בחרתי בשירות יהוה כקריירה

בראשית שנת 1942,‏ זמן קצר לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה,‏ הייתי בשנה החמישית ללימודיי ונותרו לי חודשים ספורים עד לקבלת תואר ראשון בהנדסת אדריכלות.‏ התגוררתי בדירה עם שני שותפים.‏ אחד מהם הציע שאדבר עם האדם ש”‏מבקר את הבחורים בקומה למטה”‏.‏ כך פגשתי את ג׳ון א.‏ (‏ג׳וני)‏ ברהמר,‏ שהיה אחד מעדי־יהוה.‏ הוא מצא במקרא תשובה לכל שאלה ששאלתי.‏ הדבר הרשים אותי מאוד,‏ ולכן התחלתי ללמוד את המקרא בקביעות בעזרתו של ג׳וני ובהמשך גם התלוויתי אליו לפעילות הבישור בכל פעם שהתאפשר לי.‏

אוטו,‏ אביו של ג׳וני,‏ הפך לעד־יהוה בתקופה שבה כיהן כנשיא בנק בעיר וולנאט שבאיווה.‏ אך הוא ויתר על משרה זו כדי להקדיש את מרב זמנו לפעילות הבישור.‏ הדוגמה הטובה שלו ושל משפחתו עזרה לי לקבל החלטה מכרעת.‏

על פרשת דרכים

יום אחד אמר לי דיקן האוניברסיטה שחלה הידרדרות בציונים שלי ושלא אוכל להשלים את התואר על סמך הציונים שקיבלתי בעבר.‏ אני זוכר שהתפללתי בחוזקה ליהוה אלוהים וביקשתי ממנו שינחה את צעדיי.‏ זמן קצר לאחר מכן זומנתי לפגישה עם הפרופסור שלי להנדסה.‏ הוא אמר לי שנשלח אליו מברק שבו הוא התבקש למצוא מהנדס.‏ הוא נטל לעצמו את החירות לקבל בשמי את הצעת העבודה.‏ הודיתי לפרופסור,‏ אך הסברתי לו שאני נחוש להפוך את שירות יהוה לקריירה שלי.‏ נטבלתי ב־17 ביוני 1942,‏ ועד מהרה התמניתי לחלוץ (‏כך נקראים עדי־יהוה המקדישים את מרב זמנם לפעילות הבישור)‏.‏

בשלהי 1942 קיבלתי צו התייצבות לשירות צבאי והייתי צריך להסביר לוועדת הגיוס שאיני יכול להשתתף במלחמה מטעמי מצפון.‏ הבאתי תצהירים מטעם הפרופסורים שלי באוניברסיטה.‏ הם מסרו עדות אופי חיובית וציינו שיש לי כישורים מעולים בתור מהנדס מבנים.‏ אך חרף העדויות החיוביות הוטל עליי קנס של 000,‏10 דולר ונגזרו עליי חמש שנות מאסר בבית הסוהר שבליבנוורת’‏,‏ קנזס.‏

חיי בבית הסוהר

למעלה מ־230 עדי־יהוה צעירים נשלחו לעבוד בחווה שהייתה חלק מבית הסוהר הפדראלי ליבנוורת’‏.‏ ביצענו עבודות בחווה בהשגחת מספר סוהרים.‏ חלקם ידעו על עמדתנו הניטרלית וראו זאת בעין יפה.‏

כמה סוהרים תמכו במאמצינו לקיים בקביעות את אסיפותינו הדתיות.‏ הם גם עזרו לנו להכניס לכלא ספרות מקראית.‏ מפקד בית הסוהר אפילו עשה מנוי לכתב העת נחמה (‏כיום עורו!‏‏)‏.‏

שחרור מהכלא ושירות כשליח

לאחר שריציתי שלוש מתוך חמש שנות המאסר שנגזרו עליי,‏ שוחררתי ב־16 בפברואר 1946,‏ מספר חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה.‏ מייד חזרתי לשרת כחלוץ.‏ נתבקשתי לשוב לעיר ליבנוורת’‏,‏ קנזס.‏ המחשבה על כך הפחידה אותי מאוד מכיוון שבאזור זה היו דעות קדומות רבות על עדי־יהוה.‏ התקשיתי למצוא עבודה לפרנסתי,‏ והיה לי קשה אף יותר להשיג מקום מגורים.‏

אני זוכר שיום אחד,‏ כשבישרתי מבית לבית,‏ פגשתי את אחד מסוהריי לשעבר,‏ והוא צעק לעברי:‏ ”‏תסתלק מהשטח שלי!‏”‏ כשראיתי שהוא אוחז בידו מחבט בייסבול,‏ נתמלאתי פחד ומייד עזבתי את המקום.‏ בבית אחר אישה אחת אמרה לי:‏ ”‏חכה רגע”‏ וסגרה את הדלת.‏ בזמן שחיכיתי,‏ פתאום נפתח חלון מלמעלה ונשפכו עליי מים מלוכלכים.‏ למרות זאת,‏ השירות שלי נשא ברכות רבות.‏ מאוחר יותר נודע לי שכמה אנשים שקיבלו ממני ספרות מקראית הפכו לעדי־יהוה.‏

ב־1943 נוסד בצפון מדינת ניו יורק בית־ספר חדש להכשרת שליחים.‏ הוזמנתי ללמוד במחזור העשירי,‏ וב־8 בפברואר 1948 סיימתי את לימודיי.‏ לימים קיבל בית־ספר זה את השם ”‏גלעד — בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה”‏.‏ בתום לימודיי נשלחתי לשרת בחוף הזהב (‏כיום גאנה)‏.‏

המשימה שלי בחוף הזהב הייתה לבשר לאנשי ממשל ולאירופאים.‏ בסופי השבוע בישרתי מבית לבית יחד עם חברי אחת הקהילות של עדי־יהוה.‏ בנוסף,‏ הלכתי לבקר עדי־יהוה ששכנו באזורים שבהם לא הייתה קהילה והענקתי להם הכשרה בהכרזת הבשורה.‏ כמו כן,‏ שירתי כמשגיח נודד בחוף השנהב,‏ אחת המדינות השכנות.‏

בתקופת שירותי במדינות הללו למדתי לחיות כמו המקומיים:‏ לישון בבקתת בוץ,‏ לאכול בידיים ולעשות את צרכיי ”‏מחוץ למחנה”‏ כמו בני ישראל במדבר (‏דברים כ״ג:‏13–15‏)‏.‏ כתוצאה מכך יצא לי ולשליחים האחרים מוניטין טוב בקרב המקומיים.‏ נשיהם של מספר פקידי ממשל מקומיים התחילו ללמוד את המקרא.‏ כאשר מתנגדים הערימו עלינו קשיים וגרמו להוצאת צו לביטול הוויזות שלנו,‏ נשיהם של הפקידים הפעילו לחץ על בעליהן,‏ ובעקבות כך השתנתה ההחלטה.‏

בדומה לשליחים רבים שנשלחו לאפריקה,‏ חליתי גם אני במלריה.‏ סבלתי מהתקפי צמרמורות,‏ מחום גבוה ומהזיות.‏ לפעמים הלסת התחתונה שלי רעדה כל כך חזק שהייתי צריך לאחוז בה כדי להשתלט על הרעידות.‏ חרף כל זאת,‏ המשכתי למצוא שמחה וסיפוק בשירות.‏

במהלך ארבע השנים הראשונות שלי באפריקה התכתבתי עם אווה הלקוויסט,‏ שאותה פגשתי לפני שעזבתי את ארצות הברית.‏ אווה למדה במחזור ה־21 של בית־ספר גלעד,‏ ונודע לי שב־19 ביולי 1953 ייערך טקס הסיום שלה בכינוס בינלאומי של עדי־יהוה באצטדיון ינקי שבניו יורק.‏ רב־חובל אחד הסכים שאעבוד על סיפון האונייה שלו בתמורה להפלגה לארצות הברית.‏

לאחר 22 ימי הפלגה,‏ שחלקם עברו עליי בים סוער וגועש,‏ הגעתי לארצות הברית והלכתי לפגוש את אווה במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין.‏ על גג בניין שממנו ניבט הנוף המרשים של נמל ניו יורק על רקע קו הרקיע,‏ הצעתי לאווה להינשא לי.‏ מאוחר יותר היא הגיעה לחוף הזהב כדי לשרת שם אתי.‏

טיפול בבני משפחתי

לאחר ששירתנו מספר שנים באפריקה,‏ קיבלתי מכתב מאמי ובו היא כתבה שאבי,‏ שהיה חולה סרטן,‏ נוטה למות.‏ ביקשנו להפסיק זמנית את שירותנו באפריקה וחזרנו לארצות הברית.‏ מצבו הבריאותי של אבי הידרדר במהירות,‏ והוא נפטר תוך זמן קצר.‏

בהמשך,‏ לאחר שחזרנו לגאנה ושירתנו שם קרוב לארבע שנים,‏ נודע לנו שאמי חולה מאוד.‏ כמה מחברינו הציעו שאווה ואני נחזור הביתה כדי לטפל בה.‏ זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שהיה עלינו לקבל.‏ לאחר 15 שנים שבהן שירתי כשליח באפריקה,‏ מתוכן 11 יחד עם אווה,‏ חזרנו לארצות הברית.‏

במהלך השנים טיפלנו יחד באימא ועזרנו לה לנכוח באסיפות כשהיא הייתה מסוגלת לעשות זאת.‏ ב־17 בינואר 1976 היא נפטרה בגיל 86.‏ אך לאחר תשע שנים ניחתה עלינו מהלומה קשה אף יותר.‏ אווה אובחנה כחולת סרטן.‏ נלחמנו במחלה בכל דרך אפשרית,‏ אבל לבסוף היא הכניעה את אווה ב־4 ביוני 1985.‏ היא נפטרה בגיל 70.‏

שינויים נוספים בחיי

ב־1988 הוזמנתי לנכוח בחנוכת הסניף בגאנה לאחר שהתבצעו בו עבודות להרחבת המתחם.‏ זה היה מאורע בלתי נשכח!‏ כארבעים שנה קודם לכן,‏ כשהגעתי לגאנה בתום לימודיי בבית־ספר גלעד,‏ היו בה רק כמה מאות עדי־יהוה.‏ ב־1988 היו בה כבר מעל 000,‏34 מבשרים,‏ וכיום יש בה קרוב ל־000,‏114!‏

שנתיים לאחר הביקור בגאנה התחתנתי עם חברתה הקרובה של אווה,‏ בטי מילר,‏ ב־6 באוגוסט 1990.‏ יחד המשכנו להציב את שירות יהוה במרכז חיינו.‏ אנו מייחלים ליום שבו נראה שוב את אווה,‏ את הורינו ואת הורי הורינו בתחיית המתים בגן עדן עלי אדמות (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏

דמעות נקוות בעיניי כאשר אני חושב על הזכות המדהימה שנפלה בחלקי — לשמש כלי בידי יהוה במשך למעלה מ־70 שנה.‏ אני מודה לו לעיתים תכופות על כך שהנחה את צעדיי ועזר לי לבחור בשירותו כקריירה.‏ כיום אני בשנות ה־90 לחיי,‏ ואני חש שיהוה,‏ האדריכל והמהנדס הגדול ביותר ביקום,‏ ממשיך לנסוך בי כוח ואומץ כדי שאצליח להציב את שירותו במרכז חיי.‏