עמידה במבחנים מניבה ברכות

‏”‏אתה אב אכזר”‏,‏ שאג סוכן הקג”‏ב.‏a ”‏נטשת את אשתך ההרה ואת בתך התינוקת.‏ מי יפרנס אותן וידאג להן?‏ הפסק את פעילותך וחזור הביתה!‏”‏ השבתי:‏ ”‏לא נטשתי את המשפחה שלי.‏ אתם עצרתם אותי!‏ ועל מה?‏”‏ הסוכן ענה:‏ ”‏עדיף כל פשע אחר מאשר להיות עד־יהוה”‏.‏

השיחה הזו התקיימה בשנת 1959 בכלא בעיר אירקוצק שברוסיה.‏ הרשו לי לספר לכם מדוע אשתי מריה ואני היינו מוכנים ’‏לסבול למען הצדקה’‏,‏ ולאילו ברכות זכינו תודות לכך ששמרנו על נאמנותנו (‏פט״א ג׳:‏13,‏ 14‏)‏.‏

נולדתי בשנת 1933 בכפר זולוטניקי שבאוקראינה.‏ בשנת 1937 דודתי ובעלה,‏ אשר היו עדי־יהוה וגרו בצרפת,‏ ביקרו אותנו ונתנו לנו את הספר ממשלה והספר גאולה,‏ שיצאו לאור בלועזית מטעם חברת המצפה.‏ לאחר שקרא אבי את הספרים הללו,‏ ניעורה אמונתו באלוהים.‏ למרבה הצער,‏ בשנת 1939 הוא חלה מאוד,‏ אך לפני מותו הוא אמר לאמי:‏ ”‏זו האמת.‏ הנחילי אותה לילדים”‏.‏

סיביר — שטח הטפה חדש

באפריל שנת 1951 החלו הרשויות להגלות את עדי־יהוה ממערב ברית המועצות לסיביר.‏ אני,‏ אמי ואחי הקטן גריגורי גורשנו ממערב אוקראינה.‏ לאחר מסע של כ־000,‏6 קילומטר ברכבת הגענו לעיר טולון שבסיביר.‏ כעבור שבועיים הגיע אחי הגדול בוגדאן למחנה בעיר הסמוכה אנגרסק.‏ הוא נידון ל־25 שנות עבודות פרך.‏

אמי,‏ גריגורי ואני בישרנו ביישובים הסובבים את טולון,‏ אבל היינו צריכים לגלות תושייה.‏ לדוגמה,‏ היינו שואלים:‏ ”‏האם מישהו כאן רוצה למכור פרה?‏”‏ כאשר מצאנו מישהו כזה,‏ היינו מדברים אתו על המבנה האנטומי המדהים של הפרות.‏ לאחר מכן התחלנו לדבר על הבורא.‏ בימים ההם נכתב באחד העיתונים שעדי־יהוה מתעניינים בפרות אבל מחפשים כבשים!‏ ואכן מצאנו דמויי כבש.‏ עד כמה נהנינו להעביר שיעורי מקרא לאנשים ענווים ומכניסי אורחים בשטח בלתי מוקצה.‏ כיום יש בטולון קהילה המונה למעלה מ־100 מבשרים.‏

אמונתה של מריה נבחנת

אשתי מריה למדה את האמת באוקראינה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.‏ כשהיא הייתה בת 18 סוכן קג”‏ב התחיל להטריד אותה וניסה לפתות אותה לשכב אתו,‏ אך היא דחתה באומץ את ניסיונותיו.‏ יום אחד כשנכנסה מריה הביתה,‏ היא מצאה אותו שוכב במיטתה.‏ היא ברחה.‏ הסוכן התמלא זעם ואיים לכלוא אותה מפני שהיא אחת מעדי־יהוה.‏ ואכן,‏ בשנת 1952 נגזרו על מריה עשר שנות מאסר.‏ היא הרגישה כמו יוסף אשר נכלא מפני ששמר על תומתו (‏בר׳ ל״ט:‏12,‏ 20‏)‏.‏ הנהג שהסיע אותה מבית המשפט לבית הסוהר אמר לה:‏ ”‏אל תפחדי.‏ הרבה אנשים נכנסים לכלא ויוצאים ממנו מבלי לאבד את כבודם”‏.‏ המילים הללו חיזקו אותה.‏

בין השנים 1952 ל־1956 מריה הייתה במחנה עבודה ליד העיר גורקי (‏היום ניז׳ני נובגורוד)‏ שברוסיה.‏ הוטל עליה לעקור עצים,‏ אפילו בכפור.‏ בריאותה נפגעה,‏ אך בשנת 1956 היא שוחררה ועברה לטולון.‏

הרחק מאשתי ומבנותיי

יום אחד סיפר לי אח בטולון שאחות עומדת להגיע לעיר.‏ רכבתי באופניים לתחנת האוטובוס כדי לפגוש אותה ולהציע לקחת את המזוודות שלה.‏ כשפגשתי את מריה,‏ היא מייד מצאה חן בעיניי.‏ הייתי צריך להתאמץ כדי לכבוש את לבה,‏ אבל לבסוף הצלחתי.‏ התחתנו בשנת 1957.‏ כעבור שנה נולדה בתנו אירינה,‏ אבל שמחתנו יחד לא האריכה ימים.‏ בשנת 1959 נעצרתי באשמת הדפסת ספרות מקראית.‏ הוחזקתי בבידוד במשך חצי שנה.‏ כדי לשמור על שלוות נפש באותם ימים התפללתי הרבה,‏ שרתי שירי מלכות ודמיינתי לעצמי כיצד אבשר אם שוב אצא לחופשי.‏

במהלך חקירה בכלא צעק החוקר:‏ ”‏בקרוב נמחץ אתכם כמו שמוחצים עכברים על הרצפה!‏”‏ עניתי לו:‏ ”‏ישוע אמר שהבשורה הטובה על המלכות תוכרז לכל העמים,‏ ואיש לא יוכל למנוע זאת”‏.‏ לאחר מכן ניסה החוקר טקטיקה אחרת כדי לשכנע אותי להתכחש לאמונתי,‏ כפי שציינתי בפתיח.‏ לא נכנעתי לאיומים ולפיתויים,‏ ונגזרו עליי שבע שנות עבודות פרך במחנה ליד העיר סרנסק.‏ בדרכי למחנה נודע לי על לידתה של בתי השנייה,‏ אולגה.‏ אף־על־פי שאשתי ובנותיי היו רחוקות ממני,‏ שאבתי נחמה מהידיעה שמריה ואני שמרנו אמונים ליהוה.‏

אחת לשנה נסעה מריה לסרנסק כדי לבקר אותי,‏ אף שהמסע מטולון לסרנסק וחזרה נמשך 12 ימים ברכבת.‏ מדי שנה היא הייתה מביאה לי זוג מגפיים חדש.‏ בתוך העקבים היא הסתירה את ההוצאות האחרונות של המצפה.‏ אחד מביקוריה של מריה היה מיוחד מאוד מפני שהיא הביאה עמה את שתי בנותינו הקטנות.‏ תארו לעצמכם עד כמה התרגשתי לראות אותן ולהיות בחברתן!‏

מקומות ואתגרים חדשים

בשנת 1966 שוחררתי ממחנה העבודה,‏ וארבעתנו עברנו לעיר ארמביר שבקרבת הים השחור.‏ שם נולדו בנינו,‏ ירוסלב ופבל.‏

תוך זמן קצר החלו סוכני הקג”‏ב לערוך פשיטות על ביתנו וחיפשו ספרות מקראית.‏ הם חיפשו בכל מקום,‏ אפילו בתוך מספוא הפרות.‏ פעם אחת מרוב החום הזיעו הסוכנים מאוד,‏ וחליפותיהם היו מאובקות.‏ מריה ריחמה עליהם,‏ שהרי הם בסך הכול מילאו פקודות.‏ היא הגישה להם מיץ קומפוט והביאה להם מברשת לבגדים,‏ קערת מים ומגבות.‏ בהמשך כשהגיע מפקד הקג”‏ב,‏ הסוכנים סיפרו לו על היחס האדיב שזכו לו.‏ כשהם עזבו,‏ המפקד חייך ונופף לנו.‏ שמחנו לראות את התוצאות הטובות שנבעו ממאמצינו ’‏להתגבר על הרע בטוב’‏ (‏רומ׳ י״ב:‏21‏)‏.‏

חרף הפשיטות המשכנו לבשר בארמביר.‏ גם עזרנו לחזק קבוצה קטנה של מבשרים בעיירה הסמוכה קורגנינסק.‏ עד כמה אני שמח שהיום יש שש קהילות בארמביר וארבע קהילות בקורגנינסק.‏

במהלך השנים נחלשה לעיתים רוחניותנו.‏ אך אנו אסירי תודה ליהוה על כך שהשתמש באחים נאמנים כדי לתקן אותנו ולחזק אותנו רוחנית (‏תהל׳ ק״ל:‏3‏)‏.‏ מבחן קשה נוסף היה לשרת לצד סוכני קג”‏ב שהסתננו לקהילות ללא ידיעתנו.‏ הם נתנו רושם של אנשים נלהבים והיו פעילים בשירות.‏ חלקם אפילו קיבלו תפקידי אחריות בארגון.‏ אבל עם הזמן גילינו את זהותם האמיתית.‏

בשנת 1978 הרתה מריה בגיל 45.‏ הואיל והיא סבלה מבעיית לב כרונית,‏ הרופאים חששו לחייה וניסו לשכנע אותה לבצע הפלה.‏ מריה סירבה.‏ לכן כמה רופאים עקבו אחריה לכל מקום בבית החולים עם מזרק בניסיון להזריק לה חומר שיגרום לה ללדת בטרם עת.‏ כדי להגן על העובר נמלטה מריה מבית החולים.‏

סוכני הקג”‏ב הורו לנו לעזוב את העיר.‏ עברנו לכפר בקרבת העיר טאלין שבאסטוניה,‏ שהייתה באותם ימים חלק מברית המועצות.‏ בטאלין ילדה מריה תינוק בריא בניגוד לתחזיות הרופאים,‏ וקראנו לו ויטלי.‏

בהמשך עברנו מאסטוניה ליישוב ניזלובניה שבדרום רוסיה.‏ בישרנו בזהירות בעיירות הנופש השכנות שבהן ביקרו אנשים מכל רחבי המדינה.‏ הם הגיעו לשם מסיבות בריאותיות,‏ וחלקם עזבו עם התקווה לחיי עולם!‏

מלמדים את ילדינו לאהוב את יהוה

השתדלנו להטמיע בבנינו ובבנותינו אהבה ליהוה ורצון לשרתו.‏ פעמים רבות הזמנו לביתנו אחים שישפיעו לטובה על ילדינו.‏ אחי גריגורי,‏ ששירת כמשגיח נודד בין 1970 ל־1995,‏ ביקר אותנו בקביעות.‏ כל בני המשפחה נהנו מביקוריו מפני שהוא היה אדם שמח ובעל חוש הומור.‏ כשאירחנו בביתנו אחים,‏ לא אחת שיחקנו משחקים מקראיים,‏ וילדינו למדו לאהוב את סיפורי המקרא.‏

בשנת 1987 עבר בננו ירוסלב לעיר ריגה שבלטביה,‏ שם התאפשר לו לבשר בחופשיות רבה יותר.‏ אבל כאשר הוא סירב לשרת בצבא,‏ הוא נידון לשנה וחצי מאחורי סורג ובריח,‏ והוא ישב בתשעה בתי כלא שונים.‏ הדברים שסיפרתי לו על תקופת מאסרי עזרו לו להחזיק מעמד.‏ לימים הוא החל לשרת כחלוץ.‏ בשנת 1990 רצה בננו פבל בן ה־19 לשרת כחלוץ בסחלין,‏ אי השוכן צפונית ליפן.‏ בהתחלה לא רצינו שהוא יעבור לשם.‏ היו רק 20 מבשרים באי כולו,‏ והוא היה מרוחק כ־000,‏9 קילומטר מביתנו.‏ אבל בסופו של דבר הסכמנו,‏ והייתה זו החלטה נבונה.‏ תושבי האי נענו לבשורת המלכות,‏ ותוך שנים מועטות נוסדו בו שמונה קהילות.‏ פבל שירת בסחלין עד שנת 1995.‏ באותה תקופה נותר בביתנו רק בננו הקטן ויטלי.‏ כבר מילדות הוא אהב לקרוא במקרא.‏ בגיל 14 הוא התחיל לשרת כחלוץ,‏ ובמשך שנתיים שירתי גם אני כחלוץ.‏ הייתה זו תקופה נפלאה.‏ כשוויטלי היה בן 19 הוא התמנה לחלוץ מיוחד ועזב את הבית.‏

בשנת 1952 סוכן קג”‏ב אמר למריה:‏ ”‏אם לא תתכחשי לאמונתך,‏ תשבי בכלא עשר שנים.‏ כשתצאי משם,‏ תהיי זקנה ובודדה”‏.‏ אבל הדברים התגלגלו אחרת.‏ זכינו לאהבתו של אלוהינו הנאמן יהוה,‏ לאהבתם של ילדינו ולאהבתם של רבים שנפלה בחלקנו הזכות לעזור להם להכיר את האמת.‏ מריה ואני נהנינו לבקר במקומות שבהם שירתו ילדינו.‏ ראינו את הערכתם של האנשים שילדינו עזרו להם ללמוד על יהוה.‏

אסירי תודה על טובו של יהוה

בשנת 1991 קיבלה פעילותם של עדי־יהוה הכרה חוקית.‏ החלטה זו נתנה דחיפה גדולה לפעילות ההטפה.‏ קהילתנו אפילו רכשה אוטובוס כדי שנוכל לנסוע כל סוף שבוע לעיירות הקרובות ולכפרים השכנים.‏

אני שמח שירוסלב ואשתו אליונה ופבל ואשתו רעיה משרתים בבית־אל,‏ וויטלי ואשתו סבטלנה בשירות הנפתי.‏ בתנו הבכורה אירינה מתגוררת עם משפחתה בגרמניה.‏ בעלה ולדימיר ושלושת בניהם משרתים כולם כזקני־קהילה.‏ בתנו אולגה מתגוררת באסטוניה ומתקשרת אליי בקביעות.‏ למרבה הצער,‏ אשתי היקרה מריה נפטרה בשנת 2014.‏ אני מצפה בכיליון עיניים לראותה שוב בתחיית המתים!‏ כיום אני מתגורר בעיר בלגורוד,‏ והאחים כאן תומכים בי מאוד.‏

במשך שנות שירותי ליהוה למדתי ששמירת אמונים גובה מחיר כלשהו,‏ אך השלווה הפנימית שמעניק יהוה בתמורה היא אוצר גדול פי כמה וכמה.‏ הברכות שמריה ואני זכינו להן תודות לעמידתנו האיתנה עולות על כל מה שתיארתי לעצמי.‏ בשנת 1991,‏ לפני נפילת ברית המועצות,‏ היו בה רק קצת יותר מ־000,‏40 מבשרים.‏ כיום יש למעלה מ־000,‏400 מבשרים במדינות שהשתייכו בעבר לברית המועצות!‏ אני כעת בן 83 וממשיך לשרת כזקן־קהילה.‏ תמיכתו של יהוה תמיד נסכה בי את הכוח להחזיק מעמד.‏ אין ספק שיהוה גמל לי בשפע (‏תהל׳ י״ג:‏6‏)‏.‏