה ”‏להיות או לא להיות”‏ פיסיקאי אטום,‏ זכתה לתשובה שלילית.‏ אך,‏ עד כמה שהדבר נשמע מוזר,‏ לא הייתי מדוכא.‏ ’‏ביום מן הימים אמשיך בלימודי,‏’‏ חשבתי לעצמי.‏ והרי שאלות חשובות יותר זכו לתשובה משביעת־רצון.‏ עתה ידעתי שקיים בורא ששמו יהוה.‏ (‏תהלים פ״ג:‏19‏)‏ למדתי לדעת שמטרתו לכונן עולם חדש,‏ ששלום וצדק ישררו בו,‏ וכי הוא בטווח השגתנו.‏ ידעתי לאן פנינו מועדות,‏ ומדוע.‏ כיון שכך,‏ ניצלתי את חודש המאסר בתבונה,‏ בקראי את התנ״ך מראשיתו ועד סופו.‏ הדבר חישל,‏ ללא ספק,‏ את החלטתי!‏

אך,‏ עד כמה דאב לבי כאשר קיבלתי מאמי הדתית מכתב שבו אמרה,‏ בין השאר:‏ ”‏מעולם לא חשבתי שאחד מבני ייהפך לפושע.‏”‏ לעומתה,‏ אבי הלא־דתי כתב:‏ ”‏בני,‏ אם זו אמונתך,‏ לעולם אל תניח לאיש – אף לא לראש הממשלה – לשנות את דעתך.‏”‏ תגובתו של כל אחד מהורי היתה ההיפך הגמור ממה שציפיתי!‏

בימים הראשונים לשהותי בכלא,‏ הייתי לשחוק וללעג בפי האסירים שבאגף שלי.‏ ולאיזו חבורה נקלעתי!‏ גנבים,‏ מכורים־לסמים ושיכורים מחליאים!‏ ביניהם היה אויב הציבור מספר 1 דאז,‏ מיקי מקדונלד,‏ שהמתין למשפטו בעוון שדידת משאית עמוסה בחביות ויסקי.‏ יום אחד,‏ כשכל השאר המטירו עלי גידופים,‏ פנה אליהם ואמר:‏ ”‏הקשיבו!‏ כולנו נמצאים כאן משום שעברנו על החוק.‏ אבל הברנש הזה חף־מפשע.‏ הניחו לו,‏ ואם לאו.‏.‏.‏!‏”‏ לאחר המלים הללו,‏ הם לא שבו להטרידני.‏

אחרי שריציתי את תקופת המאסר שלי,‏ הופניתי למחלקת הגיוס.‏ המפקד חתם על כל המסמכים שהפכו אותי לחייל.‏ מאחר שסירבתי למלא מספר פקודות,‏ הובאתי בפני בית־דין צבאי.‏ במשפט ניתנה לי הזדמנות מליאה להשמיע את טענותי באזני שלושת השופטים.‏ היתה זו חווייה חדשה ומרגשת לחוש כיצד רוח־אלהים מדריכה אותי מה לומר,‏ בעזרה לי לזכור פסוקים,‏ כגון,‏ דניאל ב׳:‏44 וישעיהו ב׳:‏2–4‏.‏ לאחר המשפט,‏ קרא לי אחד השופטים הצידה.‏ הוא ביקש להבין מדוע סירבתי לשרת,‏ לאחר שעברתי בהצלחה קורס קצינים עוד בהיותי באוניברסיטה.‏ הוא הציע שאתגייס לצבא כקצין־דת,‏ ועל יסוד זה יבוטלו ההליכים המשפטיים נגדי.‏ טענת־ הנגד שלי היתה:‏ ”‏מי ראוי יותר לגינוי,‏ האיש המברך את הרובה,‏ או זה הלוחץ על ההדק?‏”‏ פסקו לי,‏ איפוא,‏ ששה חודשי מאסר במחנה־עבודה צבאי על חוף אגם אונטריו.‏

כל המחנה לא היה אלא צריף קטן,‏ שבו כתריסר תאים וסביבו חצר מגודרת.‏ הקצין הממונה – איש גוץ ושמן,‏ בעל קול רועם – הבהיר לנו במלים שאינן משתמעות לשתי פנים,‏ מה דרוש מאיתנו.‏ הדיבור נאסר כליל והכל היה צריך להתנהל בקצב קדחתני.‏ שיפשפנו רצפות עד שידינו התבקעו וכוסו ביבלות.‏ לאחר־מכן,‏ היקפנו במהירות את החצר מתחת לקרני השמש היוקדת,‏ עד שזיעה ניגרה כמים על גבינו.‏ אם מישהו מאיתנו האט את הקצב,‏ היה השומר מדרבן אותו בקת רובהו.‏ יש שאחר־כך היו פוקדים עלינו להרים קערת־מים על ראשינו ולרוץ שוב במהירות מסביב לחצר,‏ כשהמים הקרים ניתזים עלינו.‏ כזאת היתה השיגרה היום־יומית.‏

במחנה־מעצר זה היו שני עדים אחרים מלבדי.‏ אך,‏ כעבור זמן קצר החליט אחד מהם להתגייס.‏ בעודו ממתין לשיחרורו,‏ ניתנה לו רשות לשוחח עמי בניסיון לשכנעני ללכת בעקבותיו.‏ היה זה ללא הועיל.‏ הגעתי לכלל מסקנה,‏ שאת כל הידע שהיה לי על מטרת אלהים רכשתי עקב התרועעותי עם עדי־יהוה.‏ לכן,‏ גמרתי אומר לדבוק בהם עד הסוף.‏

בתנאים החמורים של המחנה,‏ זחל הזמן בעצלתיים.‏ לבסוף הגיע מועד שיחרורי והוחזרתי אל היחידה הצבאית.‏ התהליך חזר על עצמו,‏ ושוב קיבלתי הודעה על משפט צבאי.‏

גם עתה נשפטתי לששה חודשים,‏ אלא שהפעם במחנה־עבודה אזרחי בבורווש,‏ שבצפון אונטריו.‏ הנסיעה לשם היתה בלתי נשכחת.‏ נשלחתי עם קבוצה של אסירים,‏ והיינו כבולים זה לזה בשרשרת כבדה.‏ בלכתנו ברחובות המרכזיים של טורונטו בדרך לתחנת־הרכבת,‏ ובשבתנו ברכבת כשעודנו נתונים באזיקים,‏ היינו מטרה למבטים סקרניים רבים.‏ הייתי העד היחידי בחבורה.‏

בבורווש היו החיים קלים מבכלא הצבאי,‏ משום שיצאנו לעבוד בחוץ בכריתת עצים ובהעברתם בשלג,‏ בחורף של 1944.‏ בערבים הורשה לנו לקרוא ולשוחח.‏ כך עלה בידי לקיים שיחות על המקרא עם אסירים רבים.‏ כעבור חמישה חודשים לערך יצאתי את שערי המחנה,‏ לאחר ששוחררתי מן הצבא בבושת־פנים,‏ בטענה שאינני עומד בתקן הרפואי.‏ במלים אחרות,‏ נחשבתי לבלתי־שפוי‏.‏

השאלה הוכרעה לשביעות–רצוני

על אף ’‏ההמלצה המפוקפקת’‏ הזאת,‏ הוזמנתי לעבוד בבית־הדפוס של חברת המצפה.‏ גרייס כבר עבדה שם.‏ הפעלת מכבש־דפוס היתה חווייה חדשה,‏ אך מהנה,‏ והיה לי העונג לעבוד עם צוות של חברים־לאמונה.‏ האיסור על פעילות עדי־יהוה בוטל כעבור ארבע שנים,‏ ב־1944,‏ ומשרדי החברה בטורונטו נפתחו מחדש.‏ מיד נערכו הכנות לקידום בשורת המלכות בגלוי.‏

בדצמבר 1945 נשלחנו לעבוד במחסן הספרות של החברה בוונקובר.‏ כעבור שנתיים נתמניתי למשגיח־נפה,‏ וביקרנו אצל הקהילות בעמק פרייסר המרהיב.‏ לאחר שהקדשנו שנה לפעילות מרגשת זו,‏ עברה שמחתנו על גדותיה כאשר הוזמנו לבית־הספר ”‏גלעד”‏ להכשרת שליחים,‏ מטעם חברת המצפה.‏ עד כמה חיזק הקורס את אמונתנו ביהוה,‏ מקור האון והכוח,‏ הטמונים אפילו באטום הזעיר!‏ (‏ישעיהו מ׳:‏26‏)‏ הזמן חלף ביעף,‏ וטקס הסיום היה כבר מאחורינו.‏ הגיעה השעה לארוז את המזוודות לקראת הייעד החדש.‏ בוותרי על חפצים מיותרים,‏ התלבטתי זמן רב באם לקחת עמי שני ספרים על מבנה האטום והפרודות,‏ מאת ד״ר הרצברג,‏ שהיוו את הבסיס ללימודי באוניברסיטה.‏ לבסוף,‏ החלטתי להותירם מאחור.‏ השאלה הוכרעה סופית.‏

ב־29 בדצמבר,‏ 1949,‏ היגענו אל מחוז חפצנו – סנטיאגו,‏ בירת צ׳ילה.‏ בהתחלה היוותה הספרדית בעיה.‏ אך,‏ כעבור זמן־מה ראינו ברכה בעמלנו בצורת שיעורי־תנ״ך פוריים שניהלנו עם אנשים ישרי ־לב,‏ שחלקם לא ראו תנ״ך מימיהם.‏ כמה מאותם בני צ׳ילה חביבים נעשו לאחינו ולאחיותינו הרוחניים.‏ עד כמה הרנינה את לבנו התלהבותם וקנאותם לאמת!‏ פעילות ההטפה החלה להתקדם בקצב מהיר,‏ כאשר הצטרפו אלינו שליחים נוספים וייסדו קהילות בכל רחבי צ׳ילה.‏ ייעודנו החדש אכן זכה לברכה!‏

ברבות הימים טעמנו זכויות־שירות נוספות:‏ נשלחנו לעבוד במשרד־הסניף של החברה בסנטיאגו,‏ שימשתי מדריך בבית־הספר למשגיחי קהילות וביקרתי עם גרייס במשרדי־סניפים של תשע ארצות שכנות,‏ כדי לעודד ולתאם את פעילות ההטפה.‏ חשנו שמחה וסיפוק רבים בראותנו את ברכת יהוה,‏ כאשר מספר מהללי שמו באותן ארצות הלך וגדל!‏

חודש אפריל,‏ 1969,‏ הביא עימו שינוי כביר!‏ הועברנו למשרד־הסניף בסאו־פאולו,‏ ברזיל.‏ כאן התעורר הצורך לרכוש שפה חדשה,‏ השפה הפורטוגזית.‏ לא היה זה קל לעזוב את צ׳ילה,‏ לאחר שהיינו עדים לגידול מספר עובדי יהוה שם מ־200 ל־000,‏6 בתקופה של תשע־עשרה שנה.‏ ביניהם היו כמה וכמה מילדינו ונכדינו הרוחניים,‏ ואחרים היו עמיתים־לעבודה במשך שנים רבות.‏ אך,‏ סיסמתנו היתה:‏ ”‏הנני,‏ שלחני!‏”‏ (‏ישעיהו ו׳:‏8‏)‏ נפרדנו לשלום מכולם בלב כבד,‏ אך נשאנו עימנו שפע זכרונות נעימים לשנים הבאות.‏

בהגיענו לברזיל,‏ היו שם 000,‏55 איש שהכריזו בהתלהבות את הבשורה על מלכות אלהים.‏ חלה התקדמות נאה בארץ קתולית זאת,‏ שקיימת בה נטייה עזה לספיריטיזם.‏ גם כאן נתקלנו בנכונות רבה לשרת את יהוה,‏ כאשר רבים קיבלו מדי שנה את האמת המקראית והקדישו את חייהם לאלהים.‏ כתוצאה ממאמציהם הברוכים,‏ יש עתה בברזיל למעלה מ־000,‏106 עדים ב־056,‏2 קהילות.‏ בסאו־פאולו גדלה משפחת בית־אל,‏ הדואגת לצרכי הקהילות,‏ מ־40 ל־155 חברים.‏ לפני שש שנים שמחנו לחנוך בית־דפוס חדש להדפסת חוברות המצפה ועורו!‏ בפורטוגזית.‏ ואילו עתה,‏ לאחר ששוב שוררת צפיפות בבית־אל הנוכחי,‏ אנו נמצאים בעיצומה של בניית בית־אל ובית־דפוס חדשים באיזור שקט,‏ הטובל בנפלאות הבריאה של יהוה והמרוחק 140 קילומטר מסאו־פאולו.‏ ורק יהוה יודע איזו התקדמות עדיין מצפה לעובדיו בארץ זו.‏

היש,‏ איפוא,‏ בלבי חרטה כלשהי על שלא עניתי בחיוב לשאלה:‏ ”‏’‏להיות או לא להיות’‏ פיסיקאי אטום?‏”‏ אני עדיין מוצא שפיסיקה גרעינית מעניינת ומרתקת ביותר.‏ אך,‏ איזו חרטה יכולה לקנן בלבי על שלמדתי להכיר את המדען והמתמטיקאי הגדול,‏ שתיכנן וברא את האטום?‏ כיצד יכולים אנו להתחרט על שהקדשנו את מיטב שנותינו כדי להודיע את שמו לזולת?‏ כלום יש מקום לחרטה על שנעשינו חלק ממשפחה רוחנית חובקת־עולם,‏ המוקדשת כולה ליהוה?‏ אדרבה!‏ אני חש בדיוק כאסף,‏ בהכריזו:‏ ”‏ואני,‏ קירבת אלהים לי טוב.‏ שתי [‏שמתי]‏ באדני יהוה מחסי,‏ לספר כל מלאכותיך.‏”‏ – תהלים ע״ג:‏28‏.‏