חיפשתי את חברתם של מבוגרים חכמים

סיפורה של אלווה ג׳רדי

לפני כ־70 שנה הגיע לביתנו אדם אחד שהציע לאבי הצעה אשר שינתה לגמרי את מהלך חיי.‏ מאז אותו יום הרה גורל היו לאורך הדרך אנשים אחרים שהשפיעו על חיי.‏ עם הזמן רכשתי לי ידידות חשובה שאותה אני מוקירה יותר מכל ידידות אחרת.‏ הרשו לי להסביר.‏

נולדתי בסידני שבאוסטרליה בשנת 1932 להורים שהאמינו באלוהים אבל לא נהגו ללכת לכנסייה.‏ אימי לימדה אותי שאלוהים תמיד מתבונן בנו ושהוא יעניש אותי אם אהיה שובבה.‏ זה גרם לי לפחד מאלוהים.‏ אבל הייתי מוקסמת מן המקרא.‏ כשדודתי ביקרה אותנו בסופי שבוע,‏ היא סיפרה לי הרבה סיפורים מרתקים מתוך המקרא,‏ ותמיד ציפיתי בשקיקה לביקוריה.‏

כשהייתי נערה קרא אבי סדרה של ספרים שאותם קיבלה אימי מעדת־יהוה מבוגרת.‏ הוא התרשם מאוד מן הספרות המשיחית הזו והסכים לקבל שיעורי מקרא מן העדים.‏ ערב אחד,‏ במהלך שיעור מקרא,‏ תפס אותי אבי מצותתת לשיעור.‏ בדיוק כשעמד לשלוח אותי חזרה למיטה שאל אותו האורח,‏ ”‏למה שלא תיתן לאלווה לשבת איתנו?‏”‏ הצעה זו הובילה אותי לדרך חיים חדשה ולתחילתה של ידידות עם אלוהי האמת,‏ יהוה.‏

כעבור זמן קצר התחלנו אבי ואני לנכוח באסיפות המשיחיות.‏ הדברים שלמד הניעו אותו לעשות שינויים בחיים,‏ והוא אף התחיל ללמוד לרסן את כעסיו.‏ הדבר דירבן את אימי ואת אחי הגדול פרנק להתחיל לבוא לאסיפות.‏a ארבעתנו התקדמנו ובסופו של דבר נטבלנו כעדי־יהוה.‏ מאז ואילך השפיעו עליי לטובה מבוגרים רבים בשלבים שונים בחיי.‏

בחירת קריירה

בהיותי נערה אהבתי את חברתם של המבוגרים בקהילה.‏ אחת מהם הייתה אליס פלייס,‏ האחות המבוגרת שביקרה את משפחתי בפעם הראשונה.‏ היא הייתה עבורי כמו סבתא.‏ אליס הכשירה אותי בשירות השדה ועודדה אותי להציב לעצמי את המטרה להיטבל,‏ אשר אותה הגשמתי בגיל 15.‏

הייתי קרובה גם לזוג מבוגר,‏ פרסי ומג’‏ [‏מרגרט]‏ דונהאם.‏ הבילוי בחברתם השפיע עמוקות על עתידי.‏ תמיד אהבתי מתמטיקה ומשאת ליבי הייתה להיות מורה למתמטיקה.‏ פרסי ומג’‏ שירתו בשנות ה־30 כשליחים בלטביה.‏ כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה הם הוזמנו לשרת בבית־אל באוסטרליה ששכן באחד מפרווריה הפנימיים של סידני.‏ פרסי ומג’‏ הקדישו לי תשומת לב רבה.‏ הם סיפרו חוויות מרגשות רבות שהיו להם כשליחים.‏ יכולתי לראות בבירור שהוראת המקרא תהיה הרבה יותר מספקת מאשר הוראת מתמטיקה,‏ ולכן החלטתי שאני רוצה להיות שליחה.‏

זוג זה עודד אותי להיות חלוצה כדי שאהיה מוכנה בעתיד לשרת כשליחה.‏ ואכן בשנת 1948,‏ בגיל 16,‏ הצטרפתי לעשרת החלוצים הצעירים ששירתו בשמחה בקהילתי שבהרטסוויל,‏ סידני.‏

בארבע השנים הבאות שירתתי כחלוצה בעוד ארבע ערים — כולן בניו סאות’‏ וויילס ובקווינסלנד.‏ אחת מתלמידותיי הראשונות הייתה צעירה אכפתית בשם בטי לאו (‏היום רמננט)‏,‏ שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים.‏ מאוחר יותר שירתנו יחד כחלוצות בעיר קוורה השוכנת כ־230 קילומטר מערבית לסידני.‏ אף ששירתנו יחד תקופה קצרה בלבד,‏ אנחנו חברות עד היום הזה.‏

כשהתמניתי לחלוצה מיוחדת עברתי לנרנדרה — עיר הנמצאת 220 קילומטר דרומית מערבית לקוורה.‏ שותפתי החדשה הייתה ג׳וי לנוקס (‏היום האנטר)‏,‏ חלוצה נלהבת שגם הייתה מבוגרת ממני בשנתיים.‏ היינו העדות היחידות בעיר.‏ שכרנו חדר בביתם של ריי ואסתר איירונס שהיו בני זוג מסבירי פנים.‏ הם ובנם ושלוש בנותיהם התעניינו בָּאמת.‏ ריי ובנו עבדו במהלך השבוע בחוות צאן וחיטה מחוץ לעיר,‏ ואסתר והבנות ניהלו אכסניה מקומית.‏ מדי יום ראשון בישלנו ג׳וי ואני ארוחה בשרית גדולה למשפחת איירונס ולכתריסר אורחי האכסנייה שהיו כולם פועלי רכבת רעבים.‏ עבודה זו כיסתה חלק מדמי השכירות.‏ אחרי שניקינו את המקום הגשנו למשפחת איירונס ארוחה רוחנית משובחת — שיעור המצפה השבועי.‏ ריי,‏ אסתר וארבעת ילדיהם קיבלו את האמת והפכו לראשוני החברים בקהילת נרנדרה.‏

בשנת 1951 נכחתי בכינוס של עדי־יהוה בסידני.‏ בכינוס השתתפתי באסיפה מיוחדת לחלוצים המעוניינים לשרת כשליחים.‏ יותר מ־300 איש היו באסיפה זו שנערכה באוהל גדול.‏ נתן נור מבית־אל שבברוקלין נאם באוזני הנוכחים והסביר את הצורך הדחוף להכריז את הבשורה הטובה בכל קצווי תבל.‏ הקשבנו היטב לכל מילה שאמר.‏ רבים מן החלוצים שנכחו באותה אסיפה היו מאוחר יותר מראשוני מכריזי המלכות בדרום האוקיינוס השקט ובאזורים אחרים.‏ עד כמה התרגשתי להיות בין 17 האוסטרלים שהוזמנו ללמוד בשנת 1952 בכיתה ה־19 של בית־ספר גלעד.‏ הייתי רק בת 20,‏ והנה התגשם חלומי לשרת כשליחה!‏

לתקן את החשיבה

ההדרכה וההתרועעות החברתית במסגרת הלימודים בגלעד לא רק הרחיבו את ידיעותיי במקרא וחיזקו את אמונתי,‏ אלא גם השפיעו עמוקות על אישיותי.‏ הייתי צעירה ואידיאליסטית וציפיתי לשלמות מעצמי ומאחרים.‏ היו לי דעות מחמירות מדי.‏ לדוגמה,‏ כאשר ראיתי את אח נור משחק במשחק כדור ידידותי עם כמה חברי בית־אל צעירים,‏ הייתי מזועזעת.‏

המורים בגלעד,‏ אשר כולם היו אחים חדי הבחנה בעלי ניסיון רב שנים,‏ ודאי שמו לב שקשה לי.‏ הם התעניינו בי ועזרו לי לתקן את החשיבה.‏ אט אט התחלתי לראות ביהוה אל אוהב המעריך את מעשינו ולא אל מחמיר ותובעני.‏ גם חלק מחבריי ללימודים עזרו לי.‏ אני זוכרת שאחת מהם אמרה לי:‏ ”‏אלווה,‏ אין ליהוה שוט ביד.‏ אל תחמירי עם עצמך יותר מדי!‏”‏ דבריה הישירים חדרו עמוק לליבי.‏

בתום הלימודים בגלעד נשלחתי עם עוד ארבעה תלמידים לנמיביה שבאפריקה.‏ עד מהרה היו לנו סך כולל של 80 תוכניות לשיעורי מקרא.‏ אהבתי את נמיביה ואת חיי כשליחה,‏ אלא שהתאהבתי באחד מחבריי ללימודים בגלעד שנשלח לשווייץ.‏ כעבור שנה בנמיביה הצטרפתי לארוסי,‏ ואחרי שנישאנו התלוויתי אליו בשירות הנפתי.‏

התמודדות עם משבר

לאחר חמש שנים מהנות בשירות הנפתי הוזמנו לשרת בבית־אל שבשווייץ.‏ במשפחת בית־אל הייתי מוקפת לשמחתי בהרבה אחים ואחיות מבוגרים שהיו בוגרים מבחינה רוחנית.‏

אולם בחלוף זמן קצר חוויתי זעזוע נוראי.‏ גיליתי שבעלי בגד בי וביהוה.‏ אחר כך הוא עזב אותי.‏ הייתי הרוסה!‏ אינני יודעת איך הייתי מתמודדת ללא אהבתם ותמיכתם של חבריי היקרים המבוגרים במשפחת בית־אל.‏ הם הקשיבו לי כשהייתי צריכה לדבר והניחו לי כשהייתי צריכה לנוח.‏ מילותיהם המנחמות ומעשיהם האדיבים היו לי למשענת בתקופה זו של כאב בל יתואר ועזרו לי להתקרב עוד יותר אל יהוה.‏

נזכרתי גם במילים שנאמרו שנים רבות קודם לכן מפי מבוגרים חכמים,‏ אשר הניסיונות והקשיים הפכו אותם לאנשים מתונים יותר.‏ אחת מהם הייתה מג’‏ דונהאם.‏ היא פעם אמרה לי:‏ ”‏אלווה,‏ בשירות יהוה את תיתקלי בהרבה ניסיונות,‏ אבל יכול להיות שהניסיונות הכי קשים יבואו דווקא מצד אלה שקרובים אלייך.‏ בשעת ניסיון תתקרבי ליהוה.‏ זיכרי שאת משרתת אותו ולא בני אדם לא־מושלמים!‏”‏ עצתה של מג’‏ עזרה לי בהרבה רגעים קשים.‏ החלטתי שלעולם לא אתן לטעויות של בעלי להרחיק אותי מיהוה.‏

כעבור זמן מה החלטתי לחזור לאוסטרליה ולשרת כחלוצה קרוב למשפחתי.‏ במהלך ההפלגה הביתה ניהלתי באופן קבוע שיחות תוססות על המקרא עם קבוצת נוסעים.‏ ביניהם היה ארנה ג׳רדי,‏ גבר נורבגי שקט שאהב את מה ששמע.‏ מאוחר יותר ביקר ארנה אותי ואת משפחתי בסידני.‏ הוא התקדם מהר מבחינה רוחנית ונעשה עד־יהוה.‏ בשנת 1963 התחתנו וכעבור שנתיים נולד בננו גארי.‏

התמודדות עם אובדן נוסף

ארנה,‏ גארי ואני נהנינו מחיי משפחה מאושרים ומלאי סיפוק.‏ עד מהרה הרחיב ארנה את ביתנו כדי שהוריי הקשישים יוכלו לגור איתנו.‏ אלא שאחרי שש שנות נישואין ניחתה עלינו מהלומה קשה.‏ גילו לבעלי סרטן במוח.‏ ביקרתי אותו יום יום בבית־החולים בשעה שעבר סדרה ארוכה של טיפולי הקרנות.‏ לזמן מה חלה אצלו התקדמות,‏ אך אז מצבו הידרדר והוא לקה בשבץ.‏ אמרו לי שנותרו לו שבועות ספורים לחיות.‏ אך ארנה שרד את המחלה ובסופו של דבר חזר הביתה.‏ בבית עזרתי לו אט אט להחלים ובחלוף זמן מה הוא כבר יכול היה שוב ללכת ולתפקד כזקן־קהילה.‏ שמחת החיים וחוש ההומור המפותח שלו תרמו להחלמתו והקלו עליי במהלך הטיפול הממושך בו.‏

אחרי שנים רבות,‏ בשנת 1986,‏ שוב הידרדרה בריאותו של ארנה.‏ בשלב זה הוריי כבר לא היו בין החיים,‏ על כן עברנו לאזור בלו מאונטיין היפהפה שמחוץ לסידני כדי להיות קרובים יותר לחברינו.‏ מאוחר יותר התחתן גארי עם אחות רוחנית מקסימה,‏ קארין שמה,‏ והם הציעו שארבעתנו נגור בבית אחד.‏ בתוך מספר חודשים עברנו כולנו לבית המרוחק רחובות ספורים מהמקום שבו גרתי עם ארנה.‏

במהלך 18 החודשים האחרונים לחייו היה ארנה מרותק למיטה ונזקק לטיפול בלתי פוסק.‏ הואיל ונאלצתי רוב הזמן להישאר בבית,‏ הקדשתי שעתיים ביום ללימוד המקרא ופרסומים מקראיים.‏ בשעות לימוד אלו מצאתי עצות נבונות רבות שעזרו לי להתמודד עם מצבי.‏ גם זכיתי לביקורים אוהבים מצד אחים מבוגרים בקהילה — אשר חלקם התמודדו בעברם עם קשיים דומים.‏ ביקוריהם באמת רוממו את רוחי.‏ ארנה מת באפריל 2003 כשבליבו אמונה שלמה בתחיית המתים.‏

מקור התמיכה האיתנה ביותר

בצעירותי הייתי אידיאליסטית.‏ אך נוכחתי מנסיוני שהחיים בדרך כלל לא לוקחים אותך לאן שאתה מצפה.‏ נהניתי מאינספור ברכות ועברתי שתי טרגדיות קשות — איבדתי בעל אחד בעקבות בגידה ואחר בעקבות מחלה.‏ לאורך הדרך שאבתי הדרכה ונחמה ממספר מקורות.‏ אך מקור התמיכה האיתנה ביותר עבורי תמיד היה ותמיד יהיה ’‏עתיק היומין’‏ — יהוה אלוהים (‏דנ׳ ז׳:‏9‏)‏.‏ עצותיו עיצבו את אישיותי,‏ ובזכותן חוויתי חוויות נפלאות כשליחה.‏ כשצצו בעיות ’‏חסדו של יהוה סעד אותי ותנחומיו שעשעו את נפשי’‏ (‏תהל׳ צ״ד:‏18,‏ 19‏)‏.‏ נהניתי גם מאהבתם ומתמיכתם של משפחתי ושל רעיי האמיתיים אשר היו לי כ’‏אחים שנולדו לעת צרה’‏ (‏מש׳ י״ז:‏17‏)‏.‏ רבים מהם היו מבוגרים חכמים.‏

‏”‏[‏האין]‏ בישישים חוכמה,‏ ואורך ימים תבונה?‏”‏ שאל איוב (‏איוב י״ב:‏12‏)‏.‏ במבט לאחור אני יכולה לומר שהתשובה חיובית.‏ עצותיהם של מבוגרים חכמים עזרו לי,‏ נחמתם תמכה בי וידידותם העשירה את חיי.‏ אני שמחה על כך שתמיד חיפשתי את חברתם.‏

כיום,‏ בגיל 80,‏ אני בעצמי מבוגרת.‏ החוויות שעברתי גרמו לי להיות רגישה במיוחד לצורכיהם של קשישים אחרים.‏ אני עדיין נהנית לבקר אצלם ולעזור להם.‏ אך אני אוהבת גם את חברתם של הצעירים.‏ המרץ שלהם מדרבן והתלהבותם מידבקת.‏ כאשר אני חשה שצעירים רוצים בהדרכתי או בתמיכתי,‏ אני נהנית להיות שם עבורם.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

שירות חלוצי עם ג׳וי לנוקס בנרנדרה

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

עם חברי משפחת בית־אל בשווייץ בשנת 1960

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

סועדת את ארנה במחלתו