שינוי בתפקיד בגיל 80

כמסופר מפי גוונדולין מתיוס

כשמלאו לי 80 שנה,‏ החלטנו,‏ בעלי ואני,‏ לארוז את מיטלטלינו,‏ לשכור משאית הובלה ולעקור מאנגליה לספרד.‏ לא ידענו ספרדית,‏ ופנינו היו מועדות לדרום־מערב ספרד,‏ הרחק מן המקומות החביבים על התיירים דוברי האנגלית.‏ רוב חברינו חשבו שהשתגענו,‏ ואילו אני נזכרתי בשמחה באברהם,‏ שהיה בן 75 כשעזב את אוּר.‏

מסתבר שהשנים שאנו בספרד,‏ מאז אפריל 1992,‏ הן מהשנים הטובות ביותר בחיינו.‏ אך לפני שאסביר מדוע עברנו,‏ אספר כיצד חיינו בשירות יהוה גרמו לנו להחליט החלטה כה מכרעת.‏

אמת המקרא משנה את חיינו

גדלתי בבית דתי בדרום־מערב לונדון שבאנגליה.‏ אמא נהגה לקחת אותי ואת אחותי לבתי־תפילה שונים,‏ כי היא כל הזמן חיפשה אחר רוחניות.‏ אבי היה חולה שחפת כרוני,‏ ולכן לא הצטרף אלינו,‏ אך הוא היה קורא נלהב של המקרא ובכל פעם שקרא פסוקים שהאירו את עיניו,‏ נהג לסמן אותם בספר המקרא שלו.‏ אחד מנכסיי היקרים ביותר הוא ספר המקרא הבלוי שהיה כה יקר ללבו.‏

כשהייתי בת 14,‏ בשנת 1925,‏ הושחלה מתחת לדלת ביתנו הזמנה להרצאה פומבית בבניין העירייה שבווסט האם.‏ אמא ואחת השכנות החליטו לנכוח בהרצאה,‏ ואחותי ואני הצטרפנו אליהן.‏ בהרצאה זו,‏ ”‏מיליונים החיים עתה לא ימותו לעולם”‏,‏ נזרעו זרעי אמת המקרא בלבה של אמא.‏

אבא נפטר כעבור חודשים אחדים והוא בן 38.‏ מותו היה מכה קשה.‏ נותרנו שבורי לב וחסרי־כל.‏ אמא הזדעזעה מדברי הכומר בטקס האשכבה שנערך בכנסייה האנגליקנית,‏ שלפיהם נשמתו של אבא בשמים.‏ היא ידעה מן המקרא שהמתים ישנים בקברם,‏ והאמינה בלב שלם שיום אחד אבא יקום לתחייה ויחיה לנצח עלי־אדמות (‏תהלים ל״ז:‏9–11,‏ 29;‏ קמ״ו:‏3,‏ 4;‏ קהלת ט׳:‏5;‏ מעשי־השליחים כ״ד:‏15;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ היא החליטה לטפח את הקשר שלה עם תלמידי־המקרא הבינלאומיים,‏ הידועים כיום כעדי־יהוה,‏ כיוון שהיתה משוכנעת שעליה להתרועע עם מי שמלמדים את דבר־אלוהים.‏

לא היה לנו כסף לנסיעות,‏ לכן מדי שבוע הלכנו ברגל במשך כשעתיים לאסיפות של עדי־יהוה.‏ לאחר מכן,‏ השתרכנו לאטנו שעתיים נוספות בדרך הביתה.‏ אך הוקרנו מאוד את האסיפות ולא החמצנו אסיפה גם כשנתכסתה לונדון בערפל האופייני לה.‏ כעבור זמן קצר החליטה אמא להקדיש את חייה ליהוה ונטבלה,‏ ובשנת 1927 גם אני נטבלתי.‏

למרות הקשיים הכלכליים,‏ אמא תמיד לימדה אותי שחשוב לתת עדיפות לעניינים רוחניים.‏ מתי ו׳:‏33 היה אחד הפסוקים החביבים עליה,‏ והיא באמת ’‏ביקשה תחילה את המלכות’‏.‏ אמא תכננה להיענות לקריאה לחלוצים המוכנים לעבור לצרפת ולשרת שם,‏ אך ב־1935 נפטרה בטרם עת ממחלת הסרטן.‏

דוגמאות שחיזקו אותנו

באותן שנים חלק מן הנוכחים באסיפות בלונדון רצו להכריז את רעיונותיהם האישיים,‏ ועוררו מריבות והתפרצויות קשות.‏ אך אמא תמיד אמרה שאם ננטוש את ארגון יהוה לאחר שלמדנו ממנו כה רבות,‏ נגלה חוסר נאמנות.‏ ביקוריו של ג׳וזף פ.‏ רתרפורד (‏הנשיא דאז של חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים)‏ המריצו אותנו להתמיד בשירותנו הנאמן.‏

אני זוכרת את אח רתרפורד כאיש טוב לב וידידותי.‏ כשהייתי בגיל העשרֵה,‏ קהילת לונדון ערכה טיול,‏ ואח רתרפורד הצטרף.‏ הוא ראה אותי,‏ נערה די ביישנית עם מצלמה,‏ ושאל אם ברצוני לצלם אותו.‏ התמונה היתה לי למזכרת יקרה.‏

אחרי כן קרה משהו שהמחיש לי היטב את ההבדל החד בין האחים העומדים בראש הקהילה המשיחית ובין מנהיגי העולם.‏ עבדתי כמשרתת ומלצרית בבית לונדוני גדול,‏ שאליו הוזמן לארוחת־צהריים חגיגית פרנץ פון פאפן,‏ אחד משליחיו של היטלר.‏ הוא לא רצה להסיר את חרבו בשעת הארוחה,‏ ואני מעדתי עליה ושפכתי את המרק שבידי.‏ הוא העיר בכעס שבגרמניה היו יורים בי על רשלנות כזו,‏ לכן התרחקתי ממנו כמו מאש!‏

ב־1931 נכחתי בכינוס רב־חשיבות בארמון אלכסנדרה,‏ ובו שמעתי את נאומו של אח רתרפורד.‏ שם אימצנו בהתלהבות את שמנו החדש,‏ עדי־יהוה (‏ישעיהו מ״ג:‏10,‏ 12‏)‏.‏ כעבור שנתיים,‏ ב־1933,‏ הצטרפתי לשורות החלוצים,‏ המשרתים במלוא זמנם.‏ ברכה נוספת,‏ הזכורה לי מאותן שנים,‏ היתה הזכות להתרועע עם אחים צעירים נפלאים,‏ שלאחר מכן נתמנו לשליחים ונשלחו לאזורים נידחים בעולם.‏ עימם נמנו קלוד גודמן,‏ הרולד קינג,‏ ג׳ון קוק ואדווין סקינר.‏ הנאמנות המופתית של אחים אלה גרמה לי לרצות לשרת בארץ זרה.‏

חלוציות במזרח אנגליה

נקבע כי שטח החלוציות שלי יהיה במזרח אנגליה,‏ מה שדרש התלהבות ומסירות.‏ נהגנו לרכב באופניים מעיירה לעיירה ומכפר לכפר כדי לכסות את השטח האדיר שניתן לנו,‏ ושהינו בחדרים שכורים.‏ כמעט לא היו קהילות באיזור,‏ לכן נהגנו,‏ שותפתי ואני,‏ לדון בצוותא בחומר המיועד לאסיפות השבועיות.‏ חילקנו בשירות מאות ספרים וספרונים המסבירים את מטרות אלוהים.‏

אחד הביקורים הבלתי נשכחים היה אצל כומר אנגליקני מקומי.‏ לרוב,‏ הכמרים האנגליקנים היו האחרונים שביקרנו אצלם,‏ כי הם עוררו בדרך כלל בעיות כשנודע להם שאנו מבשרים את הבשורה הטובה באיזור.‏ אך בכפר הזה כולם דיברו בכומר טובות.‏ הוא ביקר את החולים,‏ השאיל ספרים למי שאהבו לקרוא ואפילו ביקר בבתיהם של חברי הכנסייה כדי ללמדם מקרא.‏

ואומנם,‏ כשביקרנו אצלו הוא היה מאוד ידידותי וקיבל כמה ספרים.‏ הוא גם הבטיח לנו שאם יהיו בכפר מי שירצו כמה מן הספרים שלנו ולא יוכלו לשלם עבורם,‏ הוא ישלם במקומם.‏ הוא סיפר לנו שעבר חוויות נוראות במלחמת העולם הראשונה ולכן החליט לפעול לקידום השלום והידידות בקרב חברי קהילתו.‏ הוא בירך אותנו טרם לכתנו ועודדנו להמשיך בפעילותנו החיובית.‏ כדברי פרידה ציטט לנו את הכתוב בבמדבר ו׳:‏24‏:‏ ”‏יברכך יהוה וישמרך”‏.‏

שנתיים לאחר שהתחלתי לשרת כחלוצה,‏ אמא מתה.‏ באין כסף ובאין משפחה,‏ שבתי ללונדון.‏ אחות סקוטית יקרה לקחה אותי תחת חסותה ועזרה לי להתמודד עם מותה של אמא.‏ היא עודדה אותי להמשיך בחלוציות.‏ לכן שבתי למזרח אנגליה עם ג׳וליה פרפקס,‏ שותפה חדשה לחלוציות.‏ שיפצנו קרוון ישן כדי שישמש אותנו כבית ”‏נייד”‏;‏ וגררנו אותו ממקום למקום בעזרת טרקטור או משאית.‏ בישרנו עם אלברט ואתל אבוט,‏ זוג מבוגר שגם גרו בקרוון קטן.‏ אלברט ואתל היו לי כהורים.‏

כששירתתי כחלוצה בקֵימְבְּרִיגְ’‏שֶר,‏ פגשתי את ג׳ון מתיוס,‏ אח משיחי טוב שהוכיח את נאמנותו ליהוה בנסיבות קשות.‏ נישאנו ב־1940,‏ זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.‏

תקופת המלחמה ומשפחה

כזוג טרי גרנו בקרוון קטנטן שגודלו כחדרון,‏ וכלי הרכב שלנו לשירות היה אופנוע לא־מסוכן.‏ שנה לאחר שנישאנו,‏ ג׳ון סירב להתגייס בשל אמונתו המבוססת על המקרא.‏ לכן נשפט ונידון לעבודות חווה (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ בכך תמו אומנם ימי החלוציות שלנו,‏ אך עונשו של ג׳ון היה ממש כנס משמים,‏ כי הייתי בהיריון והוא יכול היה לפרנס אותנו.‏

בשנות המלחמה זכינו לאסיפות מיוחדות שנערכו חרף הקשיים.‏ ב־1941 נסענו כ־300 קילומטר למנצ׳סטר.‏ רכבנו,‏ ג׳ון ואני,‏ על האופנוע,‏ וילדנו הבכור בבטני.‏ בדרך,‏ חלפנו על־פני עיירות רבות שהופצצו קשות,‏ ותהינו אם האסיפה תיערך בנסיבות הללו.‏ והיא אכן נערכה.‏ אולם הסחר החופשי שבמרכז מנצ׳סטר היה מלא פה לפה בעדים מאזורים שונים באנגליה והתוכנית נערכה במלואה.‏

הנואם האחרון בכינוס אמר בתום דבריו שעל הקהל לפַנות מייד את האיזור מחשש להתקפה אווירית.‏ האזהרה היתה בעתה.‏ לא הספקנו להתרחק מהאולם וכבר נשמעה צפירה וקולות ירי נגד מטוסים.‏ הבטנו לאחור,‏ וראינו עשרות מטוסים מטילים פצצות על מרכז העיר.‏ יכולנו לראות מרחוק,‏ שבלב האש ותימרות העשן,‏ האולם שזה עתה התאספנו בו הפך לתלי חורבות!‏ לשמחתנו אף לא אחד מאחינו או אחיותינו המשיחיים נהרג.‏

לא יכולנו להמשיך לשרת כחלוצים כשגידלנו ילדים.‏ אך ביתנו תמיד היה פתוח לפני משגיחים נודדים וחלוצים שהיו זקוקים למקום לינה.‏ פעם שהו בביתנו שישה חלוצים למשך כמה חודשים.‏ אין ספק שההתרועעות עימם תרמה להחלטתה של יוניס,‏ בתנו,‏ להתחיל לשרת כחלוצה ב־1961,‏ והיא רק בת 15.‏ לצערנו לא המשיך דוד,‏ בננו,‏ לשרת את יהוה,‏ ולינדה,‏ בתנו השנייה,‏ מתה בנסיבות טרגיות במרוצת המלחמה.‏

החלטתנו לעקור לספרד

דוגמתה של אמא והעידוד שלה עוררו בי את הרצון להיות שליחה,‏ ומעולם לא ויתרתי לגמרי על מטרה זו.‏ לכן,‏ שמחנו כשב־1973 עזבה יוניס את אנגליה ועברה לשרת בספרד,‏ שם היה צורך רב יותר במבשרים.‏ הצטערנו כמובן להיפרד ממנה,‏ אך היינו גאים שרצתה לשרת בארץ זרה.‏

במשך השנים ביקרנו את יוניס ולמדנו להכיר היטב את ספרד.‏ ג׳ון ואני ביקרנו אותה בארבעה מתוך המקומות שאליהם נשלחה.‏ עם חלוף השנים התחלנו לאבד מכוחנו.‏ ג׳ון נפל והדבר הזיק מאוד לבריאותו,‏ ואצלי התעוררו בעיות לב ובעיות בבלוטת התריס.‏ מלבד זאת,‏ שנינו סובלים מדלקת מפרקים.‏ נזקקנו מאוד לעזרת יוניס,‏ אך לא רצינו שהיא תעזוב את שליחותה בגללנו.‏

שוחחנו עם יוניס על האפשרויות העומדות לרשותנו,‏ והתפללנו להדרכת אלוהים.‏ יוניס היתה מוכנה לבוא לעזור לנו,‏ אך החלטנו שהפתרון הטוב ביותר הוא שג׳ון ואני נחיה עימה בספרד.‏ אם לי לא התאפשר לשרת כשליחה,‏ לפחות אתמוך בבתי ובשתי שותפותיה לחלוציות.‏ נוריה ואנה,‏ שתי שותפותיה של יוניס לחלוציות זה 15 שנה,‏ הן כבנות לג׳ון ולי.‏ הן מאוד שמחו לשמוע שנעבור לגור עימן בכל מקומות שליחותן.‏

מאז החלטנו על כך חלפו כבר יותר משש שנים.‏ בריאותנו התייצבה,‏ וחיינו הפכו בהחלט למעניינים יותר.‏ עדיין אינני שולטת היטב בספרדית,‏ אך אין זה מונע ממני לבשר.‏ ג׳ון ואני התאקלמנו יפה בקהילה הקטנה באקסטרמדורה שבדרום־מערב ספרד.‏

החיים בספרד לימדו אותי רבות על אופיה הבינלאומי של פעילות ההכרזה על המלכות.‏ וכעת ברור ומובן לי כיצד ”‏השדה הוא התבל”‏,‏ כדברי ישוע (‏מתי י״ג:‏38‏)‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 28]‏

משרתים כחלוצים בשנות ה־30’‏