נזירות לשעבר הופכות לאחיות רוחניות אמיתיות

פליסה:‏ גדלתי במשפחה אדוקה מאוד.‏ שלושה עשר מקרוביי היו כמרים או חברים במסדרים קתוליים.‏ לאחר מותו של בן דודה של אמי,‏ שהיה כומר שלימד בבית־ספר קתולי,‏ הכריז עליו האפיפיור יוחנן פאולוס השני כ”‏מבורך”‏.‏ משפחתנו הייתה צנועה.‏ אבי היה נפח ואמי עבדה בשדות.‏ אני הבכורה מבין שמונה ילדים.‏

כשהייתי בת 12 פרצה מלחמת האזרחים בספרד.‏ עם תום המלחמה נכלא אבי.‏ דעותיו הליברליות היו למורת רוחה של הממשלה הדיקטטורית.‏ אמי התקשתה לפרנס את המשפחה,‏ ולכן ידידה אחת המליצה לה לשלוח את שלוש אחיותיי הקטנות — ארסלי,‏ לאורי ורמוני — למנזר בבילבאו,‏ ספרד.‏ שם הן לפחות לא ירעבו ללחם.‏

ארסלי:‏ היינו אז בנות 14,‏ 12 ו־10,‏ והפרידה מהמשפחה הייתה קשה מאוד.‏ בבילבאו עשינו עבודות ניקיון.‏ שנתיים לאחר מכן העבירו אותנו הנזירות למנזר גדול בסרגוסה,‏ מנזר שבו טיפלו בקשישים.‏ תפקידנו היה לנקות את המטבח,‏ מטלה מתישה לבנות בגיל העשרה.‏

פליסה:‏ כשאחיותיי עברו לסרגוסה החליטו אמי והכומר המקומי,‏ שהיה דודי,‏ שגם אני צריכה לעבוד באותו מנזר.‏ הם חשבו שהמעבר ירחיק אותי מנער אחד שהתעניין בי.‏ מאחר שהייתי דתייה מאוד,‏ מצא חן בעיניי הרעיון לשהות במנזר לזמן מה.‏ נהגתי לנכוח מדי יום בטקס המיסה,‏ ואפילו שקלתי להפוך למיסיונרית כמו בן דודתי שהיה נזיר באפריקה.‏

הנזירות לא טיפחו כלל את שאיפתי לשרת את אלוהים בארצות אחרות,‏ וחיי המנזר גרמו לי להרגיש כלואה.‏ לכן כעבור שנה החלטתי לחזור הביתה כדי לטפל בדודי הכומר.‏ בנוסף למטלות הבית,‏ דקלמתי אתו בכל ערב את תפילת המחרוזת.‏ גם אהבתי להכין סידורי פרחים לכנסייה ולקשט את הפסלים של הבתולה ו”‏הקדושים”‏.‏

ארסלי:‏ בינתיים השתנו חיינו במנזר.‏ לאחר שנדרתי את נדריי הראשונים,‏ החליטו הנזירות להפריד בינינו.‏ רמוני נשארה בסרגוסה,‏ לאורי עברה לוולנסיה ואני נשלחתי למדריד,‏ ושם נדרתי את נדרי הנזירות השניים.‏ המנזר במדריד סיפק מגורים לסטודנטים,‏ לקשישים ולמבקרים,‏ ולכן הייתה כמות אדירה של עבודה לבצע.‏ עבדתי במרפאה של המנזר.‏

למען האמת,‏ ציפיתי שחיי כנזירה יהיו מתגמלים יותר.‏ חשבתי שנקרא במקרא ונלמד את הכתוב בו.‏ אבל איש לא דיבר על אלוהים או על ישוע,‏ ולא השתמשנו במקרא.‏ למדתי מעט לטינית,‏ רכשתי ידע על קורותיהם של ”‏הקדושים”‏ וסגדתי למרים.‏ אבל רוב הזמן ביצעתי מטלות פיזיות קשות.‏

התחלתי לסבול מחרדות,‏ ודיברתי על כך עם אם המנזר.‏ אמרתי לה שלא נראה לי הגיוני שאעבוד קשה בשביל שאחרים ימלאו את כיסיהם,‏ בזמן שמשפחתי זקוקה לעזרה שלי.‏ היא נעלה אותי בתא,‏ בתקווה שהעונש ישנה את דעתי ויניא אותי מהחלטתי לעזוב את המנזר.‏

הנזירות שחררו אותי,‏ אבל כשהבינו שאני עדיין רוצה לעזוב את המנזר,‏ הן שוב נעלו אותי.‏ לאחר שעשו כן שלוש פעמים,‏ הן אמרו שאוכל לעזוב רק אם אציין בכתב:‏ ”‏אני עוזבת כי אני מעדיפה לשרת את השטן ולא את אלוהים”‏.‏ דרישה זו זעזעה אותי,‏ ואף שרציתי נואשות לעזוב את המנזר,‏ לא יכולתי לכתוב את המילים הללו.‏ בסופו של דבר ביקשתי לשוחח עם כומר וידויים,‏ וסיפרתי לו את כל הסיפור.‏ הוא דאג לכך שהבישוף יעביר אותי למנזר הקודם שלי בסרגוסה.‏ לאחר ששהיתי שם מספר חודשים,‏ הורשיתי לעזוב.‏ זמן קצר לאחר מכן גם לאורי ורמוני עזבו את המנזר.‏

ספר ”‏אסור”‏ מפריד בינינו

פליסה:‏ לימים התחתנתי ועברתי לקנטבריה.‏ המשכתי לנכוח בקביעות בטקס המיסה.‏ באחד מימי ראשון שמעתי הודעה מפתיעה מעל דוכן המטיפים.‏ הכומר צעק בכעס:‏ ”‏אתם רואים את הספר הזה?‏”‏ והצביע על הספר האמת המובילה לחיי־נצח.‏ ”‏אם קיבלתם אותו,‏ תנו לי אותו או השליכו אותו לפח!‏”‏

לא קיבלתי את הספר,‏ אבל מייד רציתי להשיג אותו.‏ ובאמת,‏ כעבור כמה ימים דפקו שתי עדות־יהוה בדלת ביתי והציעו לי את הספר ”‏האסור”‏.‏ באותו לילה קראתי אותו וכאשר הן חזרו אליי,‏ הסכמתי לקבל מהן שיעורי מקרא.‏

עד מהרה נגעה האמת ללבי.‏ אדיקותי לדת הקודמת שלי הפכה לאהבה עמוקה ליהוה ולקנאות לשירותו.‏ נטבלתי ב־1973.‏ אף שהיו לי רק הזדמנויות מעטות לחלוק את האמת עם בני משפחתי,‏ בישרתי להם כמיטב יכולתי.‏ כפי שהסברתי בפתיח,‏ הם התנגדו בתוקף לאמונתי,‏ בייחוד אחותי ארסלי.‏

ארסלי:‏ החוויות הקשות שחוויתי במנזר הפכו אותי לאדם ממורמר.‏ בכל זאת,‏ המשכתי לנכוח בטקס המיסה בימי ראשון,‏ ומדי יום דקלמתי את תפילת המחרוזת.‏ עדיין בער בי הרצון להבין את המקרא,‏ וביקשתי מאלוהים שיעזור לי.‏ אך כשאחותי פליסה סיפרה לי על אמונתה החדשה,‏ היא הייתה כה נלהבת שחשבתי שהיא קיצונית.‏ התנגדתי נחרצות לדעותיה.‏

כמה שנים לאחר מכן חזרתי למדריד למטרות עבודה והתחתנתי.‏ עם הזמן הפכתי לספקנית מאוד.‏ שמתי לב שרבים שנוכחים בקביעות בטקס המיסה אינם חיים על־פי ספרי הבשורה.‏ לכן הפסקתי ללכת לכנסייה.‏ כבר לא האמנתי ב”‏קדושים”‏,‏ בווידויים או באש הגיהינום.‏ אפילו נפטרתי מכל הפסלים שהיו ברשותי.‏ לא הייתי בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון.‏ הייתי מאוכזבת,‏ אך המשכתי להתפלל לאלוהים:‏ ”‏אני רוצה להכיר אותך.‏ עזור לי!‏”‏ אני זוכרת שעדי־יהוה הגיעו לביתי כמה פעמים,‏ אבל אף פעם לא פתחתי להם את הדלת.‏ לא בטחתי באף דת.‏

בתחילת שנות ה־80 החלה לאורי ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה בצרפת,‏ ורמוני,‏ שהתגוררה בספרד,‏ החלה גם היא לקבל שיעורי מקרא מעדי־יהוה.‏ חשבתי שגם אותן הוליכו שולל כמו את פליסה.‏ בהמשך התיידדתי מאוד עם שכנתי אנחלינס,‏ שגם היא הייתה אחת מעדי־יהוה.‏ היא ובעלה הציעו לי שוב ושוב ללמוד את המקרא.‏ הם ראו שמאחורי מעטה הספקנות שלי עומד אדם צמא לידע מקראי.‏ בסופו של דבר אמרתי להם:‏ ”‏בסדר.‏ אני מסכימה ללמוד אתכם רק בתנאי שאוכל להשתמש במקרא שלי”‏,‏ תרגום ”‏נאקר־קולונגה”‏ (‏Nácar-Colunga)‏.‏

המקרא סוף סוף מאחד אותנו

פליסה:‏ כשנטבלתי ב־1973 היו כ־70 עדי־יהוה בעיר סנטנדר — בירת מחוז קנטבריה,‏ ספרד.‏ היה לנו שטח הטפה נרחב,‏ ונסענו באוטובוסים ולימים ברכבים כדי לבשר ברחבי המחוז.‏ עברנו מכפר לכפר,‏ ובסופו של דבר בישרנו במאות הכפרים שבאזור.‏

במהלך השנים הייתה לי הזכות ללמד אנשים רבים את המקרא,‏ ו־11 מהם נטבלו.‏ רובם היו קתולים.‏ היות שבעברי הייתי מאמינה אדוקה,‏ ידעתי שעליי לגלות סבלנות והבנה.‏ הבנתי שהם זקוקים לזמן כדי לנטוש אמונות מושרשות.‏ המקרא ורוח קודשו של יהוה צריכים לגעת ללבם כדי שהם יזהו את האמת (‏עב׳ ד׳:‏12‏)‏.‏ בעלי ביינוונידו,‏ שהיה בעברו שוטר,‏ נטבל ב־1979,‏ ואמי החלה ללמוד את המקרא זמן קצר לפני מותה.‏

ארסלי:‏ הייתי חשדנית מאוד כשהתחלתי ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה.‏ אך ככל שחלפו השבועות,‏ שמתי לב שרגשי המרירות שלי נמוגו.‏ הדבר שהרשים אותי יותר מכול אצל עדי־יהוה הוא העובדה שהם חיים על־פי מה שהם מלמדים.‏ ספקנותי החלה להתפוגג,‏ ואמונתי התחזקה.‏ חשתי הרבה יותר מאושרת.‏ אפילו כמה משכנותיי אמרו לי:‏ ”‏ארסלי,‏ תמשיכי בדרך שבחרת!‏”‏

אני זוכרת שאמרתי בתפילה:‏ ”‏תודה,‏ יהוה,‏ שלא ויתרת עליי ונתת לי כל כך הרבה הזדמנויות למצוא את מה שחיפשתי — את האמת המקראית”‏.‏ ביקשתי מפליסה שתסלח לי על המילים הפוגעות שאמרתי לה.‏ את מקומם של הוויכוחים תפסו שיחות ערות על המקרא.‏ נטבלתי ב־1989 בגיל 61.‏

פליסה:‏ כיום אני בת 91.‏ אני אלמנה וכבר לא חזקה כמו פעם.‏ אבל אני קוראת במקרא מדי יום,‏ מגיעה לאסיפות כשהבריאות שלי מאפשרת לי ונהנית לבשר כמיטב יכולתי.‏

ארסלי:‏ מכיוון שהייתי פעם נזירה,‏ אני אוהבת לבשר לכמרים ולנזירות שאני פוגשת בשירות.‏ התאפשר לי לתת להם פרסומים רבים והיו לי שיחות מעניינות אתם.‏ אני זוכרת שפעם אמר לי כומר אחד לאחר מספר שיחות:‏ ”‏ארסלי,‏ אני מסכים אתך לגמרי,‏ אבל מה אני יכול לעשות בגילי?‏ מה יגידו קהל המאמינים שלי בכנסייה ובני משפחתי?‏”‏ עניתי לו:‏ ”‏ומה יגיד אלוהים?‏”‏ הוא הניד בראשו בעצב,‏ אך נראה שלא היה לו האומץ להמשיך לחפש את האמת.‏

אני זוכרת רגע מיוחד בחיי — הרגע שבעלי אמר לי שהוא רוצה לבוא אתי לאסיפה.‏ אף־על־פי שהוא כבר היה בשנות ה־80 לחייו,‏ הוא לא פספס מאז אף אסיפה.‏ הוא למד את המקרא והפך למבשר לא־טבול.‏ יש לי זיכרונות נעימים מהימים שבהם היינו יוצאים יחד לשירות.‏ הוא מת חודשיים לפני מועד הטבילה שלו.‏

פליסה:‏ אחד הדברים המספקים ביותר בחיי היה לראות את שלוש אחיותיי הקטנות,‏ שבהתחלה התנגדו לי,‏ הופכות לאחיותיי הרוחניות.‏ לאורך השנים כל כך נהנינו לבלות ביחד ולדבר על אלוהינו היקר יהוה ועל דברו.‏ סוף כל סוף אחיותיי ואני מאוחדות מבחינה רוחנית.‏a