שאלות של קוראים
● לאור הכתוב בשופטים ד׳:4, האם ניתן למנות את דבורה בשורה אחת עם שופטי ישראל, כדוגמת שמשון, גדעון, ואחרים?
בשופטים ד׳:4 נאמר: ”ודבורה, אשה נביאה, אשת לפידות, היא שופטה את ישראל בעת ההיא.” לפני־כן מציין הכתוב בשופטים ב׳:16: ”ויקם יהוה שופטים ויושיעום מיד שוסיהם.” אנו למדים מכך, שעיקר תפקידו של השופט היה להציל את בני־ישראל מכף אויביהם. נראה, איפוא, שמה שנאמר על דבורה בשופטים ד׳:4, היינו, שהיתה ”שופטה את ישראל בעת ההיא,” אין משמעו שדבורה נטלה על עצמה שלא כדין תפקיד של גבר ומילאה את כל משימותיו של שופט בישראל. שלא כשמואל, גדעון ושופטים אחרים, היא לא שפטה את כל העם ולא פעלה כמצילתם, או כ’מושיעתם’. יש לציין, כי בנחמיה ט׳:27 נזכר הביטוי ”מושיעים” במקום ”שופטים”. – השווה שופטים ג׳:9, 15.
דבורה, בתפקידה כנביאה, מסרה לברק בן־אבי־נועם את אשר דרש ממנו יהוה. באמצעותה קרא יהוה לברק לפעול כשופט ולמגר את האויב הכנעני. ברק, ולא דבורה, שימש בתור ה”מושיע” ששלח יהוה, אף־על־פי שברק ביקש מדבורה להתלוות אליו. אין זה מתקבל על הדעת שדבורה ביצעה את כל התפקידים שהוטלו על שופט בישראל, שהבולט שבהם היה לצאת בראש צבא ישראל במלחמתו נגד אויבי יהוה.
לכן, בשעה שניתן לתאר בצדק את דבורה כנביאה, הרי שהיא שימשה כשופטת בישראל רק במובן הכללי, ולא נטלה במלואו את תפקידו של שופט בישראל, בשופטים ד׳:5 נאמר עליה: ”והיא יושבת תחת תומר דבורה, בין הרמה ובין בית־אל בהר אפרים; ויעלו אליה בני־ישראל למשפט.” מאחר שנחה עליה רוח יהוה, יכולה היתה להשיא את עצת יהוה לבני העם ששטחו בפניה את בעיותיהם.
לעומת זאת, ברק היה ללא ספק האיש שגרם להצלת בני־ישראל מכף אויביהם. לכן, המסקנה המתבקשת היא, שברק היה השופט במובנה המלא של המלה, וזאת בתואם עם עברים י״א:32, שם הוא נמנה בין שופטי ישראל.
● מה כוונת הכתוב בעמוס ה׳:5, האומר: ”אל תדרשו בית־אל”?
עשרת השבטים, בני ממלכת ישראל הצפונית, עסקו בקנאות בעבודה זרה. עובדה זו מסתברת היטב מן הדברים שהופנו אליהם באמצעות הנביא עמוס: ”’בואו בית־אל ופישעו; הגילגל הרבו לפשוע, והביאו לבוקר זבחיכם, לשלושת ימים מעשרותיכם. וקטר מחמץ תודה, וקיראו נדבות השמיעו, כי כן אהבתם בני־ישראל,’ נאום אדני יהוה.” –עמוס ד׳:4, 5.
בית־אל שימשה מרכז לעבודת־אלילים. בעיר זו הקים ירבעם, המלך הראשון שקם לממלכה הצפונית, את עגל הזהב. (מלכים א׳. י״ב:28–30) ככל הנראה, היתה גם גילגל מוקד לפולחן כזב. כיון שכך הקרבנות שהקריבו בני־ישראל בבית־אל ובגילגל היוו פשע חמור נגד יהוה.
מן הראוי לציין, שעקב פולחנם האלילי, אימצו בני־ישראל מינהגים אחרים שנגדו את מצוות התורה. התורה ציוותה: ”כל המנחה אשר תקריבו ליהוה לא תיעשה חמץ.” (ויקרא ב׳:11) אך בני ממלכת ישראל, שבגדו באלוהיהם, הקריבו חמץ כקרבן ”תודה”. בדומה לכך, המטרה שמאחורי הקרבנות המובאים בנדבה, כלומר, ה”נדבות”, היתה שיביאו אותם בצינעה. אך, בני־ישראל הבלתי־נאמנים פירסמו את מעשיהם בפומבי. הם אהבו את פולחן הכזב, בעוד שיהוה שנא אותו.
מאחר שהמשיכו בדרכם הבוגדנית, לא יכולים היו בני־ישראל להימלט מגזר־הדין של יהוה. הם היו ניצלים ממנו רק אם היו פונים עורף לעבודת־ האלילים וחוזרים אל יהוה. משום כך האציל אלהים מרוחו על עמוס לכתוב: ”כי כה אמר יהוה לבית ישראל: ’דירשוני וחיו. ואל תדרשו בית־אל והגילגל לא תבואו, ובאר־שבע [שהיתה מובלעת, ושייכת לשבט שמעון] לא תעבורו: כי הגילגל גלה יגלה, ובית־אל יהיה לאוון [כנראה, שתהפוך לעיי־חורבות, ותטיל פחד שבאמונה תפלה על עוברי־אורח]. דירשו את יהוה וחיו, פן יצלח כאש בית יוסף [ממלכת עשרת־השבטים, שצאצאי בני יוסף, אפרים ומנשה, היוו את רובה המכריע], ואכלה ואין מכבה לבית־אל.’” – עמוס ה׳:4–6; יהושע י״ט:1, 2.
בני־ישראל לא יכלו לקוות להינצל משואה על־ ידי שיעלו לרגל לבית־אל, לגילגל ולבאר־שבע, ערים שהיו שייכות לממלכת ישראל בת עשרת־ השבטים. אם יבקשו את חסדו של אלהים במקומות אלה, ישפוך עליהם את זעמו. בית־אל, הגילגל ובאר־שבע, על מקדשיהם האליליים, נועדו להפוך לחורבות. תקוותו היחידה של בית ישראל היתה, ’לדרוש את יהוה’ ולשוב אליו בלב שלם.
וכאז כן היום, לא משנה באיזו קנאות מקיימים אנשים את מינהגיהם הדתיים, הם בעצם ללא־הועיל אם אין הם תואמים את רוח המקרא.