הארכיאולוגיה מאשרת את המקרא
היקום החומרי, על נפלאות הטבע שבו, משקפים מלאכת מחשבת של בורא נאדר. הם מלמדים עליו ”באין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם.” (תהלים י״ט:4) הוא הדין לגבי האבנים, שהיו עדות דוממת למאורעות המתוארים במקרא. הן משמיעות עתה את קולן ברמה ומעידות על כך שהמקרא ראוי לאימון. ענף המדע, שאיפשר לאבנים אלה לומר את דבריהן וללמד זכות על המקרא, קרוי ארכיאולוגיה, היינו, ”החקר המדעי של שרידי העבר”.
בעבודת–המחקר LIGHT FROM THE ANCIENT PAST (אור מן העבר הקדום), מציין ג׳ק פינגן, כי ”ניתן לומר שהארכיאולוגיה בת־זמננו החלה בשנת 1798, כאשר קרוב למאה למדנים וציירים צרפתיים התלוו אל נפוליאון בפלישתו למצרים.” בשנת 1822 עלה בידי האגיפטולוג (חוקר מצרים העתיקה) הצרפתי, שמפוליון, לפענח את כתב־החרטומים המצרי שעל ”אבן הרוזטה”. בשלהי המאה התשע־עשרה התקיימו באורח שיטתי חפירות ארכיאולוגיות במצרים, אשור, בבל וארץ ישראל, והן נמשכות עד עצם היום הזה. האם מאשר המעדר של הארכיאולוג את המיסמך המקראי?
מוצא היקום והאדם
אחד המימצאים שנתגלו בקברים המצריים, מאפשר לנו לערוך השוואה בין ההסבר המקראי בדבר מוצא האדם לבין סיפור הבריאה המתואר בספר המתים המצרי העתיק, שאחד מעותקיו מוצג בתיבת זכוכית מוארכת במוזיאון הלובר, שבפריס. בספר SUPPLEMENT AU DICTIONNAIRE DE LA BIBLE (נספח למילון המקרא) המוסמך, מסביר לואי ספלירס, מפקח מוזיאון ידוע בבריסל, שבבלגיה: ”בספר המתים מסופר, כי יום אחד השאיר רא (אל השמש) את עינו האלוהית זוהרת ברקיע. האלים שו וטפנוט השיבו לו את עינו, אשר החלה בוכה, ובני־האדם הופיעו מדמעותיו של רא.”
תגלית ארכיאולוגית אחרת, שבעזרתה ניתן לערוך השוואה מעניינת עם התיאור המקראי, מהווה קובץ של שבעה לוחות־חרס המכילים את האנומה אליש, כלומר, ”עלילת הבריאה” השומרית־בבלית. על־פי כתובות עתיקות אלה, הביס מרדוך, אל־העיר של בבל, את טיאמט, אלת־הים הקדמונית, וחצה אותה לשניים. ”מחצייה האחד הוא עיצב את כיפת השמים, ומחצייה האחר את הקרקע. משסיים את מלאכתו, הוא גיבש את העולם. ... ואז, ’כדי שהאלים יחיו בעולם לשמחת לבבם,’ ברא מרדוך את האנושות.” – האנציקלופדיה למיתולוגיה מאת לארוס.
המאמין אתה שהאדם בא לידי קיום מדמעותיו של רא? מצרים קדמונים רבים, בעלי תרבות והשכלה גבוהה, האמינו בזאת. או שמא תקבל את הטענה, שהשמים והארץ נוצרו מגופה השסוע של אלילה? אלה הן שתי דוגמאות של אגדות־בריאה בהן האמינו דורות רצופים של בני־קדם.
כיום, מבקשים מאיתנו אנשים רמי־השכלה להאמין, שהיקום וכל צורות החיים שבו נוצרו באורח ספונטאני מחומר דומם, בלא התערבותו של בורא עליון. זאת, על אף העובדה שהחוקר הצרפתי, לואי פסטר, הוכיח מעל לכל ספק שהחיים נוצרים מחיים. האין זה יותר מתקבל־על־הדעת להאמין למיסמך המקראי, הקובע בפשטות כי היקום החומרי נבע מ’אונו וכוחו’ של אלהים, כלומר, מן האנרגיה השופעת שלו (שהרי איינשטין ואחרים הוכיחו שהחומר הוא צורה של אנרגיה)? האין זה הגיוני יותר לקבל את כתבי־הקודש, המלמדים שכל צורות החיים חבות את קיומן לאלהים, מקור החיים העליון, וכי האדם נברא ”בצלם אלהים”? – בראשית א׳:27 תהלים ל״ו:10; ישעיהו מ׳:26–28; ירמיהו י׳:10–13.
הארכיאולוגיה ואברהם
אברהם הינו דמות מפתח במקרא. לא זו בלבד שהוא אבי כל כותבי המקרא, אביהם של היהודים ושל רבים ,מעמי ערב, אלא גם נאמר עליו שהוא ”אב לכל המאמינים”. (רומיים ד׳:11) מן הראוי שבני כל העמים יבקשו לדעת, באם הסיפור המקראי על אברהם אמיתי ואמין. זאת, משום שאלהים הבטיח לאברהם: ”והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.” (בראשית כ״ב:16–18) אם אנו חפצים להיות בין אלה שיתברכו באמצעות זרע אברהם, חיוני שנבדוק את הראיות בדבר דיוק הפרטים המופיעים במקרא על חיי אברהם ובני־תקופתו.
מן המקרא אנו למדים, שאברהם (שנקרא אז אברם) גדל ב”אור כשדים”. (בראשית י״א:27, 28) האם מדובר במקום אגדי? מה העלו האתים והקרדומים של הארכיאולוגים? עוד בשנת 1854 זיהה י. א. טיילור, בצורה השערתית, את אור־כשדים עם תל אל־מוקייר, המתנשא קילומטרים ספורים ממערב לנהר־פרת. בשנת 1869, נשא המזרחן הצרפתי ז׳ול אופרט הרצאה בקולג’ דה־פראנס, שבפריס, בה קבע בוודאות את זהותו של האתר כאור־כשדים, על– סמך גלילי חרס חקוקים בכתב־יתדות, שנתגלו על־ידי טיילור. חלפו שנים, ובתקופה שבין 1922 עד ,1934 יצא אל האתר הארכיאולוג הבריטי, סיר ליאונרד וולי, ולא רק שאישר את זהותו של המקום, אלא אף גילה שהעיר ”אור” שממנה יצא אברהם, היתה עיר פורחת ומשגשגת, בעלת תרבות גבוהה, בנויה בתים מרווחים, והיה בה מגדל מדרגות ענק (זיגוראת), ששימש מקדש לפולחן אל־הירח ננא, או סין. זה מכבר הביעו היסטוריונים ספיקות באשר לקיומה של העיר אור־כשדים, הנזכרת במקרא בקשר עם אברהם. אך, מעדר הארכיאולוג הוכיח את אמיתות המקרא.
יתרה מזאת: הארכיאולוגיה אימתה גם מינהגים רבים, שסיפורו של אברהם במקרא מתייחם אליהם. למשל, בעיר החורית הקדומה נוזו, או ניזו, השוכנת מדרום־מזרח לנינווה, נתגלו לוחות־חרס המאשרים מינהגים, כמו, למשל: עבדים נעשים יורשים להורים חשוכי־ילדים (השווה את שאמר אברהם ביחס לעבדו אליעזר – בראשית ט״ו:1–4): אשה עקרה נאלצת לספק לבעלה פילגש (שרה, או שרי, נתנה את הגר לאברהם – בראשית ט״ז:1, 2); ועסקי מסחר המתבצעים בשער־העיר (השווה את רכישת אברהם את שדה ומערת המכפלה, שליד חברון – בראשית כ״ג:1–20). דוגמאות המראות כיצד מאמתות החפירות שנערכו בנוזי את הכתוב במקרא, ממלאות יותר משמונה טורים בדפוס זעיר, בעבודת־המחקר הצרפתית נספח למילון המקרא, הנזכרת לעיל. (כרך ו׳, טורים 663–672) כמו־כן, האנציקלופדיה בריטניקה מציינת: ”החומר שנתגלה בנוזי מפיץ אור על דברים סתומים ותמוהים בסיפורי בראשית, מתקופת האבות.”
אומתו שמות מקראיים
הארכיאולוג הצרפתי, אנדרה פארו, ביצע חפירות נרחבות באתר של העיר המלכותית הקדומה, מארי, ששכנה בסמוך לנהר־פרת, מצפון לבבל. העיר־מדי־נה מארי היתה אחת המעצמות השליטות בארם־נהריים העליונה, בראשית האלף השני לפה״ס, עד אשר נכבשה ונחרבה בידי המלך הבבלי חמורבי. בחורבות הארמון הענק שנחשף שם, גילתה המשלחת הארכיאולוגית הצרפתית יותר מ־000,20 לוחות־חרס. בלוחות אחדים, החקוקים בכתב־יתדות, נזכרים שמות ערים, כגון, פלג, שרוג, נחור, תרח וחרן. המעניין הוא, שכל השמות הללו מופיעים בספר בראשית כשמות קרובי משפחתו של אברהם. – בראשית י״א:17–26.
בהתייחסו לדמיון זה שבין השמות הקדומים, כתב ג׳והן ברייט בספרו HISTORY OF ISRAEL (תולדות ישראל): ”באף אחד מן המקרים ... לא נזכרים האבות עצמם. אך, שפע ראיות במיסמכים בני אותה תקופה, מעידות בבירור ששמותיהם מתאימים להפליא לשמות שרווחו בקרב האוכלוסיה האמורית בתחילת האלף השני, ולא בעידן מאוחר יותר. סיפורי האבות הם, איפוא, מהימנים ביותר מבחינה זו.”
לא מכבר, בשנת 1976, זיהו ארכיאולוגים איטלקים וסורים, בצפון סוריה, את העיר־מדינה הקדומה – עבלה. בדומה למארי, גם עבלה איננה נזכרת במקרא, אך שני השמות מופיעים בכתובות עתיקות מתקופת האבות. אם כן, מה חשף המעדר באתר החדש? בספריית ארמון המלוכה נמצאו אלפי לוחות חרס, מסוף האלף השלישי ותחילת האלף השני לפה״ס. בדווחו על התגלית הזאת, ציין השבועון הצרפתי ,LE POINT מ־19 במרס, 1979: ”השמות דומים להפליא [לאלה שבמקרא]. במקרא מופיע השם ’אברהם’, ובכתובות של עבלה, ’אבראום’; ובדומה לכך, עשיו – עשאום: מיכאל – מיכילו: דוד – דאודום: ישמעאל – ישמעילום. ארכיוני עבלה מכילים, כמו־כן, את השמות סדום ועמורה, ערים הנזכרות במקרא, שחוקרים פיקפקו משך זמן רב בקיומן ההיסטורי.... יתר על כן, בכתובות מופיעה רשימת ערים לפי הסדר המדויק שבו הן נזכרות בתנ״ך: סדום, עמורה, אדמה, צבויים ובלע [בראשית י״ד:2].” לדברי בויס רנסברגר, שכתב בניו־יורק טיימס, ”אחדים מחוקרי המקרא סבורים [שכתובות עבלה] מתחרות במגילות ים־המלח באישור אורחות־החיים המתוארים במקרא ובהעשרת הידע עליהם.”
מינהגים וחוקים
אנו חבים כיום רבות לארכיאולוגיה על ששפכה אור על מינהגים הנזכרים בתנ״ך, ואימתה בכך את סיפורי המקרא. דוגמה אחת לכך מהווה המאורע המתואר בבראשית ל״א, שם נאמר על רחל אשת־יעקב, ”ותגנוב את התרפים אשר לאביה’” לבן. (פסוק 19) הכתוב מספר כי לבן טרח לרדוף אחר בתו וחתנו ”דרך שבעת ימים”, על־מנת להחזיר את ’אלוהיו’, שהיו פסילים של אלי־בית. (פסוקים 23, 30) מעניין לציין, שמימצאים ארכיאולוגיים בעיר נוזי הקדומה, שבארם־נהריים הצפונית, לימדו על קיומו של חוק מתקופת האבות, שלפיו, אדם שהחזיק בבעלותו את ”התרפים” – היינו, את אלי־המשפחה – החזיק כאילו ב’שטר־קניין’ לנכסיו של חותנו המת. יש לזכור, שלבן התגורר בצפון־מערב ארם־נהריים וכי נהג ביעקב בעורמה. ידיעת החוק הזה מבהירה לנו את פשר גניבתה המוזרה של רחל, ומדוע כה התאמץ לבן להחזיר לעצמו את ’אלוהיו’. מוזיאון הלובר, שבפריס, מציג כמה וכמה ”אלי בית” שנתגלו בערים שונות בארם־נהריים. העובדה שהם קטני ממדים (בגובה 10–15 סנטימטר) מסבירה, כמו־כן, כיצד יכלה רחל להסתיר את התרפים בתוך כר הגמל, ולשבת עליהם, בסרבה לקום לכבוד לבן אביה בבואו לחפש את האבידה. – פסוקים 34, 35.
אחד המוצגים היקרים ביותר במוזיאון הלובר, היא מצבת־אבן שחורה בגובה 25.2 מטר, הידועה בשם ”חוקי חמורבי”. מתחת לתבליט, המראה את חמורבי מלך בבל מקבל שלטון מאל־השמש, שאמאש, חקוקים 282 חוקים בטורים של כתב־יתדות. מאחר שחמורבי מלך, לפי המשוער, משנת 1728 עד 1686 לפה״ס, היו מבקרי־מקרא שטענו, כי משה, אשר העלה את חוקי־התורה על הכתב למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי־כן, העתיק אותם מיצירתו של המלך הבבלי. בהפריכו את ההאשמה הזאת, כותב ו. י. מרטין בספר DOCUMENTS FROM OLD TESTAMENT TIMES (מיסמכים מתקופת התנ״ך):
”על אף קווי־דמיון רבים, אין כל שחר להשערה כי החוקים העבריים הועתקו במישרין מן הבבליים. אפילו באותם מקומות ששתי מערכות־החוקים הללו נבדלות במעט בכתבם, הם שונים לאין־ערוך ברוחם. למשל, בחוקי חמורבי הוטל עונש־מוות על גניבות ועל החזקת חפצים גנובים (חוקים 6 ו־22), אך בחוקי־התורה היה העונש פיצוי על הגניבה. (שמות כ״א:37; ויקרא ה׳:22–26) בשעה שתורת משה אסרה להסגיר לאדוניו עבד שנמלט (דברים כ״ג:16, 17), הטיל החוק הבבלי עונש־מוות על כל מי שנטל תחת חסותו עבד שברח. – חוקים 15, 16, 19.
בנספח למילון המקרא, כתב המזרחן הצרפתי ג׳וזף פלסיס: ”אין זה מתקבל־על־הדעת שהמחוקק העברי עשה שימוש באי־אלו חוקים מבבל או מאשור. אין ביצירתו דבר שניתן להוכיח שאמנם הועתק. על אף קווי־דמיון מעניינים, הרי שניתן להסבירם בנקל בכך שמינהגים מסוימים, שהיו משותפים לאנשים בעלי מוצא דומה, הפכו לחוקים.”
בעוד שחוקי חמורבי משקפים רוח נקמנות, מצהירה תורת משה: ”לא תשנא את אחיך בלבבך.... לא תיקום ולא תיטור את בני עמך; ואהבת לרעך כמוך.” (ויקרא י״ט:17, 18) אם כן, לא זו בלבד שהוכח שמשה לא העתיק את חוקי־התורה מחמורבי. אלא שהשוואה בין אלה לבין החוקים שעל הכתובות ומצבות־האבן שגילו הארכיאולוגים, מראה שחוקי־התורה היו נעלים לאין־ערוך על החוקים שפעלו בקרב שאר עמי־קדם.
הארכיאולוגיה והכתבים המשיחיים
לגבי המשיחיים, מהווים כתבי־הקודש המשיחיים – המכונים בטעות בשם ”הברית החדשה” – חלק בלתי־נפרד של דבר־אלהים. האם מאשרת הארכיאולוגיה את דיוק הכתבים הללו, שנכתבו ביוונית במאה הראשונה לספירה? ספרים רבים נכתבו על נושא זה, והם מלאים דוגמאות המאמתות את הכתוב בהם. בין השאר, נתגלה מטבע־כסף של דינאר, ועליו טבועה דמות הקיסר טיבריוס, משנת 15 לספירה (ראה מרקוס י״ב:15–17): כמו־כן, בקיסריה נחשף לוח־אבן, שחרותים בו שמותיהם של פונטיוס פילטוס ושל טיבריוס (לוקס ג׳:1): כן זוהתה גבעת האריופגוס, שליד האקרופוליס שבאתונה (מעשי־השליחים י״ז:16–34) ונתגלו תעודות בהן שמותיהם של סרגיוס פולוס, מושל סולי שבקפריסין, ושל גליון, שהיה נציב מדינת אכיה (מעשי־השליחים י״ג:7; י״ח:12). באשר למחברם של שני ספרים בכתבים המשיחיים, מציין צ׳ארלס גור בספרו NEW COMMENTARY ON HOLY SCRIPTURE (פרשנות חדשה על כתבי־הקודש): ”כמובן, יש להודות בכך שהארכיאולוגיה בת־זמננו כמעט כפתה על מבקרי המחבר לוקס את המסקנה, שהוא דייק להפליא בכל התייחסויותיו לעובדות ולמאורעות חילוניים.”
בשנים האחרונות נתפרסמו ספרים ומאמרים מדעיים, המראים כיצד הוכיחה הארכיאולוגיה את אמיתות כתבי־הקודש בכללותם. בספר THE ARCHAEOLOGY OF THE NEW TESTAMENT (הארכיאולוגיה של הברית החדשה), שיצא לראשונה לאור ב־1970, כותב א. בלייקלוק: ”ראיות מרשימות להיסטוריה המקראית, לימדו את ההיסטוריונים לגלות יחס־כבוד למהימנות התנ״ך והברית החדשה, ולהעריץ את הדיוק, את החתירה העמוקה לאמת, ואת עמקות הראייה ההיסטורית, שניחנה בהשראה, של המחברים השונים שהעניקו לכתבי־הקודש את ספרי ההיסטוריה שלהם.”
אם כן, ניתנת האמת להיאמר, שהארכיאולוגיה מאשרת בבירור את סיפורי המקרא. אך, מה באשר לענפי מדע אחרים?
[תמונה בעמוד 5]
מגדל מדרגות (זיגוראת) שנחשף באור־כשדים הקדומה
[תמונה בעמוד 6]
מצבת חוקי־חמורבי