חלשה בגופי אך חזקה ברוחי

כאשר אני חושבת על הילדות שלי אני נזכרת בימים המאושרים שביליתי עם הוריי בבית כפרי קטן בדרום צרפת.‏ אבי בנה בשבילי נדנדה,‏ ואהבתי להתרוצץ בגינה שלנו.‏ ב־1966 הגיעו עדי־יהוה לביתנו,‏ ואבי נהג לנהל אתם שיחות ארוכות.‏ שבעה חודשים בלבד לאחר מכן הוא החליט להפוך לאחד מעדי־יהוה,‏ וכעבור זמן קצר קיבלה אמי את אותה ההחלטה.‏ הוריי גידלו אותי באווירה חמה ואוהבת.‏

בעיותיי החלו זמן מה לאחר שחזרנו לספרד,‏ ארץ מולדתם של הוריי.‏ התחלתי לסבול מכאבים חדים בידיי ובקרסוליי.‏ לאחר שנתיים של ביקורים אצל רופאים רבים,‏ ראומטולוג בעל שם אמר לנו בפנים חמורות סבר:‏ ”‏כבר מאוחר מדי”‏.‏ אמי החלה לבכות.‏ מונחים מוזרים כמו ”‏מחלה אוטואימונית כרונית”‏ ו”‏פוליארתריטיס של גיל הנעורים”‏a הדהדו בחדר הקר והאפרורי.‏ הייתי אז בת עשר ולא הבנתי הרבה מן הנאמר,‏ אבל ידעתי שמדובר בחדשות רעות.‏

הרופא המליץ לשלוח אותי לטיפול במוסד רפואי לילדים.‏ כשהגעתי לשם התמלאתי פחד למראה הבניין הקודר.‏ המשמעת הייתה קפדנית.‏ הנזירות גזרו את שיערי והלבישו אותי בתלבושת עלובה.‏ בכיתי ושאלתי את עצמי:‏ ’‏איך אני אשרוד כאן?‏’‏

יהוה נהיה ממשי בעיניי

הוריי חינכו אותי לשרת את יהוה,‏ ולכן סירבתי ליטול חלק בטקסים הקתוליים שהתקיימו במוסד.‏ הנזירות התקשו להבין אותי.‏ התחננתי ליהוה שלא ינטוש אותי,‏ ועד מהרה חשתי כאילו הוא כורך את זרועותיו המגוננות סביבי,‏ ממש כמו חיבוק חם מאב אוהב.‏

הוריי הורשו להגיע אליי לביקורים קצרים בימי שבת.‏ הם הביאו לי פרסומים בנושאים מקראיים כדי שאוכל לשמור על אמונה חזקה.‏ בדרך כלל לא הרשו לילדים להחזיק בספרים משלהם,‏ אך הנזירות הסכימו שיהיה לי מקרא ושאשמור את הפרסומים שקיבלתי.‏ נהגתי לקרוא במקרא שלי מדי יום ולשוחח עם בנות אחרות על התקווה שלי לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות,‏ שבו איש לא יהיה חולה (‏ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ אף שלעיתים הייתי עצובה ובודדה,‏ שמחתי שאמונתי וביטחוני ביהוה הלכו והתחזקו.‏

לאחר שישה חודשים ארוכים שלחו אותי הרופאים הביתה.‏ מצבי הבריאותי לא השתפר,‏ אך שמחתי לחזור להוריי.‏ המפרקים שלי התעוותו עוד יותר וכאביי גברו.‏ בגיל העשרה נעשיתי חלשה אף יותר.‏ בכל זאת,‏ כשהייתי בת 14 נטבלתי והייתי נחושה לשרת את אבי השמימי כמיטב יכולתי.‏ אולם לפעמים הרגשתי שהוא מאכזב אותי.‏ ”‏למה אני?‏ בבקשה תרפא אותי”‏,‏ התפללתי.‏ ”‏אתה לא רואה כמה אני סובלת?‏”‏

תקופת גיל ההתבגרות הייתה קשה עבורי.‏ הייתי צריכה להשלים עם העובדה שמצבי לא ישתפר.‏ לא יכולתי שלא להשוות את עצמי לחבריי שהיו כל כך בריאים ומלאי חיים.‏ הרגשתי נחותה מאחרים והתכנסתי בתוך עצמי.‏ אך משפחתי וחבריי תמכו בי.‏ יש לי זיכרונות נעימים מאליסיה שהוכיחה את עצמה כחברה אמיתית,‏ אף שהייתה מבוגרת ממני ב־20 שנה.‏ היא עזרה לי להביט אל מעבר למחלה שלי ולהתעניין באחרים במקום לשקוע בבעיותיי.‏

מצאתי דרכים להפוך את חיי למשמעותיים

כשהייתי בת 18 חלה הידרדרות ניכרת במצבי הבריאותי,‏ ואפילו הנוכחות באסיפות של עדי־יהוה התישה אותי.‏ למרות זאת ניצלתי את כל ”‏הזמן הפנוי”‏ שהיה לי בבית ללימוד מעמיק של המקרא.‏ ספר איוב ומזמורי התהלים עזרו לי להבין שכיום יהוה אלוהים אינו מגן עלינו מכל נזק פיזי,‏ אך הוא תמיד מספק לנו תמיכה רוחנית.‏ תפילותיי התכופות נסכו בי את ”‏הכוח שהוא מעבר לכוח אנושי רגיל”‏ ואת ”‏שלום אלוהים הנשגב מכל בינה”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏7;‏ פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

בגיל 22 נאלצתי להסתגל לכך שמעתה ואילך אהיה מרותקת לכיסא גלגלים.‏ פחדתי שאנשים יפסיקו לשים לב אליי ויראו רק כיסא גלגלים ובו אישה חולה.‏ אולם כיסא הגלגלים השיב לי חלק מעצמאותי,‏ ו”‏הקללה”‏ הפכה לברכה.‏ חברה ששמה איסבל הציעה לי להציב לי למטרה להקדיש למשך חודש 60 שעות לפעילות הוראת המקרא ביחד אתה.‏

בהתחלה חשבתי שזה רעיון מגוחך.‏ אך ביקשתי מיהוה שיעזור לי,‏ והודות לתמיכתם של בני משפחתי וחבריי עמדתי במשימה.‏ חודש קדחתני זה חלף במהירות,‏ וגיליתי שאני מסוגלת להתמודד עם פחדיי ועם ביישנותי.‏ כל כך נהניתי שב־1996 החלטתי להיות חלוצה רגילה,‏ כלומר להקדיש מדי חודש כמות מוגדרת של שעות לפעילות הוראת המקרא.‏ זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר בחיי,‏ והיא קירבה אותי יותר לאלוהים ואף שיפרה את מצבי הגופני.‏ פעילות זו אפשרה לי לחלוק את אמונתי עם אנשים רבים ולסייע לכמה מהם להפוך לידידיו של אלוהים.‏

יהוה ממשיך לאחוז בידי

בקיץ של שנת 2001 עברתי תאונת דרכים קשה ושברתי את שתי רגליי.‏ כששכבתי במיטה בבית החולים וסבלתי כאבי תופת התחננתי חרישית ליהוה:‏ ”‏בבקשה,‏ יהוה,‏ אל תעזוב אותי!‏”‏ באותו רגע שאלה אותי האישה ששכבה במיטה לידי:‏ ”‏את אחת מעדי־יהוה?‏”‏ הייתי חלשה מכדי להשיב לה,‏ ולכן רק הנהנתי בראשי.‏ ”‏אני מכירה אתכם!‏ אני תמיד קוראת את כתבי העת שלכם”‏,‏ אמרה.‏ דבריה עודדו אותי מאוד.‏ אפילו במצב מעורר הרחמים שבו הייתי עלה בידי לתת עדות על יהוה.‏ איזה כבוד גדול!‏

כאשר חל שיפור במצבי,‏ החלטתי להמשיך לספר לאנשים על יהוה.‏ אמי הסיעה אותי בכיסא גלגלים ברחבי המחלקה כששתי רגליי בגבס.‏ מדי יום ביקרנו מספר חולים,‏ שאלנו לשלומם ונתנו להם ספרות מקראית.‏ ביקורים אלה היו מתישים,‏ אך יהוה נתן לי את הכוח הדרוש.‏

בשנים האחרונות כאביי הולכים ונעשים יותר ויותר חזקים,‏ ומותו של אבי הוסיף ליגוני.‏ אך אני מנסה לשמור על גישה חיובית.‏ אני מבלה ככל האפשר עם חברים וקרובי משפחה,‏ וזה עוזר לי לא לחשוב על בעיותיי.‏ כאשר אני לבד,‏ אני קוראת להנאתי,‏ לומדת את המקרא או משוחחת בטלפון עם אחרים על האמת המקראית.‏

אני גם מנסה לשמוח מההנאות הקטנות שבחיים:‏ משב הרוח המלטף את פניי או הניחוח הנעים של הפרחים.‏ אני אסירת תודה על הדברים האלה.‏ נוכחתי גם שחוש הומור בריא עושה פלאים.‏ יום אחד בזמן שאני וחברתי עסקנו בפעילות הוראת המקרא,‏ היא הסיעה אותי בכיסא הגלגלים ועצרה לרגע כדי לרשום משהו.‏ לפתע התחלתי להידרדר במורד הרחוב והתנגשתי ברכב חונה.‏ היינו בהלם,‏ אבל כשראינו ששום דבר רציני לא קרה,‏ פרצנו בצחוק.‏

יש דברים רבים שאינני מסוגלת לעשות.‏ אני קוראת להם ”‏משאלות בהמתנה”‏.‏ הרבה פעמים אני עוצמת את עיניי ופותחת את ”‏החלון”‏ הפרטי שלי לעולם החדש שמבטיח אלוהים (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13‏)‏.‏ אני מדמיינת לעצמי שאני בריאה,‏ מתהלכת להנאתי ומתענגת על החיים.‏ דבריו של דוד המלך חקוקים היטב בשכלי:‏ ”‏קווה אל יהוה;‏ חזק ויאמץ לבך”‏ (‏תהלים כ״ז:‏14‏)‏.‏ גופי אומנם נעשה יותר ויותר שברירי,‏ אבל יהוה ממשיך לתת לי כוח.‏ אני חלשה בגופי אך חזקה ברוחי.‏