סיפור חיים

חיים פשוטים בשירות יהוה

סיפורה של קלרה גרבר מויר

אני בת 92 וקשה לי ללכת,‏ אך מוחי צלול וחריף.‏ עד כמה אסירת תודה אני על הזכות שהיתה לי לשרת את יהוה מילדות!‏ החיים הפשוטים שניהלתי תרמו תרומה נכבדת לזכות יקרה זו.‏

נולדתי ב־18 באוגוסט,‏ שנת 1907,‏ באליינס שבאוהיו,‏ ארה״ב.‏ הייתי הבכורה מבין חמישה ילדים.‏ כשהייתי בת שמונה,‏ הגיע אל המחלבה שלנו באופניים מבשר בשירות מלא שהיה אחד מתלמידי המקרא,‏ כך כונו בעבר עדי־יהוה.‏ הוא פגש את אמי,‏ לורה גרבר,‏ על מפתן הדלת ושאל אותה אם היא יודעת מדוע אלוהים מרשה שהרשע יתקיים.‏ שאלה זו מאז ומתמיד הטרידה את מחשבותיה.‏

אחרי שהתייעצה עם אבי,‏ שהיה אותה עת באסם,‏ הזמינה מן המבשר את סדרת הכרכים עיונים בכתבי־​הקודש (‏אנג׳)‏.‏ היא קראה אותם בשקיקה והתרגשה עמוקות מן האמיתות המקראיות שלמדה.‏ אחרי שלמדה את הכרך השישי,‏ הבריאה החדשה,‏ הבינה שכל משיחי חייב להיטבל במים.‏ הואיל ולא ידעה היכן למצוא את תלמידי המקרא,‏ ביקשה מאבי שיטביל אותה בפלג המים שזרם בשטח החווה.‏ זה היה במרס 1916,‏ ומזג האוויר היה קר.‏

אחרי זמן מה ראתה אמי מודעה בעיתון על הרצאה שתינתן באולם ’‏בנות החיילים המשוחררים’‏ באליינס.‏ נושא ההרצאה היה ”‏התוכנית האלוהית לדורות”‏.‏ המודעה עוררה את סקרנותה,‏ משום שזה היה שמו של הכרך הראשון בסדרה עיונים בכתבי־​הקודש.‏ הכנו את הכרכרה,‏ והגענו כל המשפחה לאסיפה הראשונה שלנו בסוס ועגלה.‏ מאז ואילך נכחנו באסיפות שנערכו בביתם של אחים בערבי ראשון ורביעי.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ נטבלה אמי שנית בידי נציג של הקהילה המשיחית.‏ אבי,‏ שתמיד היה עסוק בעבודות החווה,‏ החל בשלב מסוים ללמוד את המקרא ונטבל אחרי מספר שנים.‏

ביקורים מצד ראשי הארגון

ב־10 ביוני 1917 ביקר ג׳.‏ פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ באליינס ונאם בנושא ”‏מדוע נלחמות האומות?‏”‏ הייתי אז בת תשע ושמעתי את הנאום יחד עם הוריי ושני אחיי,‏ וילי וצ׳ארלס.‏ הנוכחות הגיעה ליותר ממאה איש.‏ בתום ההרצאה נעמדו רוב הנוכחים מחוץ לתיאטרון קולומביה,‏ המקום שבו ניתנה ההרצאה,‏ כדי להצטלם.‏ כעבור שבוע ניתנה באותו מקום הרצאה מפי א.‏ ה.‏ מקמילן בנושא ”‏מלכות אלוהים הקרבה”‏.‏ זו היתה זכות גדולה עבורנו שאחים אלו ביקרו בעיירה הקטנה שלנו.‏

כינוסים ראשונים בלתי נשכחים

הפעם הראשונה שנכחתי בכינוס היתה ב־1918 בעיר אטווטר,‏ אוהיו,‏ המרוחקת כמה קילומטרים מאליינס.‏ אמי שאלה את נציג החברה אם אני מבוגרת מספיק להיטבל.‏ עוד קודם לכן הקדשתי את חיי לאלוהים והבטחתי לו שאעשה את רצונו,‏ לכן הטבילו אותי ביום ההוא בפלג מים סמוך למטע גדול של עצי תפוחים.‏ החלפתי בגדים באוהל שהקימו האחים ונטבלתי בכתונת לילה ישנה ועבה.‏

בספטמבר 1919 נסעתי עם הוריי ברכבת לסנדסקי,‏ אוהיו,‏ השוכנת על גדות אגם ארי.‏ שם עלינו על מעבורת,‏ ובתוך זמן קצר הגענו לסידר פוינט כדי לנכוח בכינוס בלתי נשכח.‏ ירדנו מן המעבורת,‏ וראיתי על הרציף דוכן שבו הגישו ארוחות צהריים.‏ אכלתי המבורגר,‏ וזה היה בעיניי מעדן מלכים באותם ימים.‏ זה היה כל כך טעים!‏ מספר הנוכחים המרבי בכינוס שארך שמונה ימים הגיע ל־000,‏7 איש.‏ מאחר שלא היתה מערכת קול הקשבתי לתוכנית בתשומת לב מרובה.‏

בכינוס הודיעו על הוצאתה לאור של תור הזהב (‏היום עורו!‏‏)‏,‏ החוברת הנלווית לחוברת המצפה.‏ כדי לנכוח בכינוס החמצתי את שבוע הלימודים הראשון בבית־הספר,‏ אבל זה היה כדאי.‏ סידר פוינט היה אתר נופש,‏ ועבדו שם טבחים במסעדה שתפקידם היה להכין ארוחות לנוכחים.‏ משום מה החליטו הטבחים והמלצרים לשבות מעבודתם,‏ ואז האחים שידעו לבשל נרתמו למלאכה והכינו מזון לנוכחים.‏ מאז,‏ במשך עשרות שנים,‏ הוכנו הארוחות בכינוסים בידי משרתי יהוה.‏

חזרנו לסידר פוינט בספטמבר 1922 לכינוס בן תשעה ימים שבו מספר הנוכחים המרבי הגיע ליותר מ־000,‏18 איש.‏ בכינוס עודד אותנו אח רתרפורד במילים ”‏פרסמו,‏ פרסמו,‏ פרסמו את המלך ואת מלכותו”‏.‏ לאמיתו של דבר,‏ כבר כמה שנים קודם לכן התחלתי לבשר בעזרת חלוקת עלונים וחוברות תור הזהב.‏

הוקרת השירות

ב־1918 השתתפתי בהפצת העלון נפילת בבל בין החוות השכנות.‏ בשל מזג האוויר הקר נהגנו לחמם אבן סבון (‏טלק)‏ מעל תנור העצים שהיה לנו בבית ולקחנו את האבן איתנו במרכבה כדי לחמם את כפות רגלינו.‏ למרכבה היה אומנם כיסוי מלמעלה ובצדדים,‏ אבל לא היה בה חימום,‏ לכן לבשנו מעילים וכובעים עבים.‏ למרות הקשיים,‏ היו אלה ימים מאושרים.‏

ב־1920 יצאה לאור מהדורה מיוחדת של הכרך התעלומה שנסתיימה (‏אנג׳)‏ במתכונת של חוברת,‏ ומהדורה זו נקראה ZG.‏a הוריי ואני חילקנו את החוברת הזו מחוץ לתחומי אליינס.‏ בימים ההם נהגו המבשרים לגשת כל אחד בגפו אל הבתים.‏ אני זוכרת שניגשתי בהיסוס למרפסת הקדמית של אחד הבתים,‏ וישבו שם כמה אנשים.‏ אחרי שהצגתי את הבשורה,‏ אמרה אשה אחת:‏ ”‏איזה הסבר יפה”‏,‏ וקיבלה את החוברת.‏ חילקתי באותו יום 13 חוברות,‏ וזו היתה הפעם הראשונה שדיברתי באריכות מבית לבית.‏

כשהייתי בכיתה ט׳,‏ חלתה אמי בדלקת ריאות והיתה מרותקת למיטה במשך יותר מחודש.‏ אחותי הקטנה,‏ הייזל,‏ היתה אז תינוקת,‏ לכן עזבתי את בית־הספר כדי לעזור בעבודות החווה ובטיפול בילדים.‏ למרות זאת,‏ משפחתי התייחסה ברצינות לאמת המקראית,‏ ונכחנו בקביעות בכל אסיפות הקהילה.‏

ב־1928,‏ בערב הזיכרון למות המשיח,‏ חולק בין כל הנוכחים עלון ששמו ‏”‏היכן התשעה?‏”‏ העלון דן בפרשה שבלוקס י״ז:‏11–19‏,‏ שם מסופר שרק אחד מעשרת המצורעים שטוהרו הודה לישוע על שריפא אותו בדרך נס.‏ הסיפור נגע ללבי ושאלתי את עצמי,‏ ’‏מה מידת ההערכה שאני מגלה?‏’‏

הואיל ובשלב זה התנהלו העניינים בבית על מי מנוחות,‏ והייתי בריאה וללא שום התחייבויות,‏ החלטתי לעזוב את הבית ולהיות חלוצה,‏ כינוי למבשרת בשירות מלא.‏ הוריי עודדו אותי לעשות כן.‏ קיבלנו,‏ השותפה שלי,‏ אגנס אלטה,‏ ואני,‏ שטח הטפה,‏ וב־28 באוגוסט 1928 בשעה 9 בערב עלינו על רכבת — כדי לצאת לדרך.‏ כל אחת לקחה עימה מזוודה אחת ותיק אחד לספרות.‏ אחיותיי והוריי פרצו בבכי בתחנת הרכבת,‏ וגם אנחנו בכינו.‏ חשבתי שלעולם לא אראה אותם שוב,‏ משום שהאמנו שהר־מגידון קרוב.‏ למחרת בבוקר הגענו אל ברוקסוויל שבקנטקי.‏

שכרנו חדר קטן בפנסיון וקנינו קופסאות שימורים של ספגטי.‏ גם הכנו לעצמנו כריכים.‏ מדי יום הלכנו כל אחת לכיוון אחר,‏ והצענו לבעלי הבתים חמישה ספרים כרוכים תמורת 98.‏1 דולר.‏ כיסינו בהדרגה את כל שטח העיירה,‏ ופגשנו תושבים רבים שהתעניינו במקרא.‏

בתוך שלושה חודשים בערך ביקרנו בכל הבתים שבברוקסוויל ובסביבותיה וכן גם בעיירה אוגוסטה.‏ עברנו לבשר בעיירות מייסוויל,‏ פאריז וריצ׳מונד.‏ במשך שלוש שנים כיסינו מחוזות רבים בקנטקי שלא היו בהם קהילות.‏ לעתים עזרו לנו חברים וקרובי משפחה מאוהיו,‏ שבאו לבקר והתלוו אלינו לשירות במשך שבוע או יותר.‏

כינוסים בלתי נשכחים נוספים

הכינוס בקוֹלַמבּוּס,‏ אוהיו,‏ שנערך בתאריכים 24–30 ביולי 1931,‏ היה באמת בלתי נשכח.‏ בכינוס זה הכריזו על שמנו המקראי החדש,‏ עדי־יהוה (‏ישעיהו מ״ג:‏12‏)‏.‏ קודם לכן,‏ כששאלו אותנו לאיזה דת אנו שייכים,‏ השבנו ”‏תלמידי המקרא הבינלאומיים”‏.‏ אך זה לא ממש הבדיל אותנו מאחרים,‏ שהרי היו תלמידי מקרא שהיו קשורים לקבוצות דתיות אחרות.‏

השותפה שלי,‏ אגנס,‏ התחתנה,‏ ונותרתי לבד.‏ עד כמה התרגשתי כשהכריזו בכינוס שמי שמחפש שותף לחלוציות יגש לנקודה מסוימת.‏ שם פגשתי את ברתה ואלסי גארטי ואת בסי אנסמינגר.‏ היו להן שתי מכוניות,‏ והן חיפשו חלוצה רביעית שתצטרף אליהן.‏ עזבנו את הכינוס ביחד,‏ אף־על־פי שמעולם לא נפגשנו קודם לכן.‏

בחודשי הקיץ בישרנו ברחבי מדינת פנסילבניה.‏ בִּקְרוב החורף,‏ ביקשנו לעבור למדינות חמות יותר — קרוליינה הצפונית,‏ וירג׳יניה ומרילנד.‏ באביב חזרנו לצפון.‏ כך נהגו לעשות אז החלוצים.‏ ב־1934 לקחו ג׳ון בות ורודולף אבּול,‏ ששירתו על־פי שיטה זו,‏ את רלף מויר ואת אחיו הצעיר ויליארד,‏ לעיר הַזַרְד שבקנטקי.‏

עוד קודם לכן פגשתי את רלף מספר פעמים,‏ והיכרנו טוב יותר בכינוס הגדול בוושינגטון די.‏סי.‏ שנערך מ־30 במאי עד 3 ביוני 1935.‏ רלף ואני ישבנו ביחד ביציע ושמענו את הנאום על ’‏ההמון הרב’‏ (‏ההתגלות ז׳:‏​9–14‏)‏.‏ עד אז האמנו שחברי ההמון הרב שייכים לכיתה שמימית,‏ שחבריה פחות נאמנים מן ה־000,‏144 (‏ההתגלות י״ד:‏​1–3‏)‏.‏ לא רציתי להיות אחת מהם!‏

רבים מאיתנו הופתעו כשהסביר אח רתרפורד שחברי ההמון הרב הם כיתה ארצית המורכבת מניצולי הר־מגידון הנאמנים.‏ אחרי כן,‏ הזמין הנואם את כל חברי ההמון הרב לעמוד.‏ רלף נעמד,‏ ואני נותרתי במקומי.‏ בהמשך,‏ התבהרה לי התמונה ו־1935 היתה השנה האחרונה שבה נטלתי מן המצה והיין בערב הזיכרון למות המשיח.‏ אמי,‏ לעומת זאת,‏ לא חדלה ליטול מן הסמלים עד מותה בנובמבר 1957.‏

שותף קבוע

רלף ואני המשכנו להתכתב.‏ שירתתי בלייק פלסיד שבניו־יורק,‏ והוא היה בפנסילבניה.‏ ב־1936 בנה לעצמו קרוואן נגרר.‏ הוא העביר אותו מפוטסטאון שבפנסילבניה לניוּאַרְק שבניו־גֶ’‏רזי בשל הכינוס שנערך שם מה־16 עד ה־18 באוקטובר.‏ ערב אחד בתום התוכנית הלכתי עם עוד כמה חלוצים לראות את הקרוואן החדש של רלף.‏ הוא עמד לידי ליד הכיור שבקרוואן ושאל אותי,‏ ”‏האם הקרוואן מוצא חן בעיניך?‏”‏

הנהנתי בראשי והוא שאל,‏ ”‏היית רוצה לגור בו?‏”‏

‏”‏כן”‏,‏ השבתי,‏ והוא נתן לי נשיקה עדינה שלעולם לא אשכח.‏ יומיים לאחר מכן,‏ השגנו היתר נישואין.‏ ב־19 באוקטובר,‏ יום אחרי הכינוס,‏ נסענו לברוקלין וסיירנו בבית־הדפוס של חברת המצפה.‏ ביקשנו שטח הטפה.‏ גרנט סיוטר היה אחראי על חלוקת השטחים,‏ והוא שאל אותנו מי יבשר שם.‏ ”‏אנחנו”‏,‏ השיב רלף,‏ ”‏אם נוכל להתחתן”‏.‏

‏”‏אם תחזרו ב־5 אחר הצהריים נוכל לארגן את הנישואין”‏,‏ אמר אח סיוטר.‏ באותו ערב התחתנו בביתו של אח שגר בברוקלין הייטס.‏ אכלנו עם כמה ידידים במסעדה מקומית ונסענו בתחבורה ציבורית לקרוואן של רלף בניוּאַרְק שבניו־גֶ’‏רזי.‏

זמן קצר לאחר מכן נסענו להית’‏סוויל,‏ שבווירג׳יניה.‏ זה היה שטח הבשורה הראשון שלנו ביחד כחלוצים.‏ שירתנו במחוז נורתַמְבֶּרְלֶנד ואחרי כן עברנו למחוזות פולטון ופרנקלין שבפנסילבניה.‏ ב־1939 הוזמן רלף לשמש כמשגיח איזור,‏ תפקיד שבמסגרתו ביקרנו בסבב במספר קהילות.‏ שירתנו קהילות במדינת טֶנֶסי.‏ כעבור שנה נולד בננו אלן,‏ וב־1941 התבטלה תוכנית משגיחי האיזור.‏ נשלחנו למריון,‏ וירג׳יניה,‏ כחלוצים מיוחדים.‏ בימים ההם נדרשו החלוצים המיוחדים להקדיש לשירות 200 שעות בחודש.‏

שינויים

ב־1943 נאלצתי לפרוש מן החלוציות המיוחדת.‏ לגור בקרוואן צפוף,‏ לטפל בילד קטן,‏ להכין ארוחות,‏ לדאוג שכולנו נלבש בגדים נקיים ולהקדיש 60 שעות לשירות כל חודש — זה כל מה שיכולתי לעשות.‏ רלף,‏ לעומת זאת,‏ המשיך בחלוציות המיוחדת.‏

חזרנו לאליינס שבאוהיו ב־1945,‏ מכרנו את הקרוואן שבו גרנו תשע שנים,‏ ועברנו לחווה של הורינו.‏ שם,‏ במרפסת הקדמית,‏ נולדה בתנו רֶבֶּקה.‏ רלף עבד במשרה חלקית בעיירה והמשיך לשרת כחלוץ רגיל.‏ אני עבדתי בחווה ועשיתי כל שביכולתי כדי לעזור לו להמשיך בחלוציות.‏ המשפחה שלי הציעה לנו אדמה ובית חינם,‏ אבל רלף דחה את ההצעה.‏ הוא לא רצה מעמסות נוספות שיפריעו לנו לבקש תחילה את ענייני המלכות.‏

ב־1950 עברנו לפוטסטאון,‏ פנסילבניה,‏ ושכרנו בית במחיר של 25 דולר לחודש.‏ במשך 30 שנה עלו דמי השכירות ל־75 דולר בלבד.‏ חשנו שיהוה עוזר לנו לשמור על חיים פשוטים (‏מתי ו׳:‏​31–33‏)‏.‏ רלף עבד שלושה ימים בשבוע כספר.‏ מדי שבוע למדנו את המקרא עם שני ילדינו,‏ וביחד נכחנו באסיפות הקהילה ובישרנו את בשורת המלכות.‏ רלף שירת כמשגיח היושב־ראש בקהילה המקומית.‏ תודות לחיים הפשוטים שניהלנו,‏ יכולנו לעשות רבות בשירות יהוה.‏

אובדן שותפי היקר

ב־17 במאי 1981 ישבנו באולם־המלכות והקשבנו להרצאה פומבית.‏ רלף חש ברע,‏ הלך לחלקו האחורי של האולם וביקש מאחד הסדרנים להעביר לי פתק,‏ שבו כתב שהוא חוזר הביתה.‏ זה לא היה אופייני לו,‏ ולכן ביקשתי ממישהו שיסיע אותי מייד לביתי.‏ רלף מת בתוך שעה משבץ חמור.‏ בתום שיעור המצפה באותו בוקר הודיעו לקהילה שהוא נפטר.‏

בחודש ההוא הספיק רלף להקדיש יותר מ־50 שעות לשירות.‏ הקריירה שלו כחלוץ בשירות מלא נמשכה יותר מ־46 שנה.‏ הוא ניהל שיעורי־מקרא עם יותר ממאה איש שנטבלו ונעשו לעדי־יהוה.‏ הברכות הרוחניות שזכינו להן היו שוות את כל מה שהקרבנו במהלך השנים.‏

אסירת תודה על הזכויות שנפלו בחלקי

ב־18 השנים האחרונות אני חיה לבד,‏ נוכחת באסיפות,‏ מבשרת לאחרים כפי יכולתי ולומדת את דבר־אלוהים.‏ היום אני גרה בבית אבות.‏ יש לי מעט מאוד רהיטים והחלטתי שלא להחזיק בטלוויזיה.‏ אבל חיי מלאים ועשירים מבחינה רוחנית.‏ הוריי ושני אחיי היו נאמנים עד מותם,‏ ושתי אחיותיי ממשיכות לצעוד בנאמנות בדרך האמת.‏

אני מאושרת שבני,‏ אלן,‏ משרת כזקן־קהילה משיחי.‏ במשך שנים רבות התקין באולמי־מלכות ובאולמי כינוסים מערכות קול,‏ ועבד בהתקנת מערכות קול בכינוסים שנערכו בעונות הקיץ.‏ אשתו משרתת את אלוהים בנאמנות,‏ ושני בניהם משמשים כזקני־קהילה.‏ בתי,‏ רֶבֶּקה קרס,‏ שירתה יותר מ־35 שנה בשירות מלא,‏ ומתוכן ארבע שנים במרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין.‏ ב־25 השנים האחרונות היא מתלווה לבעלה המשרת כמשגיח נודד באזורים שונים בארצות־הברית.‏

ישוע אמר שדומה המלכות לאוצר טמון שניתן למוצאו (‏מתי י״ג:‏44‏)‏.‏ אני אסירת תודה שמשפחתי מצאה את האוצר הזה לפני שנים רבות.‏ במבט לאחור אל יותר מ־80 שנים של שירות מוקדש לאלוהים,‏ אין בי שום רגשי חרטה.‏ אילו יכולתי לחיות שוב את חיי,‏ הייתי חיה אותם בדיוק באותה דרך,‏ שכן ’‏טוב חסדו של אלוהים מן החיים עצמם’‏ (‏תהלים ס״ג:‏4‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

שמענו את נאומו של אח רתרפורד ב־1917 באליינס,‏ אוהיו

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם רלף ליד הקרוואן שבנה

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם שני ילדיי היום