הם הכריזו באומץ את דבר אלוהים!
אומץ לב ועוז רוח לנוכח התנגדות — תכונות אלו מאפיינות את המשיחיים האמיתיים כפי שעולה מפרסומים שונים, כגון הספר ’מעידים ביסודיות’ על מלכות אלוהים (בלעז) והספר עדי־יהוה — מכריזי מלכות אלוהים (בלעז). בדומה לאחינו מן המאה הראשונה, גם אנו מתפללים ליהוה ומבקשים ממנו שיעניק לנו את רוחו ושיעזור לנו להכריז את דברו באומץ לב (מה״ש ד׳:23–31).
על פעילות הטפת הבשורה במהלך מלחמת העולם הראשונה כתב אח אחד: ”משרתי אלוהים חילקו במלוא המרץ את הכרך השביעי של עיונים בכתבי־הקודש, הנקרא התעלומה שנסתיימה (בלעז). תפוצתו הגיעה לממדים חסרי תקדים. ב־1918 יצא לאור העלון בשורת המלכות מס׳ 1. לאחר מכן פורסם העלון בשורת המלכות מס׳ 2 שהסביר מדוע החרימו הרשויות את הספר התעלומה שנסתיימה. לאלה התווסף כעבור זמן קצר גם העלון בשורת המלכות מס׳ 3. הפרסומים הללו הופצו בקנה מידה נרחב על־ידי כיתת המשוחים הנאמנה. נדרשו אמונה ואומץ על מנת לפרסם את עלוני בשורת המלכות”.
כיום נהוג להכשיר מבשרי מלכות חדשים, אך לא תמיד היה כך. בנוגע להתנסותו הראשונה בשירות השדה בשנת 1922 כתב אח פולני אחד בארצות הברית: ”לא היה לי מושג איך להציג את הספרות ובקושי דיברתי אנגלית. עמדתי לבדי בפתח מרפאה מסוימת, וכשדפקתי בדלת פתחה לי אחות. לעולם לא אשכח את החוויה הזאת. הייתי נרגש ומפוחד, וכשפתחתי את התיק שלי, כל הספרים נפלו לרגלי האחות. אני לא זוכר מה אמרתי, אבל היא הסכימה לקבל את הספרות שהצעתי לה. כשעזבתי את המקום כבר אזרתי אומץ והרגשתי שיהוה מברך אותי. באותו יום חילקתי ספרונים רבים ברחוב העסקים שבו בישרתי”.
”בערך בשנת 1933 אחים רבים השתמשו ברכבי כריזה על מנת להפיץ את בשורת המלכות”, סיפרה אחות אחת. פעם אחת בישרה האחות עם זוג עדים באזור הררי בקליפורניה. ”האח נסע במכונית במעלה ההר בזמן שאנחנו נשארנו בעיירה”, היא נזכרת. ”כשהוא התחיל להשמיע את המסר המוקלט, היה זה כאילו הקול בוקע מהשמיים. אנשי העיירה חיפשו וחיפשו את האח אבל לא מצאו אותו. בסיום ההשמעה ביקרנו את האנשים ובישרנו להם. בישרתי בעזרת שני רכבי כריזה נוספים והאמינו לי שרוב האנשים לא רצו לשמוע את המסר. אבל הם לא יכלו שלא לשמוע את הנאומים שבקעו מן הרכבים והדהדו בבתיהם. תמיד יכולנו לראות שיהוה דואג שהמבשרים ישתמשו בשיטה הנכונה בזמן הנכון. שיטה זו הצריכה מאיתנו את כל אומץ הלב שיכולנו לגייס, אבל היא תמיד השיגה את מטרתה, ושם יהוה זכה לתפארת”.
בשנות ה־30 ובתחילת שנות ה־40 השתמשנו בשירות השדה בפונוגרפים ובנאומים מקראיים מוקלטים. משיחית אחת סיפרה: ”אחות צעירה בישרה מבית לבית בעזרת פונוגרף. כשהחלה להשמיע את ההקלטה בפתח אחד הבתים, בעל הבית התרגז מאוד. הוא בעט בפונוגרף והעיף אותו מהמרפסת, אבל אף אחד מהתקליטים לא נשבר. שלושה גברים שישבו במשאית חונה ואכלו צהריים ראו את מה שקרה וביקשו מהאחות להשמיע להם את ההקלטה ואז הסכימו לקבל ממנה ספרות. זה היה פיצוי על היחס המחפיר שקיבלה”. נדרש אומץ כדי לעמוד במבחנים כאלה.
אותה אחות הוסיפה וסיפרה: ”אני זוכרת איך התחלנו ב־1940 לחלק כתבי עת ברחובות. קודם לכן נהגנו לערוך צעדות להפצת מידע. אחים ואחיות צעדו בשורה על המדרכה ונשאו שלטים שעליהם נכתב ’הדת הינה מלכודת והונאה’ ו’שרת את אלוהים ואת המלך המשיח’. בו בזמן חולקו לעוברים ושבים עלונים בחינם. היה צריך אומץ כדי להשתתף בצדדים אלה של פעילות ההטפה. אך בזכות השיטות הללו שמו של יהוה ומשרתיו נותרו תמיד בתודעה הציבורית”.
”חלוקת כתבי עת בעיירות הקטנות הייתה משימה קשה מאוד”, אמרה אחות אחרת. ”באותה תקופה סבלו עדי־יהוה מהתנגדות חריפה. ... היה צריך אומץ של ממש כדי לעמוד בפינת רחוב עם כתבי עת ביד ולהכריז בקול רם את הסיסמאות שעודדו אותנו לומר. עם זאת, היינו שם כמעט מדי שבת. חלק מהאנשים היו חברותיים, אבל לפעמים התקהל סביבנו אספסוף נזעם ומדי פעם היה עלינו לחמוק מהמקום כדי לא ליפול קורבן לאלימות”.
על אף הרדיפות שחוו במהלך מלחמת העולם השנייה, המשיכו עדי־יהוה בשירותם באומץ לב. במהלך מבצע הטפה שארך 43 ימים בין ה־1 בדצמבר 1940 ל־12 בינואר 1941, חילקו כ־000,50 מבשרים בארצות הברית קרוב לשמונה מיליון ספרונים. מבצע זה זכה לכינוי ”תקופת העדות האמיצה”.
אחים מבוגרים רבים בארגון אלוהים זוכרים היטב את אתגרי העבר שחייבו אותם לאזור אומץ. חלקם זוכרים שבמשך שנים השתקף עוז רוחם בסיסמה שעליה חזרו שוב ושוב: ”הדוף את המלחמה אל השער!” ימים יגידו באילו דרכים נוספות נכריז את בשורת אלוהים בטרם יקיץ הקץ על סדר עולמי מרושע זה. אך בעזרת יהוה נמשיך להכריז את דברו באמונה ובאומץ.
[קטע מוגדל בעמוד 9]
מאז ומתמיד נדרש אומץ לב כדי להשתתף בפעילות הכרזת המלכות