סיפור חיים

אסירת תודה על זיכרונות יקרים

סיפורה של דרוסילה קיין

השנה היתה 1933.‏ נישאתי אז לזנואה קיין,‏ שהיה,‏ כמוני,‏ קוֹלְפּוֹרְטְר ‏—‏ מבשר בשירות מלא.‏ הייתי נרגשת,‏ ותיכננתי להצטרף לבעלי בשטח השירות שלו,‏ אלא שלשם כך הייתי זקוקה לאופניים ‏—‏ דבר שלא יכולתי לרכוש בימים הקשים שבתקופת השפל הכלכלי הגדול.‏ מה יכולתי לעשות?‏

גיסיי שמעו על הבעיה ויצאו לחפש חלקי אופניים ישנים במגרשי גרוטאות כדי לבנות לי אופניים.‏ וכך עשו!‏ למדתי לרכב,‏ ומייד יצאנו לדרכנו,‏ אני וזנואה,‏ רוכבים שמחים וטובי לב ברחבי המחוזות ווּסְטֶר והֶרֶפוֹרד שבאנגליה ומבשרים לכל מי שנקרה בדרכנו.‏

לא תיארתי לעצמי שצעד קטן זה יוביל אותי לחיים מלאי זיכרונות עשירים.‏ את היסודות הרוחניים בחיי הניחו הוריי היקרים.‏

שנים קשות במלחמה הגדולה

נולדתי בדצמבר 1909.‏ כעבור זמן לא רב קיבלה אמי את הספר התוכנית האלוהית לדורות (‏אנג׳)‏,‏ וב־1914 לקחו אותי הוריי לצפות ב”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏ באוֹלְדֶם שבמחוז לַנְקְשֶר.‏ (‏הספר והסרט הופקו בידי מי שכיום מוכרים כעדי־יהוה.‏)‏ למרות גילי הצעיר,‏ אני זוכרת בבירור איך עשיתי את דרכי הביתה בדילוגים,‏ כולי מאושרת ממה שראינו.‏ פרנק הילי התחיל לערוך אז שיעורי־מקרא בקבוצה בעיר מגורינו,‏ רוצ׳דל.‏ הנוכחות בשיעורים עזרה לנו כמשפחה לרכוש הבנה מכתבי־הקודש.‏

שלוות חיינו נקטעה בשנה ההיא עם פרוץ המלחמה הגדולה ‏—‏ כך נקראה מלחמת העולם הראשונה.‏ אבי גויס לצבא אך נקט עמדה ניטרלית.‏ בבית המשפט תיארו אותו כ”‏אדם הגון מאוד”‏,‏ ומספר מכתבים נשלחו מ”‏ג׳נטלמנים שטענו כי לדעתם סירובו לשאת נשק נעשה בתום לב”‏,‏ דיווחו העיתונים המקומיים.‏

אלא שבמקום להעניק לו פטור מלא,‏ ניתן לאבי פטור מ”‏שירות קרבי בלבד”‏.‏ לא חלף זמן רב והוא הפך מטרה ללעג.‏ בסופו של דבר,‏ סיווּגוֹ נבדק מחדש,‏ והוא נשלח לעבודות חקלאיות.‏ היו חקלאים שניצלו את המצב ושילמו לו סכומים זעומים או לא שילמו לו כלל.‏ לפרנסת המשפחה עבדה אמי קשה מאוד במכבסות פרטיות והרוויחה פרוטות.‏ היום אני מבינה עד כמה מועיל היה שבשנים שבהן עוצבה אישיותי חייתי בנסיבות קשות אלו;‏ זה עזר לי להעריך את הדברים החשובים יותר ‏—‏ הדברים הרוחניים.‏

התחלה צנועה

דניאל היוּז,‏ תלמיד מקרא מסור,‏ נכנס אז לחיינו.‏ הוא היה כורה פחם ברואבּון,‏ כפר המרוחק כ־20 קילומטר מאוסווסטרי,‏ העיר שאליה עברנו.‏ דוד דן,‏ כך קראתי לו,‏ שמר על קשר עם משפחתנו,‏ ובכל פעם שבא לבקר אצלנו היו השיחות עימו נסובות על עניינים מקראיים.‏ הוא מעולם לא ניהל שיחות בטלות.‏ כיתה לשיעורי־מקרא נוסדה באוסווסטרי ב־1920,‏ ודוד דן נתן לי ב־1921 את הספר כינור האלוהים (‏אנג׳)‏.‏ הספר היה יקר מאוד ללבי משום שהוא הקל עלי להבין את עיקרי־האמונה המקראיים.‏

בהמשך הכרנו את פרייס היוזa‏,‏ שלימים התמנה למשגיח של משרד הסניף של עדי־יהוה בלונדון.‏ הוא התגורר עם משפחתו סמוך לברוניגארת,‏ בגבול וֵילס,‏ ואחותו,‏ סיסי,‏ נעשתה חברה טובה של אמי.‏

אני זוכרת את ההתרגשות ששררה ב־1922 כשיצאה הקריאה:‏ ’‏פרסמו את המלך ואת מלכותו’‏.‏ בשנים שחלפו מאז,‏ עדיין פקדתי את ספסל הלימודים ובכל זאת הייתי פעילה נלהבת בהפצת העלונים המיוחדים,‏ ובייחוד העלון אשמת הכמרים (‏אנג׳)‏ ב־1924.‏ במבט לאחור אל העשור ההוא,‏ זו היתה בהחלט זכות גדולה להתרועע עם אחים ואחיות נאמנים כה רבים ‏—‏ וביניהם מוד קלארקb ושותפתה מארי גרנט,‏c אדגר קלאי,‏d רוברט הדלינגטון,‏ קטי רוברטס,‏ אדווין סקינר,‏e וכן גם פרסי צ׳פמן וג׳ק נתן,‏f ששניהם עברו לשרת בקנדה.‏

ההרצאה המקראית מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם שימשה כעדות בעִתה בשטח השירות הנרחב שלנו.‏ ב־14 במאי 1922,‏ הגיע מליברפול סטנלי רוג׳רס,‏ קרוב משפחה של פרייס היוז,‏ ונשא את ההרצאה הזו בצ׳ירק,‏ כפר השוכן צפונית לעיירה שלנו.‏ אחר כך הוא נאם באותו ערב בתיאטרון שבאוסווסטרי.‏ עדיין יש ברשותי אחד מעלוני הפרסומת שהודפסו במיוחד לרגל מאורע זה.‏ בתקופה ההיא נהגו לבקר בקבוצתנו הקטנה ולעודד אותנו שלושה משגיחים נודדים,‏ הרברט סניור,‏ אלברט לויד וג׳ון בלני.‏

העת לקבל החלטה

ב־1929 החלטתי להיטבל.‏ הייתי בת 19,‏ ובאותו זמן ניצבתי לראשונה בחיי בפני מבחן אמונה של ממש.‏ היכרתי בחור צעיר שאביו היה פוליטיקאי.‏ נמשכנו זה לזה והוא הציע לי נישואין.‏ נתתי לו את הספר ממשלה,‏ שיצא לאור שנה קודם לכן.‏ אלא שעד מהרה התברר שאין לו עניין בממשלה השמימית,‏ שעליה דיבר הספר.‏ ידעתי מלימודיי במקרא שבני ישראל נצטוו שלא לבוא בברית נישואין עם לא־מאמינים ושעיקרון זה חל גם על המשיחיים.‏ ולכן,‏ למרות הקושי שבדבר,‏ דחיתי את הצעתו (‏דברים ז׳:‏3;‏ קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14‏)‏.‏

שאבתי כוח מדבריו של השליח פאולוס:‏ ”‏אל נא ירפו ידינו מעשות טוב;‏ בבוא העת נקצור,‏ אם לא נרפה”‏ (‏גלטים ו׳:‏9‏)‏.‏ גם דוד דן עודד אותי במילים:‏ ”‏במבחנים קלים ובמבחנים קשים,‏ זיכרי את הכתוב ברומים ח׳:‏28‏”‏,‏ שם נאמר:‏ ”‏אנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו הקרואים על־פי תוכניתו”‏.‏ זה לא היה קל,‏ אבל ידעתי שהחלטתי את ההחלטה הנכונה.‏ בשנה ההיא נרשמתי כקוֹלְפּוֹרְטְרית.‏

עמידה באתגר

ב־1931 קיבלנו את שמנו החדש,‏ עדי־יהוה,‏ ובאותה שנה יצאנו במבצע נרחב להפצת הספרון המלכות — תקוות העולם (‏אנג׳)‏.‏ נתנו ספר לכל פוליטיקאי,‏ איש כמורה ואיש עסקים.‏ שטח השירות שלי התפרש מאוסווסטרי ועד רקסהם,‏ כ־25 קילומטר צפונה.‏ זו היתה משימה קשה לכסות את כל השטח.‏

בכינוס שנערך כעבור שנה בברמינגהם,‏ הודיעו כי דרושים 24 מתנדבים.‏ בלא היסוס מסרו 24 אחים ואחיות,‏ ואני ביניהם,‏ את שמותיהם והתנדבו לבשר בשיטה חדשה מבלי לדעת במה מדובר.‏ תארו לעצמכם עד כמה הופתענו כשנתבקשנו לצאת בזוגות ולחלק את הספרון,‏ המלכות — תקוות העולם,‏ כשעל גופנו תלויים מלפנים ומאחור לוחות ועליהם כתובות המפרסמות את המלכות.‏

כשהסתובבנו באיזור הקתדראלה,‏ הייתי נבוכה מאוד,‏ אבל התנחמתי מעצם הידיעה שאף אחד בעיר אינו מכיר אותי.‏ והנה,‏ דווקא האדם הראשון שניגש אלי היתה חברה לשעבר מבית־הספר.‏ היא נעצה בי מבט ואמרה:‏ ”‏שכה אחיה!‏ למה את לבושה ככה?‏”‏ החוויה הזו עזרה לי מאותו רגע והלאה להתגבר על כל חרדת אדם!‏

רחוק מהבית

ב־1933 נישאתי לזנואה,‏ אלמן המבוגר ממני ב־25 שנה.‏ אשתו הראשונה היתה תלמידת מקרא נלהבת,‏ וזנואה המשיך לשרת בתפקידו גם אחרי מותה.‏ כעבור זמן קצר עברנו מאנגליה לשטח החדש שלנו בצפון וֵילס,‏ כ־150 קילומטר משם.‏ העמסנו על האופניים קרטונים,‏ מזוודות ומיטלטלים אחרים והגענו בשלום למחוז חפצנו.‏ בשטח הזה האופניים היו הרגליים שלנו ‏—‏ הם לקחו אותנו לכל מקום,‏ אפילו עד קרבת פסגתו של קיידר אידריס,‏ הר בווילס שגובהו כ־900 מטר.‏ זה היה כל כך מהנה למצוא אנשים הצמאים ל’‏בשורת המלכות’‏ (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

לא חלף זמן רב והיו שאמרו לנו שאיזה תום פרייס אחד בישר שם בעבר כמונו.‏ בסופו של דבר מצאנו את תום בעיר לונג מאונטיין,‏ סמוך לוולשפול ‏—‏ זו היתה הפתעה גדולה!‏ בימיי הראשונים כמבשרת,‏ נתתי לו את הספר ריצוי (‏אנג׳)‏,‏ ספר עזר ללימוד המקרא.‏ הוא למד אותו בעצמו,‏ ביקש במכתב ששלח ללונדון ספרות נוספת ומאז החל לבשר בלהיטות על אמונתו החדשה.‏ בילינו שלושתנו שעות מהנות רבות יחדיו ולא פעם למדנו יחד כדי לעודד זה את זה.‏

אסון שהוביל לברכות

ב־1934 הוזמנו כל הקולפורטרים שבקרבת צפון וילס לנסוע לעיירה רקסהם ולעזור בהפצת הספרון שליט צודק (‏אנג׳)‏.‏ ביום שלפני המבצע המיוחד,‏ אירע אסון לאומי.‏ בפיצוץ במכרה הפחם,‏ גרספורד,‏ שלושה קילומטרים צפונית לרקסהם,‏ נהרגו 266 כורים.‏ יותר מ־200 ילדים התייתמו מאביהם,‏ ו־160 נשים נותרו אלמנות.‏

היה עלינו לרשום את המשפחות האבלות,‏ לבקרן אישית ולהשאיר להן ספרון.‏ אחד השמות שנתנו לי היה שמה של גברת צ׳דוויק ששכלה את בנה בן ה־19.‏ כשהגעתי לביתה,‏ פגשתי שם את בנה הגדול יותר,‏ ג׳ק,‏ שבא לנחם את אמו.‏ הבחור הצעיר זיהה אותי אבל לא אמר מילה.‏ לאחר מכן,‏ הוא קרא את הספרון וחיפש אצלו ספרון נוסף המלחמה הסופית (‏אנג׳)‏,‏ שנתתי לו כמה שנים קודם לכן.‏

ג׳ק ואשתו מיי גילו היכן אני לנה ובאו לקבל ספרות נוספת.‏ ב־1936 הסכימו לקיים אסיפות בביתם ברקסהם.‏ מקץ שישה חודשים ביקר שם אלברט לויד,‏ ובעקבות הביקור נוסדה קהילה וג׳ק צ׳דוויק נתמנה למשגיח היושב־ראש.‏ היום יש שלוש קהילות ברקסהם.‏

חיים בקרוואן של צוענים

עד העת ההיא,‏ כשעברנו ממקום למקום,‏ כל דבר שיכולנו למצוא שימש לנו למגורים.‏ אך זנואה החליט שהגיע הזמן שיהיה לנו בית משלנו,‏ שיכול לנוע ממקום למקום.‏ בעלי היה נגר מיומן ממוצא צועני,‏ והוא בנה לנו קרוואן צועני.‏ קראנו לו אליזבת,‏ שמקורו בשם המקראי ”‏אלישבע”‏,‏ כלומר,‏ ”‏אל של שובע”‏.‏

אני זוכרת במיוחד מקום מסוים שביקרנו בו ‏—‏ זה היה בפרדס ליד פלג מים.‏ הרגשתי שם כמו בגן־עדן.‏ שום דבר לא העיב על אושרנו בשנים שבהן חיינו בקרוואן,‏ למרות המגבלות הברורות.‏ במזג אוויר קר,‏ קפאו המצעים ונדבקו לקירות הקרוואן.‏ ואחת הבעיות הקבועות היו טיפות המים שהצטברו כתוצאה מתהליך העיבוי.‏ היינו גם צריכים להביא מים מבחוץ ולפעמים ממרחק רב,‏ אבל התגברנו על הקשיים האלו ביחד.‏

חורף אחד חליתי ונותרנו עם מעט אוכל וללא כל פרוטה.‏ זנואה התיישב על המיטה,‏ אחז בידי והקריא לי את הכתוב בתהלים ל״ז:‏25‏:‏ ”‏נער הייתי,‏ גם זקנתי,‏ ולא ראיתי צדיק נעזב,‏ וזרעו מבקש לחם”‏.‏ הוא הביט בי ואמר:‏ ”‏אם משהו לא יקרה בקרוב,‏ נתחיל לקבץ נדבות,‏ וקשה לי להאמין שאלוהים ירשה שזה יקרה!‏”‏ אז יצא לבשר לשכנים.‏

בשובו הביתה בצהריים כדי להכין לי משהו לשתות,‏ חיכתה לו מעטפה.‏ במעטפה היו 50 לירות סטרלינג מאביו.‏ מספר שנים קודם לכן הואשם זנואה שלא בצדק במעילה,‏ ורק עתה הוכחה חפותו.‏ המתנה היתה בגדר פיצויים.‏ והיא הגיעה בדיוק בזמן!‏

לקח חשוב

לפעמים אנו לומדים לקחים אחרי שנים רבות.‏ לדוגמה:‏ לפני שסיימתי את חוק לימודיי בבית־הספר בשנת 1927,‏ בישרתי לכל חבריי לספסל הלימודים ולכל המורות ‏—‏ חוץ מאחת,‏ פיירקלו לאביניה.‏ מאחר שאף אחד לא ממש התעניין בתוכניות שלי לעתיד,‏ מה גם שלא הסתדרתי עם גברת פיירקלו,‏ החלטתי שלא לספר לה.‏ תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי ושמחתי כעבור 20 שנה בערך כשנודע לי מאמי,‏ שאותה מורה באה לבקר את ידידיה ואת תלמידיה לשעבר וסיפרה להם שהיא אחת מעדי־יהוה!‏

כשנפגשנו הסברתי לה מדוע לא סיפרתי לה על אמונתי ועל תוכניותיי לעתיד.‏ היא הקשיבה בדומיה ואמרה:‏ ”‏תמיד חיפשתי את האמת.‏ זה היה חיפוש חיי!‏”‏ המקרה הזה לימד אותי לקח חשוב ‏—‏ לבשר לכל מי שאנו פוגשים ולא לשפוט אף אחד מראש.‏

מלחמה נוספת והחיים שלאחר מכן

ענני מלחמה החלו להקדיר את פני השמים בשלהי שנות ה־30׳.‏ דניס,‏ אחי הצעיר ממני בעשר שנים,‏ קיבל פטור משירות צבאי בתנאי שישאר בעבודתו החילונית.‏ הוא מעולם לא התעניין בָּאמת,‏ ולכן בעלי ואני ביקשנו מחלוצים מקומיים,‏ רופרט ברדבארי ואחיו דיוויד לבקר אצלו.‏ הם עשו כן והחלו לתת לו שיעורי־מקרא.‏ דניס נטבל ב־1942,‏ מאוחר יותר הצטרף לשורות החלוצים וב־1957 נתמנה למשגיח נודד.‏

ב־1938 נולדה בתנו אליזבת,‏ וכדי שיהיה מקום הרחיב זנואה את הקרוואן.‏ כשנולדה בתנו השנייה,‏ יוניס,‏ ב־1942,‏ החלטנו שמן התבונה להשתכן בבית קבוע.‏ משום כך,‏ זנואה פרש מן השירות החלוצי למספר שנים,‏ ועברנו לבית קטן סמוך לרקסהם.‏ בהמשך התיישבנו בעיירה מידלווי שבמחוז צֶ׳שֶר.‏ בשנת 1956 נפטר שם בעלי היקר.‏

שתי בנותינו נעשו מבשרות בשירות מלא,‏ ושתיהן נשואות באושר.‏ יוניס ובעלה,‏ המשרת כזקן־קהילה,‏ משרתים כחלוצים מיוחדים בלונדון.‏ בעלה של אליזבת הוא גם זקן־קהילה,‏ ואני מאושרת שהם,‏ ילדיהם וארבעת ניניי גרים לידי בפְּרֶסְטוֹן,‏ שבמחוז לַנְקְשֶר.‏

אני מאושרת שיש בכוחי ללכת מביתי אל אולם־המלכות שמעבר לכביש.‏ בשנים האחרונות אני מתרועעת עם קבוצת דוברי גוג׳רטית המתכנסים באותו אולם.‏ לא קל לי ללמוד את שפתם כי נעשיתי כבדת שמיעה.‏ קשה לפעמים לקלוט את הבדלי הצלילים הדקים כמו שצעירים קולטים.‏ אבל זה אתגר מעניין.‏

אני עדיין יכולה לבשר מבית לבית ולתת שיעורי־מקרא בביתי.‏ כשידידיי באים לבקר אצלי,‏ אני תמיד שמחה לספר להם כמה מחוויות העבר.‏ אני אסירת תודה על הזיכרונות היקרים ועל הברכות שהיו לי במשך קרוב ל־90 שנה עם משרתי יהוה.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עלון שפרסם את ההרצאה המקראית ”‏מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”‏,‏ הרצאה ששמעתי ב־14 במאי 1922

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם זנואה,‏ זמן קצר לאחר נישואינו ב־1933

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

ליד ”‏אליזבת”‏,‏ הקרוואן שבנה בעלי