אשרי האיש המוחיל ליהוה
האם יצא לך לאכול פרי בוסר? אין ספק שהתאכזבת מהטעם. כדי להבשיל, הפרי זקוק לזמן, ובהחלט כדאי לחכות. ישנם מצבים אחרים שבהם ההמתנה מניבה פרי. ”טוב ויחיל [טוב לחכות] ודוּמָם לתשועת יהוה”, נאמר במקרא (איכה ג׳:26; טיטוס ב׳:13). באילו דרכים צריכים המשיחיים להוחיל ליהוה? לאילו ברכות נזכה אם נעשה זאת?
להוחיל לאלוהים — במה זה כרוך?
כמשיחיים, אנחנו ’מחכים ליום יהוה ומחישים אותו’ במחשבותינו. אנו מצפים להקלה שתבוא כאשר אלוהים יביא ”לאובדן אנשי הרשע” (פטרוס ב׳. ג׳:7, 12). הוא בעצמו משתוקק לשים קץ לרשע, אך נוהג באיפוק כדי להושיע את המשיחיים באופן שיפאר את שמו. במקרא כתוב: ”אלוהים, אף כי חפץ להראות את זעמו ולגלות את כוחו, סבל באורך רוח רב כלי זעם מוכנים להרס, כדי לגלות את עושר כבודו בכלי חנינה” (רומים ט׳:22, 23). כפי שידע בימי נוח, יהוה יודע כיום מהו המועד המתאים להושיע את משרתיו (פטרוס א׳. ג׳:20). לפיכך, בהוחילנו לאלוהים אנו למעשה מוחילים למועד שבו יפעל.
בעודנו מוחילים ליום יהוה, אנו לעתים מוטרדים מהידרדרות המוסר בעולם הסובב אותנו. ברגעים כאלה, טוב נעשה אם נהרהר בדבריו של מיכה, נביא אלוהים: ”אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אָיִן”. ואז הוסיף: ”ואני ביהוה אצפה. אוחילה לאלוהי ישעי” (מיכה ז׳:2, 7). באיזו גישה עלינו להוחיל ליהוה? ובהתחשב בעובדה שלעתים מתסכל לחכות, כיצד נמצא שמחה בשעה שאנו מוחילים ליהוה?
להוחיל לאלוהים בשמחה
ביכולתנו ללמוד מיהוה מהי הגישה הנכונה. הוא מעולם לא חדל להיות ”האל המאושר” (טימותיאוס א׳. א׳:11, ע״ח). הוא מאושר גם בזמן שהוא ממתין, משום שאין הוא מפסיק לפעול למימוש מטרתו. מטרתו היא להביא את אוהביו לכדי השלמות שייעד עבורם מלכתחילה (רומים ה׳:12; ו׳:23). יהוה רואה פרי בעמלו — מיליונים נמשכים לעבודת אלוהים האמיתית. ישוע אמר: ”אבי פועל עד עתה וגם אני פועל” (יוחנן ה׳:17). העשייה למען אחרים היא מבין גורמי האושר החשובים ביותר (מעשי השליחים כ׳:35). בדומה לכך, המשיחיים האמיתיים אינם יושבים בחיבוק ידיים ומחכים. ההיפך, ידיהם מלאות עבודה — הם עוזרים לזולת ללמוד מהי מטרת אלוהים עבור בני האדם.
מאז ומתמיד שמחו חסידי אלוהים להלל אותו בשעה שהוחילו למועד שבו יפעל. קח לדוגמה את דוד, נעים זמירות ישראל. מלכו רדף אותו, איש סודו בגד בו ובנו מרד בו. האם בכל אחד מהמצבים הללו שמר דוד על השמחה בזמן שהוחיל ליהוה שימציא לו הקלה בעיתה? במזמור ע״א, שנכתב כנראה על־ידי דוד, נאמר: ”אני תמיד אייחל, והוספתי על כל תהילתך. פי יספר צדקתך, כל היום תשועתך” (תהלים ע״א:14, 15). דוד לא הוחיל ליהוה בתחושת תסכול, אלא הביע את רינתו ואת שמחתו. מדוע? משום שבמרבית זמנו הילל את יהוה וחיזק את רעיו כדי שימשיכו בעבודת האל האמיתית (תהלים ע״א:23).
אדם המוחיל ליהוה אינו כאדם המחכה בתסכול לאוטובוס המבושש להגיע. הדבר דומה יותר להורים הממתינים בשמחה שבנם יגדל ויהפוך לאדם בוגר שיוכלו להתגאות בו. השנים מלאות פעילות — הכשרה, הדרכה ומשמעת — הכול כדי להשיג את התוצאה הרצויה. באותו אופן, בזמן שאנו מוחילים ליהוה אנחנו שמחים לעזור לאחרים לקרוב אליו. שאיפתנו היא להיות רצויים בעיני אלוהים, ובסופו של דבר להיוושע.
אל תאבד תקווה
הביטוי ’להוחיל ליהוה’ מרמז על כך שעלינו להמשיך לאהוב ולשרת אותו מבלי לאבד תקווה. זה לא תמיד קל. רבים ממשרתי יהוה חיים בקרב אנשים הלועגים לכל מי שמתווה את אורח חייו על יסוד האמונה בהבטחות אלוהים. שים לב לדוגמתם של אותם יהודים שנותרו נאמנים ולא איבדו תקווה במשך 70 שנות גלות בבבל. מה עזר להם? אין ספק שקריאת מזמורי תהלים חיזקה את רוחם. במזמור מעודד, שנכתב ככל הנראה באותה תקופה, נאמר: ”לדברו הוחלתי. נפשי [מוחילה] לאדני [יותר] משומרים לבוקר, שומרים לבוקר. יַחֵל ישראל אל יהוה” (תהלים ק״ל:5–7).
כדי שגחלת תקוותם לא תכבה, היהודים קראו ודיברו אודותיה, וברבות הימים יצאו נשכרים עם נפילת בבל. אלפי נאמנים עשו דרכם לירושלים ללא שהיות. באשר לאותם ימים נאמר: ”בשוב יהוה את שיבת ציון... ימלא שחוק פינו” (תהלים קכ״ו:1, 2). הם לא אמרו נואש, אלא המשיכו להזין את אמונתם, ומעולם לא חדלו לשיר ליהוה שירי תהילה.
בדומה לכך, המשיחיים האמיתיים המוחילים לאלוהים כעת, ב”סיום הסדר העולמי”, עושים מאמצים בלתי נלאים כדי להבטיח שאמונתם לא תדעך. הם לומדים את דבר־אלוהים, מעודדים זה את זה וממשיכים להלל את יהוה בהכריזם את הבשורה הטובה על מלכותו (מתי כ״ד:3, 14, ע״ח).
להוחיל כדי להפיק תועלת ממוסר אלוהים
כאמור, ירמיהו הנביא כתב: ”טוב ויחיל ודומם לתשועת יהוה” (איכה ג׳:26). כוונתו הייתה שעם אלוהים יעשו טוב אם לא ילינו על המוסר שהטיל עליהם יהוה, כאשר הניח לירושלים להיחרב. במקום זאת, היה עליהם לנתח את התנהגותם המרדנית ולעמוד על הצורך לשנות את הגישה, על מנת להפיק מכך לקחים (איכה ג׳:40, 42).
התועלת שאנו מפיקים ממוסר יהוה דומה לתהליך הבשלתו של פרי. באשר למוסר אלוהים, אומר המקרא: ”[הוא] ייתן פרי שלום וצדקה למתחנכים בו” (עברים י״ב:11). בדיוק כפי שפרי זקוק לזמן כדי להבשיל, כך גם אנו זקוקים לזמן כדי לשנות את גישותינו בתגובה להכשרה שמעניק לנו אלוהים. למשל, אם נתנהג בצורה לא־הולמת ויישללו מאיתנו זכויות שירות בקהילה, נכונותנו להוחיל לאלוהים תביא לכך שלא יירפו ידינו ולא נתייאש. בנסיבות כאלה, הבה נתעודד מדברי דוד, שכתב בהשראת אלוהים: ”רגע באפו [חרון אפו של אלוהים הוא רגעי], חיים ברצונו [אנשי רצונו יזכו לחיים]. בערב ילין בכי, ולבוקר רינה” (תהלים ל׳:6). אם נוחיל לאלוהים וניישם את הדרכותיו הניתנות לנו מתוך דבר־אלוהים ודרך ארגונו, אין ספק שבבוא העת ’נרון’ משמחה.
הצמיחה אלי בגרות דורשת זמן
אם אתה צעיר או נטבלת לא מזמן, ייתכן שאתה שואף למלא תפקידים מסוימים בקהילה המשיחית. ואולם, על מנת לטפח את הבגרות הרוחנית הנחוצה למילוי התפקידים הללו, דרוש זמן. אם כך, נצל לטובה את ימי עלומיך כדי לגדול מבחינה רוחנית. למשל, ימי הנעורים הם תקופה טובה לקרוא את המקרא כולו, לפתח תכונות משיחיות ולרכוש מיומנויות בפעילות עשיית התלמידים (קהלת י״ב:1). אם תוחיל ליהוה בענווה, הוא יטיל עליך בבוא המועד תפקידים נוספים.
גם פעילות עשיית התלמידים דורשת סבלנות. כפי שהאיכר חייב להמשיך להשקות את הזרעים עד אשר אלוהים מצמיחם, נדרשת גישה דומה במלאכת עשיית התלמידים (קורינתים א׳. ג׳:7; יעקב ה׳:7). כדי לטפח בלבו של אדם אחר אמונה ביהוה והערכה כלפיו, יש לעתים צורך לגלות סבלנות, כלומר ללמד אותו את המקרא במשך חודשים רבים או אפילו שנים. אדם המוחיל ליהוה יתמיד בכך גם אם בהתחלה התלמידים אינם מיישמים את מה שהם לומדים. אם ניכרת אצלם מידה מסוימת של הערכה, זה אולי סימן שהם מגיבים לרוח יהוה. ייתכן מאוד שאם תהיה סבלן תזכה לראות כיצד יהוה מצמיח ועוזר לתלמידך להפוך לתלמיד המשיח (מתי כ״ח:20).
להוחיל לאלוהים כביטוי לאהבה
אדם המוחיל ליהוה מוכיח בזאת שהוא אוהב את אלוהים ובוטח בו. לדוגמה, ראה באילו נסיבות חיה קשישה אחת, המתגוררת באזור מדברי בהרי האנדים שבאמריקה הדרומית. היא ואישה נוספת הן עדות־יהוה היחידות בכפרן. האם אתה יכול לתאר לעצמך כמה הן משתוקקות לביקור מאת אחיהן לאמונה? יום אחד נסע אליהן משגיח נודד שמעולם לא ביקר שם קודם לכן ואיבד את הדרך. היה עליו לחזור על עקבותיו ומשום כך איחר במספר שעות. השעה הייתה כבר הרבה אחרי חצות כשסוף סוף הבחין בכפר מרחוק. מכיוון שבאזור לא היה חשמל, הופתע לראות אור. עד כמה שמח כשנכנס לכפר וראה שהאור בוקע ממנורת נפט שהאחות הקשישה החזיקה גבוה! לא היה ספק בלבה שהוא יגיע, והיא חיכתה לבואו.
בסבלנות כזו אנו מוחילים ליהוה בשמחה. אין בלבנו ספק שהוא יקיים את הבטחותיו. ובדומה לאותו משגיח נודד, אנו מוקירים את מי שמחכים לנו באהבה. לפיכך, אין תימה שאלוהים מוקיר את המייחלים לו. המקרא מציין: ”רוצה יהוה... את המייחלים לחסדו” (תהלים קמ״ז:11).
[תמונה בעמוד 18]
מי שממלאים את זמנם בהסבת הלל ליהוה, מוחילים לו בשמחה