מה אירע לדינוזאורים?
”פּלֵאוֹנטולוגיה היא חקר־המאובנים, והמאובנים מהווים שרידי חיים מתקופות קודמות.” אך, כשם שאמר פָּלֵאונטולוג אחד, ”זהו מדע הנתון להשערות ולפרשנות אישית בדרגה גבוהה.” הדבר ניכר גם בנושא הדינוזאורים. המדען ג׳. גֶ׳פּסון, מאוניברסיטת פרינסטון, מביא כמה מן ההשערות לגבי מה שעלה בגורלם:
”סופרים ברָמות שונות, העלו את האפשרות שהדינוזאורים נעלמו עקב הידרדרות בתנאי מזג־האוויר, או בתנאי התזונה. ... סופרים אחרים הטילו את האשמה במחלות, טפילים, ... שינויים בלחץ האטמוספירה או בהֶרכֵּבה, גאזים רעילים, אבק וולקאני, כמות גדולה מדי של חמצן מן הצמחים, מֶטֶאורים, כוכבי־שביט, הידלדלות מאגר הגנים בגלל יונקים אוכלי־ביצים, ... קרינה קוסמית, תזוזת הקטבים המחזורית של כדור־הארץ, שטפונות, תזוזת היבשות, ... התייבשות ביצות ואגמים, כתמי־שמש.” — The Riddle of the Dinosaur (חידת הדינוזאורים).
מן ההשערות הללו ברור, שאין המדענים מסוגלים להשיב בוודאות כלשהי על השאלה: מה אירע לדינוזאורים?
תיאוריית ההכחדה הפתאומית
תיאוריה מאוחרת יותר הועלתה על־ידי אב ובן, לואיס וּווֹלטר אלבָרֵז. וולטר אלברז גילה במבואות העיר גוּבְּיו, שבמרכז איטליה, שיכבה דקה מוזרה של אדמת־חימר שנדחסה בין שתי שיכבות אבן־גיר במירקם הסלעי. שיכבת אבן־הגיר התחתונה הכילה שפע של מאובנים. השיכבה העליונה היתה כמעט ללא מאובנים, דבר שגרם לגיאולוגים להסיק שהחיים נעלמו באורח פתאומי, וכי לשיכבה האדומה, הדקה, של אדמת־החימר יש קשר כלשהו להכחדה.
בדיקה העלתה, שאדמת־החימר היתה עשירה ביסוד המתכתי אירידיוּם, בריכוז גבוה פי־30 מזה המצוי בדרך־כלל בסלעים. הם ידעו שריכוזים גבוהים של היסוד הנדיר הזה יכולים היו לנבוע רק מלב כדור־הארץ, או ממקורות מחוצה לו. הם הסיקו, איפוא, שהאירידיום הגיע לשם על־ידי אסטֶרואיד (בן־כוכב) ענק שפגע בכדור־הארץ, ואשר גרם להכחדתם הפתאומית של הדינוזאורים.
לאחר שנתגלתה בגוּבּיו שיכבת החימר העשירה באירידיום, נמצאו מירבצים דומים באיזורים אחרים של כדור־הארץ. האם אימֵת הדבר את ההנחה בדבר האסטֶרואיד? יש מדענים שעדיין מפקפקים בכך. אך, כשם שמציין הספר חידת הדינוזאורים, התיאוריה של אלברֵז הוסיפה ”תאוצה לחקר היעלמותם של הדינוזאורים.” וחוקר־המאובנים סטפן ג׳יי גוּלד מודה בכך, שהיא עשויה להמעיט את ”חשיבות התחרות בין המינים.”
בהתייחסו לתיאוריה חדשה זו, ולהכחדה הפתאומית ככל הנראה של הדינוזאורים, סופר מדעי אחד מודה: ”הדבר יכול לזעזע את יסודות האבולוציה הביולוגית ולהטיל ספק בתפישה הנוכחית לגבי הברירה הטבעית.”
המדען דיוויד יבלונסקי, מאוניברסיטת אריזונה, הסיק ש’אצל צמחים ובעלי־חיים רבים, ההכחדה היתה פתאומית ומיוחדת באורח כלשהו. הכחדה המונית איננה פשוט תוצאה מצטברת של מוות הדרגתי. אירע דבר יוצא־דופן.’ הוא הדין לגבי הדינוזאורים. הופעתם והיעלמותם הפתאומית יחסית, נוגדת את ההשקפה המקובלת ביחס להתפתחות איטית.
המועד בו התקיימו הדינוזאורים
עצמות הדינוזאורים נמצאות, על־פי־רוב, בשיכבות־קרקע נמוכות יותר מאשר עצמות האדם, דבר שגרם לרבים להסיק שהן שייכות לתקופה מוקדמת יותר. הגיאולוגים מכנים תקופה זו בשם ”עידן המֶזוֹזוֹאיקון”, והוא נחלק לתקופות הטרִיאַס, היוּרה והקרֶטיקון. מסגרת הזמן שמייחסים לתקופות אלה היא בסדר גודל של עשרות מיליוני שנים. אך, האם הדבר בּוּסס תוך ודאות מוחלטת?
אחת השיטות למדידת גיל המאובנים, נקראת שיטת הרדיו־פחמן. בשיטה זו לקביעת־גיל מודדים את שיעור הרדיו־פחמן שהתפרק מאז העת בה מת האורגאניזם. ”ברגע שאורגאניזם מסוים מת, שוב אין הוא סופג פחמן דו־חמצני מסביבתו, וכמות האיזוטופּ שבו הולכת ומתמעטת עם הזמן, כתוצאה מפליטת הקרינה הרדיו־אקטיבית שבתוכו,” מסביר כתב־העת Science and Technology Illustrated (מדע וטכנולוגיה מאוּירים).
אך, בשיטה זו כרוכות בעיות רציניות. ראשית, כאשר גיל המאובן נאמד ב־000,50 שנים, רמת הרדיו־אקטיביות שלו הידלדלה עד־כדי־כך, שרק בקושי רב ניתן להבחין בה. שנית, אפילו במידגמים מאוחרים יותר, הרמה פחתה כל־כך, שעדיין קשה ביותר למדוד אותה במדויק. שלישית, מדענים מסוגלים למדוד את שיעור היווצרות הרדיו־פחמן באטמוספירה בימינו, אך אין להם כל דרך לדעת מה היו ריכוזי הפחמן בעבר הרחוק.
לכן, בין שהם משתמשים בשיטת הרדיו־פחמן למדידת גיל המאובנים, או בשיטה אחרת כלשהי, כגון שיטת האשלגן, האוּרניום או התוֹריום הרדיו־אקטיביים, למדידת גיל הסלעים, אין בידי המדענים לקבוע את הרמה המקורית שהיתה ליסודות אלה בתקופות שונות. בהקשר לכך מציין מלווין קוּק, פרופסור לתורת המתכות: ”ניתן רק לנחש ריכוזים אלה [של חומרים רדיו־אקטיביים], ולכן הגיל שנקבע כתוצאה מכך אינו טוב יותר מן הניחוש.” הדבר נכון במיוחד כשלוקחים בחשבון שהמבול בימי נוח, שאירע לפני 300,4 שנה, חולל שינויים עצומים באטמוספירה ובכדור־הארץ.
הגיאולוגים צ׳ארלס אופיסר וצ׳ארלס דרייק, ממיכללת דארטמות’, מטילים ספק נוסף בנוגע לדיוק השיטה הרדיו־אקטיבית לקביעת תאריכים. הם אומרים: ”המסקנה המתבקשת היא, שהאירידיוּם, ויסודות אחרים המעורבים עימו, לא הונחו שם בבת אחת... אלא הצטברו בקצב מוגבר ומשתנה בתקופת־זמן קצרה יחסית מבחינה גיאולוגית, תקופה שבין 000,10 ל־000,100 שנה.” הם טוענים, שהיפרדות היבשות ותזזותן השפיעו קשות על כדור־הארץ, בגרמן התפרצויות ווּלקאניות, חסימת אור־השמש וזיהום האטמוספירה. התרחשויות רבות־השפעה אלה יכולות היו, ללא ספק, לשנות את כמות הרדיו־אקטיביות, ובכך לסלף את התוצאות של השעונים הרדיו־אקטיביים בני־זמננו.
ספר בראשית והדינוזאורים
בעוד ששיטת הרדיו־פחמן לקביעת־גיל היא חדשנית, היא עדיין מבוססת על הנחות והשערות. בניגוד לכך, פרק א׳ של ספר בראשית פשוט מציין את הסֵדֶר הכללי של הבריאה. הוא אינו שולל את האפשרות שכדור־הארץ נוצר במשך אלפי מיליוני שנים, ושנדרשו ששה ”ימים”, או עידנים בני אלפי שנים, להכשרת כדור־הארץ למגורי בני־אדם.
יתכן שכמה דינוזַאוּרים (או פטֶרוזַאוּרים) אכן נבראו בעידן החמישי שנזכר בבראשית, שם נאמר שאלהים ברא ”כל עוף כנף” ואת ”התנינים הגדולים”. אפשר שסוגים אחרים של דינוזאורים נבראו בעידן הששי. הקשת הרחבה של סוגי הדינוזאורים, על תיאבונם הרב, היתה מתאימה לכך בהתחשב בצמחייה השופעת שהיתה קיימת בלי ספק בזמנם. — בראשית א׳:20–24.
לאחר שהשלימו הדינוזַאוּרים את תפקידם, הביא אלהים קץ לקיומם. אך, אין המקרא מציין כיצד עשה כן, ומתי. אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיהוה ברא את הדינוזאורים למטרה מסוימת, אף אם איננו מבינים אותה במלואה עתה. הם לא היוו מישגה, ולא תוצר של אבולוציה. העובדה שהם מופיעים בפתאומיות במערך המאובנים, בלא כל קשר עם מאוּבּנֵי אבות קדמונים, ונעלמו בלא להותיר אחריהם חוליות־מקשרות של מאוּבּנים, מהווה ראיה הסותרת את ההשקפה, שחיות אלה התפתחו בהדרגה במשך תקופה של מיליוני שנים. עדוּת המאוּבּנים איננה תומכת, איפוא, בתיאוריית האבולוציה. תחת זאת, היא עולה בקנה אחד עם מה שמורה המקרא ביחס לפעלי הבריאה של אלהים.
[קטע מוגדל בעמוד 28]
עֵדוּת מאוּבּנֵי הדינוזאורים איננה תומכת באבולוציה, אלא בבריאה