סיפור חיים

‏”‏כוח נשגב”‏ מאת יהוה

סיפורה של הלן מארקס

היה זה יום קיץ לוהט ב־1986.‏ המתנתי לבדי בצריף המכס באחד מנמלי התעופה השקטים ביותר באירופה.‏ המקום הוא טִירַנָה,‏ בירת אלבניה,‏ אשר הכריזה על עצמה כ”‏מדינה האתיאיסטית הראשונה בעולם”‏.‏

באי־ודאות מהולה בחשש,‏ הבטתי בקצין החמוש שהתחיל לפשפש בחפציי.‏ אם הייתי עושה או אומרת משהו שהיה גורם לו לחשוד,‏ ייתכן שהיו מגרשים אותי מן הארץ ושולחים את מי שהמתינו לי בחוץ לכלא או למחנה עבודה.‏ למרבה השמחה,‏ הצלחתי לגרום לקצין להיות ידידותי יותר כשהצעתי לו מסטיק ועוגיות.‏ אבל איך אני,‏ אשה בשנות ה־60 המוקדמות שלה,‏ הגעתי למצב שכזה?‏ מדוע ויתרתי על חיים נוחים והסתכנתי בקידום ענייני המלכות בתוך אחד המעוזים האחרונים של המרקסיזם־לניניזם?‏

ילדה חולנית עם שאלות רבות

שנתיים אחרי שנולדתי ב־1920 באֵירַפֵּטְרָה שבכרתים,‏ נפטר אבי משפעת.‏ אמא היתה ענייה ואנאלפבתית.‏ הייתי הקטנה מבין ארבעה ילדים ומכיוון שסבלתי מצהבת,‏ הייתי חיוורת וחלשה.‏ השכנים הציעו לאמי להקדיש את תשומת לבה ואת משאביה הדלים לשלושת הילדים הבריאים ולהניח לי למות.‏ אני שמחה שהיא לא שמעה לעצתם.‏

כדי להבטיח שנשמתו של אבי תנוח בגן עדן,‏ ביקרה אמא תדיר בבית הקברות,‏ וברוב הפעמים נעזרה בשירותיו של כומר אורתודוקסי.‏ אבל שירותיו לא היו כל כך זולים.‏ עדיין זכור לי חג מולד קר מאוד שבו נגררתי אחריה בדרכה חזרה הביתה מבית הקברות.‏ בדיוק נתנו את הפרוטה האחרונה שלנו לכומר.‏ אמא בישלה ירקות ירוקים לנו הילדים,‏ ואז נכנסה לחדר אחר,‏ בטנה ריקה ולחייה אדומות מרוב דמעות ייאוש.‏ זמן מה לאחר מכן,‏ אזרתי אומץ והלכתי לכומר כדי לשאול אותו למה מת אבי ומדוע אמי המסכנה צריכה לשלם לו.‏ הוא לחש לי במבוכה:‏ ”‏אלוהים לקח אותו.‏ ככה זה בחיים.‏ את תתגברי”‏.‏

היה לי קשה ליישב את תשובתו עם תפילת האדון שלמדתי בבית־הספר.‏ אני עדיין זוכרת את המילים היפות ומלאות המשמעות שפותחות את התפילה:‏ ”‏אבינו שבשמים,‏ יתקדש שמך,‏ תבוא מלכותך,‏ ייעשה רצונך כבשמים כן בארץ”‏ (‏מתי ו׳:‏​9,‏ 10‏)‏.‏ אם אלוהים התכוון שרצונו ייעשה על הארץ,‏ מדוע הצטרכנו לעבור כל כך הרבה תלאות?‏

כמעט קיבלתי תשובה לשאלה זו כאשר ב־1929 ביקר בביתנו עימנואל ליאָנוּדַקיס,‏ עד־יהוה ומבשר בשירות מלא.‏a כאשר שאלה אותו אמי מה רצונו,‏ עימנואל לא פצה הגה ומסר לה כרטיס עדות.‏ היא נתנה לי לקרוא את הכרטיס,‏ אבל הייתי רק בת תשע ולא הבנתי הרבה.‏ אמי חשבה שהמטיף אילם ולכן השיבה:‏ ”‏מסכן!‏ אתה לא יכול לדבר,‏ ואילו אני לא יודעת לקרוא”‏.‏ ואז ליוותה אותו בנימוס החוצה.‏

מספר שנים לאחר מכן מצאתי את התשובה.‏ אחי,‏ עימנואל פַּטַרָקִיס,‏ קיבל מאותו מבשר את הספרון היכן המתים?‏ (‏לועזית)‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏b אחרי שקראתי אותו,‏ הוקל לי כשהבנתי שאלוהים לא לקח את אבא שלי.‏ התחוור לי שהמוות הוא תוצאה של אי־שלימות האדם,‏ ושאבא צפוי לקום לתחייה ולחיות בגן־עדן על הארץ.‏

‏”‏הספר הזה הרס אותךָ!‏”‏

האמת המקראית פקחה את עינינו.‏ מצאנו מקרא ישן שהיה שייך לאבא,‏ והתחלנו ללמוד אותו,‏ בדרך כלל לאור נרות מסביב לאח.‏ הייתי האשה הצעירה היחידה באיזור שהתעניינה במקרא,‏ ומשום כך לא שיתפו אותי בפעילויות של הקבוצה המקומית הקטנה של העדים.‏ היתה תקופה שחשבתי בכנות — אף שזו היתה טעות — שדת זו היא לגברים בלבד.‏

התלהבותו של אחי בפעילות ההטפה היתה לי למקור השראה.‏ לא חלף זמן רב והמשטרה התחילה לפקוח עין על משפחתנו.‏ שוטרים ביקרו בביתנו בקביעות בכל שעות היממה כדי לחפש את עימנואל ואת הספרות.‏ אני זוכרת בבירור מה אירע כשבא הכומר לשכנע אותנו לחזור לכנסייה.‏ כאשר עימנואל הראה לו מתוך המקרא שיהוה הוא שם אלוהים,‏ תפס הכומר את המקרא,‏ נופף בו באיום בפניו של אחי וצעק:‏ ”‏הספר הזה הרס אותך!‏”‏

ב־1940 סירב עימנואל לשרת בצבא ולכן נעצר ונשלח לחזית האלבנית.‏ הקשר עימו נותק וחשבנו שהוא מת.‏ אבל אחרי שנתיים קיבלנו ממנו פתאום מכתב ששלח מהכלא.‏ הוא היה חי וקיים!‏ אחד הפסוקים שאחי הזכיר באותו מכתב נחרת מאז במוחי:‏ ”‏כי יהוה,‏ עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו”‏ (‏דברי הימים ב׳.‏ ט״ז:‏9‏)‏.‏ עד כמה היינו זקוקים לעידוד זה!‏

אף שהיה בכלא,‏ התאפשר לעימנואל לבקש מכמה אחים שיבקרו אצלי.‏ מייד התארגנו כדי לערוך בחשאי אסיפות משיחיות באסם מחוץ לעיר.‏ כלל לא שמנו לב שהיינו תחת מעקב!‏ באחד מימי ראשון הקיפו אותנו שוטרים חמושים.‏ הם העלו אותנו על משאית פתוחה והציגו אותנו לעיני העוברים ושבים בעיר.‏ אני עדיין יכולה לשמוע את האנשים מקללים אותנו ולועגים לנו,‏ אבל יהוה העניק לנו שלווה פנימית בעזרת רוחו.‏

השוטרים העבירו אותנו לעיירה אחרת ושם השליכו אותנו לתאים מאוד חשוכים ומטונפים.‏ בתא שלי היה דלי פתוח ששימש כשירותים ורוקנו אותו פעם ביום.‏ נגזרו עלי שמונה חודשי מאסר משום שנחשבתי ל”‏מורה”‏ של הקבוצה.‏ מכל מקום,‏ היה איתנו בכלא אח שביקש מעורך־דינו לטפל בתיק שלנו והוא הביא לשחרורנו.‏

חיים חדשים

אחרי ששוחרר עימנואל מהכלא,‏ הוא התחיל לבקר את הקהילות באתונה כמשגיח נודד.‏ אני עברתי לשם ב־1947.‏ סוף סוף מצאתי קבוצה גדולה של עדים — והפעם לא היו בה רק גברים,‏ אלא גם נשים וילדים.‏ ביולי 1947 נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה.‏ חלומי היה לשרת כשליחה,‏ ולכן נרשמתי ללימודי ערב כדי ללמוד אנגלית.‏ ב־​1950 התחלתי לשרת כחלוצה.‏ אמא עברה לגור איתי וגם היא קיבלה את האמת המקראית.‏ היא נשארה עדת־יהוה עד יום מותה,‏ 34 שנה לאחר מכן.‏

באותה שנה פגשתי את ג׳ון מרקס (‏מרקופולוס)‏,‏ איש מכובד ורוחני מארצות־​הברית.‏ ג׳ון נולד בדרום אלבניה,‏ היגר לארצות־​הברית והיה לאחד מעדי־יהוה.‏ ב־1950 היה ביוון וניסה לקבל אשרת כניסה לאלבניה,‏ שהיתה אז מדינה סגורה ומסוגרת שהונהג בה משטר קומוניסטי מן המחמירים ביותר.‏ על אף העובדה שג׳ון לא ראה את משפחתו מ־1936,‏ הוא לא הורשה להיכנס לאלבניה.‏ מסירותו העמוקה בשירות יהוה ואהבתו העמוקה לאגודת האחים נגעו ללבי.‏ נישאנו ב־3 באפריל 1953.‏ לאחר מכן עברנו לגור בביתנו החדש בניו ג׳רזי,‏ ארה״ב.‏

היינו מבשרים בשירות מלא,‏ אך היה עלינו להתפרנס ממשהו.‏ לכן אני וג׳ון הקמנו עסק קטן על חוף ניו ג׳רזי והכנו ארוחות בוקר לדייגים.‏ עבדנו רק בחודשי הקיץ,‏ מצאת החמה ועד 00:‏9 בבוקר.‏ ניהלנו חיים פשוטים והתמקדנו בראש ובראשונה בדברים רוחניים.‏ כך התאפשר לנו להקדיש את מירב זמננו לפעילות ההטפה.‏ במשך השנים נתבקשנו לעבור לכמה עיירות שבהן היה צורך רב במבשרים.‏ תודות לעזרת יהוה,‏ תמכנו שם באנשים מעוניינים,‏ הקמנו קהילות והיה לנו חלק בבניית אולמי מלכות.‏

עזרה לאחים במצוקה

לא חלף זמן רב ונפתח לנו פתח לפעילות מרגשת.‏ אחים אחראיים רצו ליצור קשר עם אחינו לאמונה שחיו במדינות באיזור הבלקן שבהן התנהלה פעילותנו תחת חרם.‏ עדי־יהוה במדינות הללו היו מנותקים במשך שנים מאגודת האחים הבינלאומית;‏ הם בקושי קיבלו מזון רוחני,‏ אם בכלל,‏ והתמודדו עם רדיפות אכזריות.‏ רובם היו תחת מעקב צמוד ורבים נאסרו או נלקחו למחנות עבודה.‏ הם נזקקו בדחיפות לפרסומים מקראיים,‏ להדרכה ולעידוד.‏ ממחיש זאת מסר מוּצפן שקיבלנו מאלבניה.‏ נאמר בו:‏ ”‏התפללו לאדון למעננו.‏ החרמת ספרות מבית לבית.‏ הם לא מרשים לנו ללמוד.‏ שלושה אנשים בכלא”‏.‏

לפיכך,‏ בנובמבר 1960 יצאנו למסע בן שישה חודשים במטרה לבקר באותן מדינות.‏ היה לנו ברור שנצטרך ’‏כוח נשגב’‏,‏ אומץ מאת אלוהים,‏ עוז רוח ותושייה כדי להצליח במשימה (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏7‏)‏.‏ היעד הראשון שלנו היה אלבניה.‏ קנינו מכונית בפריז ויצאנו לדרך.‏ אחרי שהגענו לרומא,‏ רק לג׳ון התאפשר להשיג אשרת כניסה לאלבניה.‏ אני נאלצתי להמשיך לאתונה,‏ יוון,‏ ולחכות לו שם.‏

ג׳ון נכנס לאלבניה בפברואר 1961 ונשאר שם עד סוף מרס.‏ הוא נפגש בטִירַנָה עם 30 אחים.‏ עד כמה שהם התרגשו והתלהבו לקבל ספרות ועידוד שכה נזקקו להם!‏ הם לא זכו לביקור מבחוץ זה 24 שנה.‏

הנאמנות וכוח הסבל שגילו אחים אלה ריגשו את ג׳ון.‏ הם סיפרו לו שרבים איבדו את עבודתם ונכלאו משום שלא נתנו יד לפעילויות של המדינה הקומוניסטית.‏ מה שבמיוחד נגע ללבו היה ששני אחים בשנות השמונים לחייהם מסרו לו תרומה על סך 100 דולר בשביל פעילות ההטפה.‏ הם חסכו את הסכום במשך שנים רבות מהקצבה הזעומה שקיבלו מהמדינה.‏

היום האחרון של ביקורו של ג׳ון באלבניה היה 30 במרס 1961 — ערב הזיכרון למותו של ישוע,‏ וג׳ון נשא את הנאום לפני 37 נוכחים.‏ כשהסתיים הנאום,‏ מיהרו האחים להגניב את ג׳ון מהדלת האחורית והסיעו אותו לנמל דוּרֶס.‏ שם הוא עלה על אוניית־סוחר טורקית שהפליגה לכיוון פיראוס,‏ יוון.‏

שמחתי שהוא חזר אלי בריא ושלם.‏ כעת יכולנו להמשיך במסע החתחתים.‏ עברנו בשלוש מדינות אחרות באיזור הבלקן שהחרימו את פעילותנו — עסק די מסוכן למי שנשאו איתם ספרות מקראית,‏ מכונת כתיבה וציוד נוסף.‏ זכינו להזדמנות פז לפגוש כמה אחים ואחיות שגילו נאמנות יוצאת דופן והיו מוכנים לסכן את מקום עבודתם,‏ את חירותם ואפילו את חייהם למען יהוה.‏ מסירותם ואהבתם העמוקה היו לנו מקור השראה.‏ לא יכולנו שלא להבחין כיצד יהוה נתן להם ’‏כוח נשגב’‏.‏

לאחר שהשלמנו את המסע בהצלחה,‏ חזרנו לארצות־הברית.‏ בשנים שלאחר מכן המשכנו לנסות לשלוח ספרות לאלבניה ולקבל דיווחים על פעילותם של אחינו.‏

במסעות רבים,‏ בסכנות

השנים נקפו,‏ ונשארתי לבד אחרי מותו של ג׳ון ב־1981,‏ והוא בן 76.‏ האחיינית שלי,‏ אֶווַנגֵ׳ליה,‏ ובעלה גיוֹרְגוֹס אוֹרְפַנִידִיס קיבלו אותי לביתם ומאז העניקו לי תמיכה רגשית ומעשית שאני מעריכה עד מאוד.‏ הם בעצמם התנסו בתמיכתו של יהוה כששירתו תחת חרם בסודן.‏c

ברבות הימים שוב נעשַה מאמץ ליצור קשר עם אחינו באלבניה.‏ הואיל ומשפחתו של אחי גרה שם,‏ נשאלתי אם אהיה מוכנה לנסוע לאלבניה.‏ איזו שאלה!‏

במאי 1986,‏ אחרי חודשים של מאמצים בלתי נלאים,‏ הצלחתי להשיג אשרת כניסה משגרירות אלבניה באתונה.‏ עובדי השגרירות הזהירו אותי נחרצות שלא לצפות לעזרה מבחוץ אם משהו ישתבש.‏ כאשר ניגשתי לסוכן נסיעות כדי לקנות כרטיס טיסה לאלבניה,‏ הוא היה המום.‏ לא הרשיתי לפחד לעצור בעדי ואחרי זמן קצר עליתי על המטוס היחיד שיוצא פעם בשבוע מאתונה לטירנה.‏ היו איתי במטוס רק עוד שלושה אלבנים קשישים שהגיעו ליוון מסיבות רפואיות.‏

מייד אחרי הנחיתה,‏ הובילו אותי אל צריף ריק ששימש כבית מכס.‏ אף שלא היו עדי־יהוה,‏ אחיו ואחותו של בעלי היו נכונים לעזור לי ליצור קשר עם מעט האחים המקומיים.‏ החוק חייב אותם ליידע את ראש העיר על בואי,‏ וכתוצאה מכך הייתי תחת מעקב צמוד של המשטרה.‏ מסיבה זו הציעו קרוביי שאשאר בביתם בעוד שהם יחפשו אחר שני האחים שגרו בטירנה ויביאו אותם אלי.‏

באותה תקופה ידענו רק על תשעה אחים מוקדשים שחיו באלבניה.‏ כל שנות החרם,‏ הרדיפות והמעקבים הצמודים גרמו להם להיות מאוד זהירים.‏ פניהם היו חרושי קמטים.‏ אחרי שרכשתי את אמונם של שני האחים,‏ השאלה הראשונה שלהם היתה:‏ ”‏איפה חוברות המצפה?‏”‏ במשך שנים רבות היו להם רק שני ספרים ישנים ואפילו לא מקרא.‏

הם דיברו ארוכות על האמצעים החמורים שנקט המשטר נגדם,‏ והזכירו את המקרה של אח יקר אשר היה נחוש לשמור על עמדה ניטרלית בבחירות.‏ הואיל וזרוע הממשל היתה בכול,‏ משמע הדבר היה שמשפחתו לא תקבל קצבת־מזון.‏ ילדיו הנשואים ומשפחותיהם יישלחו לכלא,‏ חרף העובדה שהם כלל לא היו שותפים לאמונתו הדתית.‏ דווח שבני משפחתו של האח,‏ מתוך פחד,‏ הרגו אותו בלילה שלפני הבחירות,‏ השליכו את גופתו לבאר ואחר כך טענו שהוא נתקף בהלה והרג את עצמו.‏

תנאי העוני של אותם אחים לאמונה היו קורעי־לב.‏ למרות זאת,‏ כשרציתי לתת לכל אחד מהם שטר של 20 דולר,‏ הם דחו את ההצעה ואמרו:‏ ”‏אנחנו רוצים רק מזון רוחני”‏.‏ אחים יקרים אלה חיו עשרות שנים תחת משטר טוטליטארי שהצליח לעשות שטיפת מוח אתיאיסטית לרוב האוכלוסייה.‏ אך הם איתנים ויציבים באמונה בדיוק כמו עדי־יהוה בארצות אחרות.‏ בשבועיים שנותרו לי לשהות באלבניה,‏ גברה המודעות שלי ליכולתו של יהוה להעניק ’‏כוח נשגב’‏ אפילו בתנאים הקשים מכול.‏

היתה לי גם הזכות לבקר באלבניה ב־1989 ושוב ב־1991.‏ ככל שחופש הדיבור והדת שגשג במדינה זו,‏ מספר עובדי יהוה גדל במהירות.‏ קומץ המשיחיים המוקדשים שהיו שם ב־1986 רבּוּ ופרצו וכיום יש באלבניה יותר מ־200,‏2 מבשרים פעילים,‏ וביניהם היתה גם מֵלְפּוֹ,‏ אחותו של בעלי.‏ היש שמץ של ספק שיהוה מברך קבוצה נאמנה זו?‏

שְׂבֵעַת־ימים תודות לכוחו של יהוה

במבט לאחור,‏ אני משוכנעת שפעלינו — של ג׳ון ושלי — לא היו לריק.‏ השתמשנו במרץ הנעורים שלנו בצורה הטובה ביותר.‏ הקריירה שלנו בשירות המלא היתה כדאית יותר מכל מטרה אחרת שיכולנו להשיג.‏ משמח אותי לחשוב על כל האנשים היקרים שעזרנו להם ללמוד את האמת המקראית.‏ כעת,‏ כשאני בגיל מתקדם,‏ אני מעודדת את הצעירים מכל לבי ’‏לזכור את בוראיהם בימי בחורותיהם’‏ (‏קהלת י״ב:‏1‏)‏.‏

למרות שאני בת 81,‏ אני עדיין מסוגלת להכריז את הבשורה במלוא זמני.‏ אני קמה מוקדם בבוקר כדי לבשר לאנשים בתחנות אוטובוס,‏ במגרשי חנייה,‏ ברחוב,‏ בחנויות או בפארקים.‏ הבעיות האופייניות לזִקנה מקשות על חיי,‏ אבל אחיי ואחיותיי הרוחניים — משפחתי הרוחנית הגדולה — וגם משפחתה של אחייניתי תומכים בי רבות.‏ בראש ובראשונה למדתי ש”‏הכוח הנשגב [‏הוא]‏ מאת אלוהים ולא מידינו אנו”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏7‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

למעלה:‏ ג׳ון (‏קיצוני משמאל)‏,‏ אני (‏במרכז)‏,‏ אחי עימנואל לשמאלי ואמי לשמאלו,‏ עם קבוצה של חברי בית־אל באתונה,‏ 1950

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

משמאל:‏ עם ג׳ון בעסק שלנו בחוף ניו ג׳רזי,‏ 1956

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

כינוס מחוזי בטירנה,‏ אלבניה,‏ 1995

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

מִתחם בית־אל בטירנה,‏ אלבניה.‏ הושלם ב־1996

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

למעלה:‏ מאמר מחוברת ”‏המצפה”‏ מ־1940 שתורגמה בחשאי לאלבנית

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם האחיינית שלי,‏ אוונג׳ליה אורפנידיס (‏ימין)‏,‏ ובעלה גיוֹרְגוֹס