שינוי בתפקיד בגיל 80
כמסופר מפי גוונדולין מתיוס
כשמלאו לי 80 שנה, החלטנו, בעלי ואני, לארוז את מיטלטלינו, לשכור משאית הובלה ולעקור מאנגליה לספרד. לא ידענו ספרדית, ופנינו היו מועדות לדרום־מערב ספרד, הרחק מן המקומות החביבים על התיירים דוברי האנגלית. רוב חברינו חשבו שהשתגענו, ואילו אני נזכרתי בשמחה באברהם, שהיה בן 75 כשעזב את אוּר.
מסתבר שהשנים שאנו בספרד, מאז אפריל 1992, הן מהשנים הטובות ביותר בחיינו. אך לפני שאסביר מדוע עברנו, אספר כיצד חיינו בשירות יהוה גרמו לנו להחליט החלטה כה מכרעת.
אמת המקרא משנה את חיינו
גדלתי בבית דתי בדרום־מערב לונדון שבאנגליה. אמא נהגה לקחת אותי ואת אחותי לבתי־תפילה שונים, כי היא כל הזמן חיפשה אחר רוחניות. אבי היה חולה שחפת כרוני, ולכן לא הצטרף אלינו, אך הוא היה קורא נלהב של המקרא ובכל פעם שקרא פסוקים שהאירו את עיניו, נהג לסמן אותם בספר המקרא שלו. אחד מנכסיי היקרים ביותר הוא ספר המקרא הבלוי שהיה כה יקר ללבו.
כשהייתי בת 14, בשנת 1925, הושחלה מתחת לדלת ביתנו הזמנה להרצאה פומבית בבניין העירייה שבווסט האם. אמא ואחת השכנות החליטו לנכוח בהרצאה, ואחותי ואני הצטרפנו אליהן. בהרצאה זו, ”מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”, נזרעו זרעי אמת המקרא בלבה של אמא.
אבא נפטר כעבור חודשים אחדים והוא בן 38. מותו היה מכה קשה. נותרנו שבורי לב וחסרי־כל. אמא הזדעזעה מדברי הכומר בטקס האשכבה שנערך בכנסייה האנגליקנית, שלפיהם נשמתו של אבא בשמים. היא ידעה מן המקרא שהמתים ישנים בקברם, והאמינה בלב שלם שיום אחד אבא יקום לתחייה ויחיה לנצח עלי־אדמות (תהלים ל״ז:9–11, 29; קמ״ו:3, 4; קהלת ט׳:5; מעשי־השליחים כ״ד:15; ההתגלות כ״א:3, 4). היא החליטה לטפח את הקשר שלה עם תלמידי־המקרא הבינלאומיים, הידועים כיום כעדי־יהוה, כיוון שהיתה משוכנעת שעליה להתרועע עם מי שמלמדים את דבר־אלוהים.
לא היה לנו כסף לנסיעות, לכן מדי שבוע הלכנו ברגל במשך כשעתיים לאסיפות של עדי־יהוה. לאחר מכן, השתרכנו לאטנו שעתיים נוספות בדרך הביתה. אך הוקרנו מאוד את האסיפות ולא החמצנו אסיפה גם כשנתכסתה לונדון בערפל האופייני לה. כעבור זמן קצר החליטה אמא להקדיש את חייה ליהוה ונטבלה, ובשנת 1927 גם אני נטבלתי.
למרות הקשיים הכלכליים, אמא תמיד לימדה אותי שחשוב לתת עדיפות לעניינים רוחניים. מתי ו׳:33 היה אחד הפסוקים החביבים עליה, והיא באמת ’ביקשה תחילה את המלכות’. אמא תכננה להיענות לקריאה לחלוצים המוכנים לעבור לצרפת ולשרת שם, אך ב־1935 נפטרה בטרם עת ממחלת הסרטן.
דוגמאות שחיזקו אותנו
באותן שנים חלק מן הנוכחים באסיפות בלונדון רצו להכריז את רעיונותיהם האישיים, ועוררו מריבות והתפרצויות קשות. אך אמא תמיד אמרה שאם ננטוש את ארגון יהוה לאחר שלמדנו ממנו כה רבות, נגלה חוסר נאמנות. ביקוריו של ג׳וזף פ. רתרפורד (הנשיא דאז של חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים) המריצו אותנו להתמיד בשירותנו הנאמן.
אני זוכרת את אח רתרפורד כאיש טוב לב וידידותי. כשהייתי בגיל העשרֵה, קהילת לונדון ערכה טיול, ואח רתרפורד הצטרף. הוא ראה אותי, נערה די ביישנית עם מצלמה, ושאל אם ברצוני לצלם אותו. התמונה היתה לי למזכרת יקרה.
אחרי כן קרה משהו שהמחיש לי היטב את ההבדל החד בין האחים העומדים בראש הקהילה המשיחית ובין מנהיגי העולם. עבדתי כמשרתת ומלצרית בבית לונדוני גדול, שאליו הוזמן לארוחת־צהריים חגיגית פרנץ פון פאפן, אחד משליחיו של היטלר. הוא לא רצה להסיר את חרבו בשעת הארוחה, ואני מעדתי עליה ושפכתי את המרק שבידי. הוא העיר בכעס שבגרמניה היו יורים בי על רשלנות כזו, לכן התרחקתי ממנו כמו מאש!
ב־1931 נכחתי בכינוס רב־חשיבות בארמון אלכסנדרה, ובו שמעתי את נאומו של אח רתרפורד. שם אימצנו בהתלהבות את שמנו החדש, עדי־יהוה (ישעיהו מ״ג:10, 12). כעבור שנתיים, ב־1933, הצטרפתי לשורות החלוצים, המשרתים במלוא זמנם. ברכה נוספת, הזכורה לי מאותן שנים, היתה הזכות להתרועע עם אחים צעירים נפלאים, שלאחר מכן נתמנו לשליחים ונשלחו לאזורים נידחים בעולם. עימם נמנו קלוד גודמן, הרולד קינג, ג׳ון קוק ואדווין סקינר. הנאמנות המופתית של אחים אלה גרמה לי לרצות לשרת בארץ זרה.
חלוציות במזרח אנגליה
נקבע כי שטח החלוציות שלי יהיה במזרח אנגליה, מה שדרש התלהבות ומסירות. נהגנו לרכב באופניים מעיירה לעיירה ומכפר לכפר כדי לכסות את השטח האדיר שניתן לנו, ושהינו בחדרים שכורים. כמעט לא היו קהילות באיזור, לכן נהגנו, שותפתי ואני, לדון בצוותא בחומר המיועד לאסיפות השבועיות. חילקנו בשירות מאות ספרים וספרונים המסבירים את מטרות אלוהים.
אחד הביקורים הבלתי נשכחים היה אצל כומר אנגליקני מקומי. לרוב, הכמרים האנגליקנים היו האחרונים שביקרנו אצלם, כי הם עוררו בדרך כלל בעיות כשנודע להם שאנו מבשרים את הבשורה הטובה באיזור. אך בכפר הזה כולם דיברו בכומר טובות. הוא ביקר את החולים, השאיל ספרים למי שאהבו לקרוא ואפילו ביקר בבתיהם של חברי הכנסייה כדי ללמדם מקרא.
ואומנם, כשביקרנו אצלו הוא היה מאוד ידידותי וקיבל כמה ספרים. הוא גם הבטיח לנו שאם יהיו בכפר מי שירצו כמה מן הספרים שלנו ולא יוכלו לשלם עבורם, הוא ישלם במקומם. הוא סיפר לנו שעבר חוויות נוראות במלחמת העולם הראשונה ולכן החליט לפעול לקידום השלום והידידות בקרב חברי קהילתו. הוא בירך אותנו טרם לכתנו ועודדנו להמשיך בפעילותנו החיובית. כדברי פרידה ציטט לנו את הכתוב בבמדבר ו׳:24: ”יברכך יהוה וישמרך”.
שנתיים לאחר שהתחלתי לשרת כחלוצה, אמא מתה. באין כסף ובאין משפחה, שבתי ללונדון. אחות סקוטית יקרה לקחה אותי תחת חסותה ועזרה לי להתמודד עם מותה של אמא. היא עודדה אותי להמשיך בחלוציות. לכן שבתי למזרח אנגליה עם ג׳וליה פרפקס, שותפה חדשה לחלוציות. שיפצנו קרוון ישן כדי שישמש אותנו כבית ”נייד”; וגררנו אותו ממקום למקום בעזרת טרקטור או משאית. בישרנו עם אלברט ואתל אבוט, זוג מבוגר שגם גרו בקרוון קטן. אלברט ואתל היו לי כהורים.
כששירתתי כחלוצה בקֵימְבְּרִיגְ’שֶר, פגשתי את ג׳ון מתיוס, אח משיחי טוב שהוכיח את נאמנותו ליהוה בנסיבות קשות. נישאנו ב־1940, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.
תקופת המלחמה ומשפחה
כזוג טרי גרנו בקרוון קטנטן שגודלו כחדרון, וכלי הרכב שלנו לשירות היה אופנוע לא־מסוכן. שנה לאחר שנישאנו, ג׳ון סירב להתגייס בשל אמונתו המבוססת על המקרא. לכן נשפט ונידון לעבודות חווה (ישעיהו ב׳:4). בכך תמו אומנם ימי החלוציות שלנו, אך עונשו של ג׳ון היה ממש כנס משמים, כי הייתי בהיריון והוא יכול היה לפרנס אותנו.
בשנות המלחמה זכינו לאסיפות מיוחדות שנערכו חרף הקשיים. ב־1941 נסענו כ־300 קילומטר למנצ׳סטר. רכבנו, ג׳ון ואני, על האופנוע, וילדנו הבכור בבטני. בדרך, חלפנו על־פני עיירות רבות שהופצצו קשות, ותהינו אם האסיפה תיערך בנסיבות הללו. והיא אכן נערכה. אולם הסחר החופשי שבמרכז מנצ׳סטר היה מלא פה לפה בעדים מאזורים שונים באנגליה והתוכנית נערכה במלואה.
הנואם האחרון בכינוס אמר בתום דבריו שעל הקהל לפַנות מייד את האיזור מחשש להתקפה אווירית. האזהרה היתה בעתה. לא הספקנו להתרחק מהאולם וכבר נשמעה צפירה וקולות ירי נגד מטוסים. הבטנו לאחור, וראינו עשרות מטוסים מטילים פצצות על מרכז העיר. יכולנו לראות מרחוק, שבלב האש ותימרות העשן, האולם שזה עתה התאספנו בו הפך לתלי חורבות! לשמחתנו אף לא אחד מאחינו או אחיותינו המשיחיים נהרג.
לא יכולנו להמשיך לשרת כחלוצים כשגידלנו ילדים. אך ביתנו תמיד היה פתוח לפני משגיחים נודדים וחלוצים שהיו זקוקים למקום לינה. פעם שהו בביתנו שישה חלוצים למשך כמה חודשים. אין ספק שההתרועעות עימם תרמה להחלטתה של יוניס, בתנו, להתחיל לשרת כחלוצה ב־1961, והיא רק בת 15. לצערנו לא המשיך דוד, בננו, לשרת את יהוה, ולינדה, בתנו השנייה, מתה בנסיבות טרגיות במרוצת המלחמה.
החלטתנו לעקור לספרד
דוגמתה של אמא והעידוד שלה עוררו בי את הרצון להיות שליחה, ומעולם לא ויתרתי לגמרי על מטרה זו. לכן, שמחנו כשב־1973 עזבה יוניס את אנגליה ועברה לשרת בספרד, שם היה צורך רב יותר במבשרים. הצטערנו כמובן להיפרד ממנה, אך היינו גאים שרצתה לשרת בארץ זרה.
במשך השנים ביקרנו את יוניס ולמדנו להכיר היטב את ספרד. ג׳ון ואני ביקרנו אותה בארבעה מתוך המקומות שאליהם נשלחה. עם חלוף השנים התחלנו לאבד מכוחנו. ג׳ון נפל והדבר הזיק מאוד לבריאותו, ואצלי התעוררו בעיות לב ובעיות בבלוטת התריס. מלבד זאת, שנינו סובלים מדלקת מפרקים. נזקקנו מאוד לעזרת יוניס, אך לא רצינו שהיא תעזוב את שליחותה בגללנו.
שוחחנו עם יוניס על האפשרויות העומדות לרשותנו, והתפללנו להדרכת אלוהים. יוניס היתה מוכנה לבוא לעזור לנו, אך החלטנו שהפתרון הטוב ביותר הוא שג׳ון ואני נחיה עימה בספרד. אם לי לא התאפשר לשרת כשליחה, לפחות אתמוך בבתי ובשתי שותפותיה לחלוציות. נוריה ואנה, שתי שותפותיה של יוניס לחלוציות זה 15 שנה, הן כבנות לג׳ון ולי. הן מאוד שמחו לשמוע שנעבור לגור עימן בכל מקומות שליחותן.
מאז החלטנו על כך חלפו כבר יותר משש שנים. בריאותנו התייצבה, וחיינו הפכו בהחלט למעניינים יותר. עדיין אינני שולטת היטב בספרדית, אך אין זה מונע ממני לבשר. ג׳ון ואני התאקלמנו יפה בקהילה הקטנה באקסטרמדורה שבדרום־מערב ספרד.
החיים בספרד לימדו אותי רבות על אופיה הבינלאומי של פעילות ההכרזה על המלכות. וכעת ברור ומובן לי כיצד ”השדה הוא התבל”, כדברי ישוע (מתי י״ג:38).
[תמונות בעמוד 28]
משרתים כחלוצים בשנות ה־30’