אל תניח לנורמות המקובלות להכתיב את צעדיך
הדעות באשר למה שמקובל או באשר למה שאינו מקובל, מה שראוי לשבח לעומת מה שראוי לגנאי, משתנות ממקום למקום. בחלוף הזמן דעות אלו עוברות תהפוכות. לכן, כאשר אנו קוראים במקרא על מאורעות שהתרחשו בעבר הרחוק, כדאי שניקח בחשבון את הדעות והערכים שהיו מקובלים בתקופת המקרא במקום להחיל עליהם את אמות המידה שלנו.
נתייחס, למשל, לשני מושגים המוזכרים פעמים רבות בכתבים המשיחיים — כבוד וחרפה. כדי להבין טוב יותר את הקטעים הנוגעים לכבוד וחרפה, עלינו לחשוב כיצד נתפסו המושגים הללו בעיני האנשים שחיו באותה תקופה.
הערכים שרווחו במאה הראשונה
”תרבותם של היוונים, הרומאים והיהודים ייחסה חשיבות עליונה לנושא של כבוד וחרפה”, אומר חוקר אחד. ”אנשים חיו ומתו בשביל כבוד, מוניטין, תהילה, אהדה והוקרה”. ערכים אלה גרמו להם להיות מושפעים מדעותיהם של אחרים.
סטטוס חברתי וכבוד היו ערך עליון בחברה ששמה דגש במעמדות — ממעמד האצולה ועד מעמדם של העבדים. ערכו של הפרט לא נקבע רק לפי האופן שבו הוא נתפס בעיני עצמו, אלא גם לפי האופן שבו נתפס בעיני זולתו. אחת הדרכים לחלוק למישהו כבוד הייתה לשבחו בפומבי על כך שהתנהג כפי שציפתה ממנו החברה, וכמו כן להביע התרשמות מעושרו, משרתו או אצילותו, ולהעניק לו את תשומת הלב הראויה. אדם בעל מידות או אדם שהגיע להישגים טובים יותר משל רעהו, היה זוכה לכבוד. בניגוד לכך, בושה וקלון היו מנת חלקו של מי שהושפל או הושם ללעג בפומבי. רגשי הבושה לא היו רק עניין של תחושה פנימית או מצפון מיוסר, אלא הם נבעו מכך שהחברה הוקיעה אותו.
כשישוע דיבר על אדם המוזמן לשבת ”במקום המכובד ביותר” או ’במקום האחרון’ במסיבה, הוא התייחס לאופן שבו נהגו בימים ההם להפגין כבוד או חוסר כבוד כלפי אורח (לוקס י״ד:8–10). בשני מקרים לפחות התווכחו תלמידיו בשאלה ”מי מהם נחשב לגדול ביותר” (לוקס ט׳:46; כ״ב:24). נושא זה עמד בראש מעייניהם של האנשים בחברה דאז. זאת ועוד, מנהיגי דת יהודים יהירים ותחרותיים חשו שהבשורה שבישר ישוע מערערת את כבודם ואת סמכותם. שוב ושוב ניסו להוכיח את עליונותם עליו בוויכוחים ציבוריים, וכל פעם נחלו כישלון (לוקס י״ג:11–17).
אותו חוקר שהוזכר קודם לכן מוסיף ואומר שתפיסה נוספת שהייתה שכיחה בקרב היהודים, היוונים והרומאים בני המאה הראשונה הייתה ש”אם אדם נעצר והואשם לעיני הבריות על דבר עבירה שביצע” זוהי סיבה לחרפה. כבילת אדם או מאסרו נחשבו להשפלה. יחס כזה כלפי הפרט בייש אותו לעיני ידידיו, משפחתו והחברה — בין אם נמצא אשם ובין אם לאו. שמו הטוב הוכתם, והדבר עלול היה לשלול ממנו את כבודו העצמי ולפגוע ביחסיו עם אחרים. להשפלה רבה יותר זכה מי שהופשט או הולקה, דבר שגזל ממנו את כבודו ועורר רחשי בוז ולעג בקרב הציבור.
הוצאה להורג על עמוד הוקעה המיטה על האדם את החרפה הגדולה ביותר. הוצאה להורג מסוג זה הייתה ”עונשם של עבדים”, אומר חוקר בשם מרטין הנגל. ”ככזו, היא סימלה את שיא ההשפלה, הבושה והעינויים”. כאשר מישהו הוצא להורג בצורה מבזה כזו, החברה הפעילה לחצים על בני משפחתו וידידיו להתכחש לו. המשיח מת בהוקעה, ולכן כל מי שרצו במאה הראשונה להיות משיחיים נאלצו לספוג לעג מצד החברה. אדם שהזדהה כתלמידו של מי שמת על עמוד הוקעה נתפס בעיני רוב האנשים לאוויל. ”אנחנו מכריזים משיח [”מוקע”, ע״ח]”, כתב השליח פאולוס, ”אבן נגף ליהודים וסכלות בעיני היוונים” (קור״א א׳:23). מה עשו המשיחיים מן המאה הראשונה כדי להתמודד בהצלחה עם המצב?
מערכת ערכים שונה
המשיחיים בני המאה הראשונה צייתו לחוק ועשו כל שביכולתם כדי להימנע מן הבושה הנגרמת למפירי חוק. ”אל יסבול איש מכם כרוצח או כגנב או כעושה רעה או כמתערב בענייני אחרים”, כתב השליח פטרוס (פט״א ד׳:15). אולם ישוע ניבא שתלמידיו יסבלו רדיפות למען שמו (יוח׳ ט״ו:20). ”אם [אדם] יסבול כמשיחי”, כתב פטרוס, ”אל יבוש כי אם יכבד את אלוהים” (פט״א ד׳:16). אדם שלא התבייש כשסבל בתור תלמיד המשיח למעשה דחה את הנורמות החברתיות דאז.
המשיחיים לא יכלו להרשות לאמות המידה של אחרים להכתיב להם מה לעשות ומה לא לעשות. אדם שהאמין במשיח שמת על עמוד הוקעה נתפס ככסיל בעיני אנשים מן המאה הראשונה לספירה. השקפה זו הייתה יכולה להשפיע על המשיחיים להיכנע לצורת החשיבה המקובלת. אך מכיוון שהאמינו שישוע הוא המשיח, היה עליהם ללכת בעקבותיו גם לנוכח לעג. ישוע אמר: ”איש אשר אני ודבריי היינו לו לחרפה בדור הנואף והחוטא הזה, גם הוא יהיה לחרפה לבן האדם כאשר יבוא בכבוד אביו עם המלאכים הקדושים” (מר׳ ח׳:38).
אפשר שגם עלינו יופעלו לחצים בניסיון לגרום לנו לעזוב את המשיחיות. חברים לספסל הלימודים, שכנים או עמיתים לעבודה עלולים ללחוץ עלינו להתנהג בצורה לא־מוסרית, לא־ישרה או מפוקפקת. הם אולי רוצים שנתבייש בכך שאנו דבקים בעקרונות מוסר גבוהים. כיצד עלינו להגיב?
חקה את הבזים לחרפה
כדי להישאר נאמן ליהוה, היה ישוע מוכן למות בדרך המבישה ביותר. ”[הוא] סבל את [”עמוד ההוקעה”, ע״ח] ובז לחרפה” (עב׳ י״ב:2). אויביו סטרו לו, ירקו עליו, הפשיטו אותו, הלקו אותו, הוקיעו אותו והשמיצו אותו (מר׳ י״ד:65; ט״ו:29–32). בכל זאת, ישוע בז לחרפה שניסו לגרום לו לחוש. כיצד עשה כן? הוא לא נכנע על אף היחס שקיבל. ישוע לא ביקש לקבל כבוד מבני אדם, והוא ידע שכל מה שעבר עליו לא גרע מכבודו בעיני יהוה. הוא אומנם מת מות עבד, אך יהוה פיאר אותו בכך שהקימו מן המתים והושיבו לידו — במקום המכובד מכול. בפיליפים ב׳:8–11 נאמר: ”[המשיח ישוע] השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות [”בעמוד ההוקעה”, ע״ח]. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם הנעלה על כל שם, למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמיים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב”.
ישוע לא היה אדיש לחרפה שליוותה את הוצאתו להורג. הטרידה אותו הידיעה שהרשעתו כמחלל השם תמיט חרפה על אביו. הוא ביקש מיהוה שיחסוך ממנו את הקלון הזה. ”העבר נא ממני את הכוס הזאת”, הוא התפלל. עם זאת, ישוע נכנע לרצון אלוהים (מר׳ י״ד:36). ישוע עמד בלחצים שהופעלו עליו ובז לחרפה מפני שלא חי על־פי הערכים והנורמות שהיו מקובלים בימיו. לעומתו, מי שסיגלו לעצמם את אמות המידה המקובלות היו ודאי חשים חרפה אילו היו מתנסים במה שהתנסה.
גם תלמידי ישוע נעצרו והולקו. יחס זה גרע מכבודם בעיני רבים. אנשים זלזלו בהם ובזו להם. אך הם לא התייאשו. התלמידים האמיתיים של המשיח הדפו לחץ חברתי ובזו לחרפה (מתי י׳:17; מה״ש ה׳:40; קור״ב י״א:23–25). הם ידעו שעליהם לשאת את עמוד ההוקעה שלהם ולהתמיד ללכת אחרי ישוע (לוקס ט׳:23, 26).
ומה לגבינו? דברים שבעיני העולם נחשבים לאוויליים, חלשים ופחותי ערך, נראים בעיני אלוהים כחכמים, חזקים ומכובדים (קור״א א׳:25–28). אם נאפשר אך ורק לדעות הרווחות להשפיע עלינו, יעיד הדבר על סכלות ועל קוצר ראות מצידנו.
החפצים לזכות בכבוד מבני אדם מייחסים חשיבות למה שהעולם חושב עליהם. מצד שני, בדומה לישוע ולתלמידיו מן המאה הראשונה, גם אנו חפצים בידידותו של יהוה. לכן אנו נכבד את מה שאלוהים מכבד, ומה שנחשב לחרפה בעיניו ייחשב לחרפה גם בעינינו.
[תמונה בעמוד 4]
ישוע לא הושפע מהתפיסות המקובלות בימיו באשר לחרפה