זכיתי לנחמה בכל דאגותיי

מקבץ הספרים הללו כונה ”‏סט בצבעי הקשת”‏.‏ כשעיינתי בהם נגלו לעיניי איורים חיים שהציתו את דמיוני.‏ כתוצאה מכך,‏ כבר מגיל קטן פיתחתי צמא לידע מקראי,‏ כפי שהוצג בספרים הנפלאים הללו.‏

כאשר עמדה מלחמת העולם השנייה להגיע להודו,‏ הרגשתי שחרב עליי עולמי.‏ הוריי נפרדו ולאחר מכן התגרשו.‏ לא יכולתי להבין מדוע שני אנשים שאני אוהב עוזבים זה את זה.‏ חשתי בדידות וקהות רגשית.‏ הייתי בן יחיד,‏ וחשתי שאני לא מקבל את הנחמה והתמיכה שכל כך רציתי.‏

אימי ואני התגוררנו באותם ימים בקָרָצ׳י,‏ בירת המחוז.‏ יום אחד ביקר בביתנו פרד הַרדַקֵר,‏ רופא מבוגר שהיה אחד מעדי־יהוה.‏ הוא השתייך לדת שאליה השתייך השליח שנתן למשפחתי את הספרים.‏ הוא הציע לאימי שיעור מקרא.‏ אימא סירבה,‏ אך ציינה שאולי אני אהיה מעוניין.‏ כבר בשבוע שלאחר מכן התחיל אח הרדקר ללמד אותי.‏

כעבור כמה שבועות התחלתי לנכוח באסיפות המשיחיות שנערכו במרפאה של אח הרדקר.‏ בערך 12 עדי־יהוה מבוגרים התאספו שם לשם עבודת אלוהים.‏ הם ניחמו אותי ודאגו לי כאילו הייתי בנם.‏ אני זוכר בחיבה כיצד הם ישבו לצידי כדי להיות בגובה העיניים שלי ושוחחו איתי כמו חברים אמיתיים,‏ דבר שהייתי כל כך זקוק לו באותה תקופה.‏

עד מהרה הזמין אותי אח הרדקר להתלוות אליו לשירות השדה.‏ הוא לימד אותי להפעיל פונוגרף נייד כדי שנוכל להשמיע הקלטות של הרצאות מקראיות קצרות.‏ חלק מההרצאות היו די ישירות,‏ וכמה מבעלי הבתים לא העריכו את המסר.‏ אבל עבורי היה זה מרגש לבשר לאחרים.‏ הייתי מלא התלהבות לאמת המקראית ואהבתי לחלוק אותה עם הזולת.‏

בשעה שהתקדם צבא יפן להודו,‏ הפעילו הרשויות הבריטיות יותר ויותר לחץ על עדי־יהוה.‏ לבסוף ביולי שנת 1943 השפיע עליי הלחץ באופן אישי.‏ מנהל בית־הספר,‏ שהיה כומר אנגליקני,‏ גירש אותי מבית־הספר בטענה שאני ”‏דמות לא־רצויה”‏.‏ הוא אמר לאימי שבשל ההתרועעות שלי עם עדי־יהוה,‏ אני מציב דוגמה רעה לשאר התלמידים.‏ היא הזדעזעה ואסרה עליי להתרועע עם העדים.‏ בהמשך שלחה אותי להתגורר אצל אבי בפֶּשַוואר,‏ עיירה ששכנה בסביבות 370,‏1 קילומטר צפונה.‏ מכיוון שנשללה ממני האפשרות ליהנות ממזון רוחני ומהתרועעות עם האחים,‏ הפכתי ללא־פעיל מבחינה רוחנית.‏

שב לאיתני מבחינה רוחנית

בשנת 1947 חזרתי לקרצ׳י כדי לחפש עבודה.‏ שם ביקרתי במרפאה של דוקטור הרדקר.‏ הוא קיבל את פניי בחום ובאהבה.‏

‏”‏מה מציק לך?‏”‏ שאל,‏ במחשבה שהגעתי כדי לקבל ייעוץ רפואי.‏

‏”‏דוקטור,‏ אני לא חולה מבחינה גופנית”‏,‏ השבתי.‏ ”‏אני חולה מבחינה רוחנית.‏ אני זקוק לשיעור מקרא”‏.‏

‏”‏מתי תרצה להתחיל?‏”‏ שאל.‏

‏”‏עכשיו אם אפשר”‏,‏ עניתי.‏

בילינו ערב נפלא שבמהלכו למדנו את המקרא.‏ הרגשתי כאילו שבתי הביתה במובן הרוחני.‏ אימי ניסתה בכל כוחה לעצור בעדי מלהתרועע עם העדים,‏ אך הפעם הייתי נחוש לנקוט עמדה לצד האמת.‏ ב־31 באוגוסט 1947 נטבלתי במים כסמל להקדשתי ליהוה.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ בגיל 17,‏ התחלתי לשרת כחלוץ רגיל.‏

שירות חלוצי משמח

המשימה הראשונה שלי בחלוציות הייתה בכּווַיתַה,‏ מוצב בריטי לשעבר.‏ בשנת 1947 חולקה המדינה בין הודו לפקיסטן.‏a מאורע זה הצית במקומות רבים אלימות דתית בין התושבים,‏ מה שהוביל לאחת ההגירות הגדולות ביותר שאירעו במהלך ההיסטוריה.‏ כ־14 מיליון אנשים נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים.‏ מוסלמים היגרו מהודו לפקיסטן,‏ בעוד הינדים וסיקים היגרו מפקיסטן להודו.‏ בתוך כל הכאוס הזה עליתי לרכבת עמוסה לעייפה בקרצ׳י ואחזתי בצורה מסוכנת במעקה חיצוני רוב הדרך לכוויתה.‏

בכוויתה פגשתי את ג׳ורג׳ סינג,‏ חלוץ מיוחד באמצע שנות ה־20 לחייו.‏ ג׳ורג׳ נתן לי אופניים ישנים כדי שאוכל לרכוב עליהם (‏או לדחוף אותם)‏ בשטח ההררי.‏ רוב הזמן בישרתי לבדי.‏ תוך שישה חודשים ניהלתי 17 תוכניות שיעורי מקרא,‏ וחלק מהתלמידים חבקו את האמת.‏ אחד מהם,‏ קצין בצבא ששמו סאדיק מאסי,‏ סייע לי ולג׳ורג’‏ לתרגם מספר פרטי ספרות לאורדו,‏ השפה הלאומית של פקיסטן.‏ לימים הפך סאדיק למבשר נלהב של הבשורה הטובה.‏

בהמשך חזרתי לקרצ׳י ושירתי יחד עם הנרי פינץ’‏ והארי פורסט,‏ שליחים שלא מכבר הגיעו מגלעד.‏ עד כמה הייתה יקרה ההכשרה התיאוקרטית שהעניקו לי!‏ פעם אחת התלוויתי לאח פינץ’‏ למסע הטפה בצפון פקיסטן.‏ למרגלות רכסי הרים גבוהים מצאנו כפריים ענווים דוברי אורדו רבים שהיו צמאים לאמת המקראית.‏ כעבור שנתיים התאפשר גם לי ללמוד בבית־ספר גלעד;‏ חזרתי לפקיסטן ושירתי לעיתים כמשגיח נפה.‏ התגוררתי בבית שליחים בלאהוֹר,‏ יחד עם שלושה שליחים נוספים.‏

מתאושש ממשבר

למרבה הצער,‏ בשנת 1954 פרצו חיכוכים בין השליחים בלאהור על רקע הבדלי אישיות,‏ מה שגרם למשרד הסניף לערוך שינויים במשימות.‏ הואיל ובחוסר תבונה נקטתי צד בוויכוחים,‏ קיבלתי תיקון חריף.‏ חשתי הרוס,‏ והסקתי שאני כישלון מבחינה רוחנית.‏ שבתי לקרצ׳י ולאחר מכן עברתי להתגורר בלונדון שבאנגליה בתקווה לפתוח דף חדש מבחינה רוחנית.‏

בלונדון היו בקהילתי מספר חברים ממשפחת בית־אל.‏ פרייס יוּז,‏ משרת הסניף האדיב,‏ לקח אותי תחת חסותו.‏ יום אחד סיפר לי על מקרה שבו קיבל תיקון חריף מג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ שהשגיח על פעילות הבישור הכלל־עולמית.‏ כאשר ניסה אח יוז להצדיק את עצמו,‏ נזף בו אח רתרפורד בחומרה.‏ הופתעתי לראות את אח יוז מחייך כשהוא נזכר בכך.‏ הוא סיפר שבהתחלה התעצב,‏ אך בהמשך הבין שהיה זקוק לתיקון החריף ושהיה זה ביטוי לאהבתו של יהוה (‏עב׳ י״ב:‏6‏)‏.‏ דבריו נגעו לליבי וסייעו לי לחזור לאיזון רוחני.‏

בערך בתקופה זו עברה אימי להתגורר בלונדון והסכימה לקבל שיעורי מקרא מג׳ון א.‏ בר,‏ שלימים שירת כחבר בגוף המנהל.‏ היא התקדמה מבחינה רוחנית ונטבלה בשנת 1957.‏ מאוחר יותר נודע לי שגם אבי למד עם עדי־יהוה לפני מותו.‏

בשנת 1958 התחתנתי עם לֶנֶה,‏ אחות דנית שעברה להתגורר בלונדון.‏ כעבור שנה בורכנו בבתנו ג׳יין,‏ הראשונה מבין חמשת ילדינו.‏ כמו כן,‏ זכיתי לזכויות שירות בקהילת פולהאם.‏ אולם לימים הצריך מאיתנו מצבה הבריאותי של לנה לעבור למקום שבו האקלים חם יותר.‏ לכן בשנת 1967 היגרנו לאָדֶלֵיד שבאוסטרליה.‏

טרגדיה קורעת לב

בקהילתנו באדליד שירתו 12 משיחיים משוחים מבוגרים.‏ הם הציבו דוגמה ומופת בקנאותם בפעילות הבישור.‏ מייד אימצנו שגרה רוחנית טובה.‏

בשנת 1979 שמחנו לנה ואני כשנולד ילדנו החמישי,‏ דניאל.‏ אולם הוא אובחן כסובל מדרגה חמורה של תסמונת דאון,‏b ולא היה צפוי לחיות זמן רב.‏ אפילו כיום קשה לי לתאר מה רבה הייתה המצוקה שחשנו.‏ התמסרנו לטיפול בצרכיו מבלי להזניח את ארבעת ילדינו האחרים.‏ לעיתים הכחיל דניאל עקב מחסור בחמצן שנגרם משני חורים בליבו,‏ והיינו צריכים להבהיל אותו לבית־החולים.‏ אך חרף בריאותו הלקויה,‏ הוא היה נבון מאוד והייתה לו אישיות אוהבת.‏ הוא גם אהב מאוד דברים רוחניים.‏ כאשר התפללנו כמשפחה לפני הארוחות,‏ הוא נהג לשלב את אצבעותיו הקטנות זו בזו,‏ להנהן בראשו ולומר מעומק ליבו ”‏אמן!‏”‏ רק לאחר מכן היה מתחיל לאכול.‏

כאשר היה דניאל בן ארבע,‏ לקה בלוקמיה חריפה.‏ לנה ואני היינו תשושים מבחינה פיזית ורגשית.‏ הרגשתי שאני קרוב להתמוטטות עצבים.‏ כשהיינו בשפל המדרגה,‏ הגיע לביתנו משגיח הנפה שלנו,‏ נביל ברומיץ’‏.‏ באותו ערב,‏ כשבעיניו דמעות,‏ כרך את זרועותיו סביבנו,‏ וכולנו בכינו.‏ מילותיו האוהבות ומלאות החמלה ניחמו אותנו לאין שיעור.‏ הוא עזב בסביבות אחת בלילה.‏ זמן קצר לאחר מכן מת דניאל.‏ מותו היה המאורע הטראומתי ביותר בחיינו.‏ בכל זאת,‏ החזקנו מעמד חרף יגוננו,‏ בביטחון ששום דבר – אפילו לא המוות – לא יכול להפריד את דניאל מאהבתו של יהוה (‏רומ׳ ח׳:‏38,‏ 39‏)‏.‏ עד כמה אנו משתוקקים להיות איתו כאשר יקום לתחייה בעולמו החדש של אלוהים (‏יוח׳ ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏

מוצא שמחה בהושטת עזרה לאחרים

כיום,‏ לאחר ששרדתי שני מקרי שבץ חמורים,‏ אני עדיין משרת כזקן־קהילה.‏ בשל חוויותיי אני חש אמפתיה וחמלה כלפי אחרים,‏ בייחוד כלפי מי שמתמודדים עם בעיות.‏ אני מנסה שלא לשפוט אותם,‏ אלא לשאול את עצמי:‏ ’‏כיצד עיצב הרקע שלהם את רגשותיהם ואת חשיבתם?‏ כיצד אוכל להראות להם שאכפת לי מהם?‏ כיצד אוכל לעודד אותם לפעול על־פי דרכיו של יהוה?‏’‏ אני ממש אוהב למלא את תפקידי כרועה בקהילה!‏ ואכן,‏ כאשר אני מנחם ומרענן אחרים מבחינה רוחנית,‏ אני מרגיש שאני בעצמי זוכה לנחמה ולרענון.‏

אני חש כמו משורר התהלים שהצהיר:‏ ”‏ברוב שׂרעפיי [‏דאגותיי]‏ בקרבי,‏ תנחומיך [‏תנחומי יהוה]‏ ישעשעו נפשי”‏ (‏תהל׳ צ״ד:‏19‏)‏.‏ יהוה עזר לי להחזיק מעמד לנוכח קשיים משפחתיים,‏ התנגדות דתית,‏ אכזבות אישיות ודיכאון.‏ אין כל ספק שהוא היה עבורי אב אמיתי!‏