סיפור חיים
בחרתי בשירות יהוה כקריירה
לאחר שסיימתי את לימודיי בתיכון בינואר 1937, נרשמתי לאוניברסיטת מדינת איווה השוכנת לא הרחק מאזור מגוריי בצפון־מרכז ארצות הברית. עבדתי כדי לממן את לימודיי, ולכן כמעט לא נותר לי זמן לעיסוקים אחרים. עוד מנעוריי הצבתי לעצמי את המטרה להתמחות בהנדסת בניינים רבי־קומות וגשרים תלויים.
בראשית שנת 1942, זמן קצר לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה, הייתי בשנה החמישית ללימודיי ונותרו לי חודשים ספורים עד לקבלת תואר ראשון בהנדסת אדריכלות. התגוררתי בדירה עם שני שותפים. אחד מהם הציע שאדבר עם האדם ש”מבקר את הבחורים בקומה למטה”. כך פגשתי את ג׳ון א. (ג׳וני) ברהמר, שהיה אחד מעדי־יהוה. הוא מצא במקרא תשובה לכל שאלה ששאלתי. הדבר הרשים אותי מאוד, ולכן התחלתי ללמוד את המקרא בקביעות בעזרתו של ג׳וני ובהמשך גם התלוויתי אליו לפעילות הבישור בכל פעם שהתאפשר לי.
אוטו, אביו של ג׳וני, הפך לעד־יהוה בתקופה שבה כיהן כנשיא בנק בעיר וולנאט שבאיווה. אך הוא ויתר על משרה זו כדי להקדיש את מרב זמנו לפעילות הבישור. הדוגמה הטובה שלו ושל משפחתו עזרה לי לקבל החלטה מכרעת.
על פרשת דרכים
יום אחד אמר לי דיקן האוניברסיטה שחלה הידרדרות בציונים שלי ושלא אוכל להשלים את התואר על סמך הציונים שקיבלתי בעבר. אני זוכר שהתפללתי בחוזקה ליהוה אלוהים וביקשתי ממנו שינחה את צעדיי. זמן קצר לאחר מכן זומנתי לפגישה עם הפרופסור שלי להנדסה. הוא אמר לי שנשלח אליו מברק שבו הוא התבקש למצוא מהנדס. הוא נטל לעצמו את החירות לקבל בשמי את הצעת העבודה. הודיתי לפרופסור, אך הסברתי לו שאני נחוש להפוך את שירות יהוה לקריירה שלי. נטבלתי ב־17 ביוני 1942, ועד מהרה התמניתי לחלוץ (כך נקראים עדי־יהוה המקדישים את מרב זמנם לפעילות הבישור).
בשלהי 1942 קיבלתי צו התייצבות לשירות צבאי והייתי צריך להסביר לוועדת הגיוס שאיני יכול להשתתף במלחמה מטעמי מצפון. הבאתי תצהירים מטעם הפרופסורים שלי באוניברסיטה. הם מסרו עדות אופי חיובית וציינו שיש לי כישורים מעולים בתור מהנדס מבנים. אך חרף העדויות החיוביות הוטל עליי קנס של 000,10 דולר ונגזרו עליי חמש שנות מאסר בבית הסוהר שבליבנוורת’, קנזס.
חיי בבית הסוהר
בית הסוהר ליבנוורת’ כיום. כ־230 עדי־יהוה נכלאו שם
למעלה מ־230 עדי־יהוה צעירים נשלחו לעבוד בחווה שהייתה חלק מבית הסוהר הפדראלי ליבנוורת’. ביצענו עבודות בחווה בהשגחת מספר סוהרים. חלקם ידעו על עמדתנו הניטרלית וראו זאת בעין יפה.
כמה סוהרים תמכו במאמצינו לקיים בקביעות את אסיפותינו הדתיות. הם גם עזרו לנו להכניס לכלא ספרות מקראית. מפקד בית הסוהר אפילו עשה מנוי לכתב העת נחמה (כיום עורו!).
שחרור מהכלא ושירות כשליח
לאחר שריציתי שלוש מתוך חמש שנות המאסר שנגזרו עליי, שוחררתי ב־16 בפברואר 1946, מספר חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. מייד חזרתי לשרת כחלוץ. נתבקשתי לשוב לעיר ליבנוורת’, קנזס. המחשבה על כך הפחידה אותי מאוד מכיוון שבאזור זה היו דעות קדומות רבות על עדי־יהוה. התקשיתי למצוא עבודה לפרנסתי, והיה לי קשה אף יותר להשיג מקום מגורים.
אני זוכר שיום אחד, כשבישרתי מבית לבית, פגשתי את אחד מסוהריי לשעבר, והוא צעק לעברי: ”תסתלק מהשטח שלי!” כשראיתי שהוא אוחז בידו מחבט בייסבול, נתמלאתי פחד ומייד עזבתי את המקום. בבית אחר אישה אחת אמרה לי: ”חכה רגע” וסגרה את הדלת. בזמן שחיכיתי, פתאום נפתח חלון מלמעלה ונשפכו עליי מים מלוכלכים. למרות זאת, השירות שלי נשא ברכות רבות. מאוחר יותר נודע לי שכמה אנשים שקיבלו ממני ספרות מקראית הפכו לעדי־יהוה.
ב־1943 נוסד בצפון מדינת ניו יורק בית־ספר חדש להכשרת שליחים. הוזמנתי ללמוד במחזור העשירי, וב־8 בפברואר 1948 סיימתי את לימודיי. לימים קיבל בית־ספר זה את השם ”גלעד — בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה”. בתום לימודיי נשלחתי לשרת בחוף הזהב (כיום גאנה).
המשימה שלי בחוף הזהב הייתה לבשר לאנשי ממשל ולאירופאים. בסופי השבוע בישרתי מבית לבית יחד עם חברי אחת הקהילות של עדי־יהוה. בנוסף, הלכתי לבקר עדי־יהוה ששכנו באזורים שבהם לא הייתה קהילה והענקתי להם הכשרה בהכרזת הבשורה. כמו כן, שירתי כמשגיח נודד בחוף השנהב, אחת המדינות השכנות.
בתקופת שירותי במדינות הללו למדתי לחיות כמו המקומיים: לישון בבקתת בוץ, לאכול בידיים ולעשות את צרכיי ”מחוץ למחנה” כמו בני ישראל במדבר (דברים כ״ג:13–15). כתוצאה מכך יצא לי ולשליחים האחרים מוניטין טוב בקרב המקומיים. נשיהם של מספר פקידי ממשל מקומיים התחילו ללמוד את המקרא. כאשר מתנגדים הערימו עלינו קשיים וגרמו להוצאת צו לביטול הוויזות שלנו, נשיהם של הפקידים הפעילו לחץ על בעליהן, ובעקבות כך השתנתה ההחלטה.
בדומה לשליחים רבים שנשלחו לאפריקה, חליתי גם אני במלריה. סבלתי מהתקפי צמרמורות, מחום גבוה ומהזיות. לפעמים הלסת התחתונה שלי רעדה כל כך חזק שהייתי צריך לאחוז בה כדי להשתלט על הרעידות. חרף כל זאת, המשכתי למצוא שמחה וסיפוק בשירות.
במהלך ארבע השנים הראשונות שלי באפריקה התכתבתי עם אווה הלקוויסט, שאותה פגשתי לפני שעזבתי את ארצות הברית. אווה למדה במחזור ה־21 של בית־ספר גלעד, ונודע לי שב־19 ביולי 1953 ייערך טקס הסיום שלה בכינוס בינלאומי של עדי־יהוה באצטדיון ינקי שבניו יורק. רב־חובל אחד הסכים שאעבוד על סיפון האונייה שלו בתמורה להפלגה לארצות הברית.
לאחר 22 ימי הפלגה, שחלקם עברו עליי בים סוער וגועש, הגעתי לארצות הברית והלכתי לפגוש את אווה במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין. על גג בניין שממנו ניבט הנוף המרשים של נמל ניו יורק על רקע קו הרקיע, הצעתי לאווה להינשא לי. מאוחר יותר היא הגיעה לחוף הזהב כדי לשרת שם אתי.
טיפול בבני משפחתי
לאחר ששירתנו מספר שנים באפריקה, קיבלתי מכתב מאמי ובו היא כתבה שאבי, שהיה חולה סרטן, נוטה למות. ביקשנו להפסיק זמנית את שירותנו באפריקה וחזרנו לארצות הברית. מצבו הבריאותי של אבי הידרדר במהירות, והוא נפטר תוך זמן קצר.
בהמשך, לאחר שחזרנו לגאנה ושירתנו שם קרוב לארבע שנים, נודע לנו שאמי חולה מאוד. כמה מחברינו הציעו שאווה ואני נחזור הביתה כדי לטפל בה. זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שהיה עלינו לקבל. לאחר 15 שנים שבהן שירתי כשליח באפריקה, מתוכן 11 יחד עם אווה, חזרנו לארצות הברית.
עם ראש שבט בחוף הזהב (כיום גאנה)
במהלך השנים טיפלנו יחד באימא ועזרנו לה לנכוח באסיפות כשהיא הייתה מסוגלת לעשות זאת. ב־17 בינואר 1976 היא נפטרה בגיל 86. אך לאחר תשע שנים ניחתה עלינו מהלומה קשה אף יותר. אווה אובחנה כחולת סרטן. נלחמנו במחלה בכל דרך אפשרית, אבל לבסוף היא הכניעה את אווה ב־4 ביוני 1985. היא נפטרה בגיל 70.
שינויים נוספים בחיי
ב־1988 הוזמנתי לנכוח בחנוכת הסניף בגאנה לאחר שהתבצעו בו עבודות להרחבת המתחם. זה היה מאורע בלתי נשכח! כארבעים שנה קודם לכן, כשהגעתי לגאנה בתום לימודיי בבית־ספר גלעד, היו בה רק כמה מאות עדי־יהוה. ב־1988 היו בה כבר מעל 000,34 מבשרים, וכיום יש בה קרוב ל־000,114!
שנתיים לאחר הביקור בגאנה התחתנתי עם חברתה הקרובה של אווה, בטי מילר, ב־6 באוגוסט 1990. יחד המשכנו להציב את שירות יהוה במרכז חיינו. אנו מייחלים ליום שבו נראה שוב את אווה, את הורינו ואת הורי הורינו בתחיית המתים בגן עדן עלי אדמות (מעשי השליחים כ״ד:15).
דמעות נקוות בעיניי כאשר אני חושב על הזכות המדהימה שנפלה בחלקי — לשמש כלי בידי יהוה במשך למעלה מ־70 שנה. אני מודה לו לעיתים תכופות על כך שהנחה את צעדיי ועזר לי לבחור בשירותו כקריירה. כיום אני בשנות ה־90 לחיי, ואני חש שיהוה, האדריכל והמהנדס הגדול ביותר ביקום, ממשיך לנסוך בי כוח ואומץ כדי שאצליח להציב את שירותו במרכז חיי.