אורח־חיים שמעולם לא התחרטתי עליו
כפי שסופר מפי פול אוֹבְּרִיסְט
בשנת 1912, כשהייתי בן 6, אמא נפטרה בלידת ילדה החמישי. כעבור כשנתיים, ברטה וייבל, עוזרת־בית צעירה, החלה לטפל במשפחתנו. כשאבא נשא אותה לאשה כעבור שנה, אנחנו הילדים שמחנו ששוב יש לנו אמא.
התגוררנו בבְּרוּג, עיירה קטנה במחוז דוברי הגרמנית בשווייץ. ברטה היתה משיחית במלוא מובן המילה, וחיבבתי אותה מאוד. היא החלה ללמוד את פרסומיהם של תלמידי המקרא (עדי־יהוה) בשנת 1908, ושיתפה את הזולת במה שלמדה.
בשנת 1915, זמן קצר לאחר שברטה ואבא התחתנו, הצטרפתי אליה להקרנת ה”פוטו־דרמה של הבריאה”. תוכנית זו של סרט ושקופיות מטעם האגודה הבינלאומית של ’דורשי המקרא’ הטביעה חותם עמוק במוחי ובלבי. גם אחרים התרשמו. האולם בברוג היה כה מלא, עד כי המשטרה נאלצה לסגור את השערים ולשלח לביתם את יתר האנשים שהוסיפו להגיע. רבים טיפסו בסולם וניסו להשתחל דרך החלון הפתוח, וכמה הצליחו להיכנס.
דוגמתה הטובה של אמא
מלחמת־העולם הראשונה השתוללה באירופה, והאנשים היו חרדים מפני הבאות. לכן, נשיאת בשורת הנחמה על מלכות אלוהים מבית לבית, כשם שעשתה אמא, היתה אכן משימה אצילית. לעתים היא הרשתה לי להתלוות אליה, ונהניתי מכך מאוד. ב־1918, אמא הצליחה סוף סוף לסמל את הקדשתה ליהוה אלוהים בטבילה במים.
לפני שאמא נטבלה, אבא לא התערב בעבודת־האלוהים שלה, אך מאז נטבלה החל להתנגד לה. יום אחד הוא תפס את הספרות המקראית שלה והשליך אותה לתנור. אמא הצליחה לחלץ מן הלהבות רק את ספר המקרא שלה. אך מה שעשתה לאחר מכן היה מדהים. היא ניגשה לאבא וחיבקה אותו. לא היתה בלבה כל תרעומת עליו.
אבא, שהופתע לגמרי, נרגע. אולם, מדי פעם התלקחה התנגדותו, ונאלצנו לסבול את התפרצויותיו.
עבודה והתקדמות רוחנית
בשנת 1924, לאחר שהשלמתי שלוש שנות חניכות כסַפָּר, עזבתי את הבית ומצאתי עבודה במחוז דוברי הצרפתית בשווייץ. היתה לי הזדמנות לשפר את שליטתי בשפה הצרפתית. הגם שהדבר עיכב במידת־מה את התקדמותי הרוחנית, מעולם לא דעכה אהבתי לאמת המקרא. לכן, כששבתי הביתה כעבור שש שנים, התחלתי לנכוח באסיפות הקהילה המשיחית בברוג.
כעבור זמן קצר עקרתי לרַייְנְפֶלְדֶן, עיירה קטנה המרוחקת משם כ־40 קילומטר. שם עבדתי במספרה של אחותי, והמשכתי להתקדם רוחנית ולהיפגש עם קבוצה קטנה של תלמידי מקרא. יום אחד, בסיומו של שיעור־המקרא שנערך באמצע השבוע, שאל אח זוֹדֶר, זקן־הקהילה האחראי: ”מי מתכונן להשתתף בשירות־השדה ביום ראשון?” התנדבתי, בהנחה שאתלווה למישהו וכך אלמד כיצד הפעילות מתבצעת.
ביום ראשון כשהגענו לשטח־השירות שלנו, אח זודר אמר, ”מר אובריסט יבשר שם”. הגם שמעולם לבי לא החיש כל־כך את פעימותיו, התחלתי לבקר בביתם של האנשים ולדבר עימם על מלכות אלוהים (מעשי־השליחים כ׳:20). מאז ואילך, לא היססתי כלל לבצע את פעילות ההטפה שלדברי ישוע חייבת להתבצע לפני בוא קצו של סדר־הדברים (מתי כ״ד:14). ב־4 במרס 1934, בהיותי בן 28, סימלתי את הקדשתי ליהוה אלוהים בטבילה במים.
כעבור שנתיים, מצאתי עבודה כספר בלוּגַנוֹ, עיר במחוז דוברי האיטלקית בשווייץ. מייד התחלתי להכריז שם את הבשורה הטובה, הגם שלא שלטתי היטב באיטלקית. עם זאת, בפעם הראשונה שיצאתי לבשר ביום ראשון, חילקתי את כל 20 הספרונים שלקחתי איתי. עם הזמן, הצלחתי לקבץ כמה מעוניינים ולהרכיב קבוצה שלמדה את שיעור המצפה. בסופו של דבר, חלקם נטבלו, ובפברואר 1937 נוסדה קהילה של עדי־יהוה בלוגנו.
כעבור כחודשיים, באפריל 1937, קיבלתי מכתב אשר שינה את חיי מקצה לקצה. הוזמנתי לשרת בבית־אל, שמו של סניף עדי־יהוה בכל ארץ שהיא. נעניתי מייד להזמנה — החלטה שמעולם לא התחרטתי עליה. כך התחלתי את מה שהפך לקריירה של 60 שנה בשירות המלא.
שירות בית־אל בעתים קשות
באותם ימים, בית־אל בשווייץ שכן בעיר בֶּרְן, בירת שווייץ. כאן הדפסנו ספרים, ספרונים וחוברות ב־14 שפות, והללו נשלחו לכל רחבי אירופה. מדי פעם, לקחתי ספרות מודפסת לתחנת הרכבת במריצה, מכיוון שאז לא תמיד עמדה לרשותנו מכונית מסחרית. התפקיד הראשון שלי בבית־אל היה במחלקת העימוד, ושם הרכבנו את אותיות־הדפוס העשויות עופרת, שבאמצעותן נעשתה ההדפסה. כעבור זמן קצר התחלתי לעבוד כפקיד קבלה, וכמובן, שימשתי גם כספר של משפחת בית־אל.
בספטמבר 1939, פרצה מלחמת־העולם השנייה, וההתקפה הנאצית זרעה חרדה בכל רחבי אירופה. שווייץ היתה מדינה ניטרלית במרכז האומות הנלחמות. בתחילה, המשכנו בפעילותנו המשיחית ללא כל הפרעה. לאחר מכן, ב־5 ביולי 1940, בשעה שתיים בצהריים, כשעבדתי באולם הקבלה, הופיע אזרח בלוויית חייל נושא רובה שקבוע בו כידון.
”היכן צוּכֶר?” פקד האזרח בקול נביחה. באותם ימים, פרנץ צוכר שירת כמשגיח על פעילות ההטפה בשווייץ.
”מי מעוניין לראותו, בבקשה?” שאלתי. מייד הם תפסו אותי, גררו אותי במעלה המדרגות, ותבעו שאקח אותם למשרדו של צוכר.
כל משפחת בית־אל, שמנתה אז כ־40 איש, נצטוותה להתכנס בחדר־האוכל. ארבע מכונות ירייה הוצבו מחוץ לבניין כדי להרתיע את כולם לבל ינסו להימלט. בתוך הבניין, כ־50 חיילים החלו לערוך חיפוש. בניגוד לציפיותיהם, לא נמצאה כל הוכחה שלעדי־יהוה יש יד בעידוד התנגדות לשירות צבאי. עם זאת, כמויות גדולות של ספרות הוחרמו ונלקחו בחמש משאיות צבאיות.
כשסירבנו להרשות שחוברת המצפה תצונזר על־ידי רשויות השלטון, הופסקה ההוצאה לאור של כתב־עת זה בשווייץ. משמע הדבר, שלא נדרשו עובדים כה רבים בבית־אל, והומלץ לחברי המשפחה הצעירים יותר לעזוב ולשרת כחלוצים, כינויָם של עדי־יהוה המבשרים במלוא זמנם.
חלוציות בתקופת המלחמה
ביולי 1940, שבתי למחוז דוברי האיטלקית בשווייץ בקרבת לוגנו, מקום מגוריי לפני שהצטרפתי לבית־אל. איזור זה, שבו מתגוררים קתולים אדוקים, ושעד אז היה נתון להשפעה פשיסטית עזה, נעשה שטח החלוציות שלי.
לעתים נדירות חלף יום מבלי שהמשטרה עצרה אותי ופקדה עלי לחדול מפעילות ההטפה שלי. יום אחד, בעודי משוחח עם אשה בשער של גן, גבר בלבוש אזרחי גרר אותי מאחור, הוביל אותי למכונית סיור והסיע אותי ללוגנו. שם הוא מסר אותי לידי המשטרה. בחקירה, הסברתי שיהוה אלוהים פקד עלינו לבשר.
”כאן על הארץ, אנחנו מחלקים פקודות”, השיב השוטר ביומרנות. ”אלוהים יכול לפקד בשמים!”
במרוצת המלחמה, היה חיוני במיוחד שנשעה לעצת ישוע ונהיה ”ערומים כנחשים ותמימים כיונים” (מתי י׳:16). לכן, החבאתי את רוב הספרות שלי בכיסים הפנימיים של חולצתי, וכדי לוודא שלא אאבד דבר, לבשתי מכנסיים רחבים שהיו צמודים מאוד מתחת לברכיים.
עם הזמן, קיבלתי הוראות לעבור לעמק אֶנְגַדִין, ושם המשכתי לשחק עם המשטרה ’תופסת’. עמק יפהפה זה שוכן במזרח האלפים השוויצריים, ובחורף הוא קבור תחת כמויות אדירות של שלג. לכן ביקשתי שישלחו לי את מגלשי הסקי שלי כדי שאיעזר בהם כשאני מסתובב באיזור.
כפפות חמות חיוניות כשעוברים ממקום למקום בעזרת מגלשי סקי בחורף הקר. בשל שימוש מתמיד, הכפפות שלי החלו להתבלות. עד כמה הייתי אסיר־תודה כשיום אחד קיבלתי בדואר חבילה לגמרי בלתי צפויה, ובה סוודר סרוג בסריגת־יד וזוג כפפות מחממות! אחות משיחית בקהילה הקודמת שלי בברן סרגה לי אותם. אפילו עתה, כשאני נזכר בכך, לבי גדוש הכרת־טובה.
זכויות משמחות רבות
בשנת 1943, המצב בשווייץ החל להתייצב, ושוב נקראתי לשרת בבית־אל. בשל בעיות מסוימות בקהילת דוברי הצרפתית בלוֹזַן, המרוחקת כ־100 קילומטר, נשלחתי לבקר עיר זו דרך־קבע כדי לעזור למבשרים לאמץ את ההשקפה הנכונה על ארגון אלוהים.
לאחר מכן, שירתתי תקופה מסוימת כמשגיח־נפה בכל קהילות דוברי הצרפתית בשווייץ. בראשית השבוע, עבדתי בבית־אל, אך מדי שישי, שבת וראשון, ביקרתי בקהילות שונות במאמץ להיות להן לעזר רוחני. נוסף על כך, כאשר קהילת דוברי צרפתית נוסדה בברן בשנת 1960, נתמניתי בה למשגיח היושב־ראש. שירתתי בתפקיד זה עד 1970, ואז בית־אל עבר מברן למקום היפהפה שבו הוא שוכן עתה, בעיר טוּן.
שמחתי למצוא קבוצה קטנה של עדים דוברי איטלקית בטוּן, והתחלתי לשרת עימם. עם הזמן, נוסדה קהילה ובה שירתתי כמה שנים כמשגיח היושב־ראש עד אשר אחים צעירים היו כשירים למלא אחריות זו.
זכות הנחשבת בעיני משמחת במיוחד היא הנוכחות בכינוסים הבינלאומיים של משרתי יהוה. למשל, בשנת 1950 נערך הכינוס הבלתי נשכח בנושא ”התרחבות שלטון האל” באיצטדיון ינקי שבניו־יורק. הביקור במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין ניו־יורק הותיר בי רושם בל־יימחה. כמו־כן, לעולם לא אשכח את נאומו של אח מילטון ג. הנשל בכינוס ”עבודת־אלוהים טהורה” שנערך כעבור שנה בלונדון, אנגליה, והבליט את דברי ישוע, ”אומר אני לכם, אם אלה ישתקו, האבנים תזעקנה” (לוקס י״ט:40). אח הנשל שאל, ”האם אתם סבורים שהאבנים יצטרכו לזעוק?” עד היום מהדהדת באוזניי השאגה ”לא!” שבקעה מגרונם של עשרות אלפי הנוכחים.
כששבתי לבית־אל בשנת 1937, נודע לאבי שאנו מקבלים קצבה זעומה, ואז שאל בדאגה, ”בני, איך תצליח להתקיים בשנות זקנתך?” בתשובה, ציטטתי את דברי מחבר התהלים דוד: ”לא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם” (תהלים ל״ז:25). מילים אלה אכן התגשמו במקרה שלי.
מה מאושר אני שלפני יותר מ־80 שנה ברטה וייבל נישאה לאבי ובזכות דוגמתה והדרכתה למדתי על יהוה ועל תכונותיו! גם לנוכח הלעג של חברי משפחה אחרים, היא שירתה את יהוה בנאמנות עד יום מותה בשנת 1983. היא מעולם לא התחרטה ששירתה את יהוה אלוהים; וגם אני מעולם לא התחרטתי שנשארתי רווק והקדשתי את כל חיי לשירות יהוה.
[תמונה בעמוד 25]
עובד בבית־אל