המציאות עלתה על ציפיותיי

וילֵםואן־סיילמספר

השנה היתה 1942,‏ ומדינתנו היתה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.‏ הייתי אחד מחמישה צעירים שהתחבאו מפני הנאצים בחרוֹנינגֶן שבהולנד.‏ ישבנו בחדר קטן ודיברנו על סיכויינו להינצל.‏

היה ברור לנו שסיכויינו להינצל די קלושים.‏ מאוחר יותר התברר ששלושה מהקבוצה מתו מוות אלים.‏ בעצם,‏ אני היחיד מבינינו שהגיע לשיבה טובה.‏ זוהי רק דוגמה אחת למציאות שעלתה על ציפיותיי.‏

כשקרה המקרה שהזכרתי קודם הייתי רק בן 19,‏ וידעתי אך מעט על המקרא או על דת.‏ אבי התנגד לכל הדתות.‏ חיפושיה של אמי אחר דת הובילו אותה לספיריטיזם.‏ ובאשר לי,‏ לא היתה לי כל תקווה.‏ סברתי שאם איהרג בהפצצה או בדרך אחרת,‏ לאלוהים אין כל סיבה לזכור אותי.‏ אפילו לא ניסיתי ללמוד עליו.‏

החיפוש מסתיים בהצלחה

זמן קצר לאחר השיחה ההיא עם ארבעת הצעירים,‏ נפלתי בידי הנאצים ונלקחתי למחנה עבודה בגרמניה,‏ קרוב לאמריך.‏ עבודתנו כללה פינוי הריסות ותיקון הנזקים שגרמו הפצצות בנות הברית.‏ נמלטתי בשלהי 1943,‏ ואף שהמלחמה עדיין השתוללה הצלחתי לעשות דרכי חזרה להולנד.‏

איכשהו השגתי ספרון קטן שהיו בו המון שאלות ופסוקים מהמקרא.‏ הוא שימש כעזר ללימוד הספר גאולה,‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏ קראתי את השאלות ופתחתי את הפסוקים,‏ והתעניינתי מאוד בהתגשמות נבואות המקרא.‏

סיפרתי לארוסתי חְרֵי על מה שקראתי,‏ ובתחילה זה לא כל כך עניין אותה.‏ אמי,‏ לעומת זאת,‏ התעמקה בספרון.‏ ”‏זאת האמת שאותה חיפשתי כל החיים!‏”‏ הכריזה.‏ גם אני שוחחתי עם חבריי,‏ וחלקם רצו לדעת יותר.‏ אחד מהם הפך לעד־יהוה,‏ ושמרנו על קשר דרך מכתבים וביקורים עד מותו ב־1996.‏

בינתיים חְרֵי החלה ללמוד את המקרא,‏ ושנינו נטבלנו בפברואר 1945.‏ המלחמה נסתיימה מספר חודשים לאחר מכן.‏ לאחר שנישאנו רצינו להיות חלוצים,‏ כפי שנקראים עדי־יהוה המבשרים במלוא זמנם.‏ אולם נערמו בפנינו קשיים — חולי ובעיות כלכליות.‏ כמו כן,‏ נקרו לפנינו הזדמנויות להרוויח הרבה כסף.‏ האם נעבוד קודם כדי להבטיח עצמנו כלכלית ואז נתחיל בחלוציות או שנתחיל בה מייד?‏

שירותנו בהולנד

החלטנו להתחיל בחלוציות ללא שהיות ועשינו זאת ב־1 בספטמבר 1945.‏ באותו יום,‏ בדרכי הביתה מאוחר בלילה,‏ נכנסתי למסעדה לקנות משהו לשתות.‏ נתתי למלצר מה שחשבתי שהיה שטר של גילדֶן אחד,‏ ואמרתי לו:‏ ”‏שמור את העודף”‏.‏ כשחזרתי הביתה גיליתי שנתתי לו שטר של 100 גילדֶן!‏ נשאר לנו רק גילדֶן אחד להתחלת החלוציות!‏

כשהתחלתי לתת הרצאות פומביות על המקרא ב־1946,‏ היה לי רק מעיל עור.‏ ידיד שלי,‏ שמידתו בערך כמו שלי,‏ היה היושב־ראש.‏ מייד לאחר שהיה מציג את נושא ההרצאה שלי היה יורד אל מאחורי הבמה ומשאיל לי את הז׳קט שלו.‏ לאחר שנתתי את ההרצאה התחלפנו שוב!‏

במרס 1949 נתבקשתי לשרת כמשגיח נפה ורעייתי נתלוותה אלי.‏ ביקרנו קהילות של עדי־יהוה כדי לעודדן רוחנית.‏ פריץ הרטסטנג,‏ ששירת כמשגיח נפה נאמן לפני המלחמה ובמהלכה,‏ הכשיר אותי לתפקיד זה.‏ הוא נתן לי עצה טובה:‏ ”‏וִים,‏ מלא אחר ההדרכות שתקבל דרך ארגונו של יהוה גם אם בתחילה לא ייראו לך כטובות ביותר.‏ לא תצטער על כך”‏.‏ הצדק היה עימו.‏

ב־1951 ביקר בהולנד נתן ה.‏ נור,‏ שהיה אז נשיא חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים.‏ באותה עת חְרֵי ואני הגשנו בקשה לקבלת הכשרה בארצות־הברית כשליחים.‏ לא חלף זמן רב והוזמנו להצטרף לכיתה ה־21 של גלעד — בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה.‏ כשהתחלנו בחלוציות ב־1945 היו רק 000,‏2 עדים בהולנד,‏ אך ב־1953 מנינו יותר מ־000,‏7 איש,‏ מציאות שעלתה על כל הציפיות!‏

שירות בביתנו החדש

נשלחנו לגינאה החדשה ההולנדית,‏ שהיא כיום פרובינציה של אינדונֶסיה,‏ אך לאחר שלא הותרה כניסתנו למדינה נשלחנו במקום זה לסורינַם,‏ ארץ טרופית באמריקה הדרומית.‏ הגענו לשם בדצמבר 1955.‏ היו אז בסורינם כמאה עדים בלבד,‏ והם היו מאוד נכונים לעזור.‏ עד מהרה הרגשנו כמו בבית.‏

נכון אומנם שהיינו צריכים להסתגל לנסיבות שונות,‏ ולפעמים היה לנו קשה.‏ למשל,‏ חְרֵי פחדה מיצורים בעלי רגליים ומעופפים למיניהם.‏ בהולנד,‏ כשהיתה מגלה עכביש קטן בחדר השינה,‏ לא היתה הולכת לישון עד שנפטרתי ממנו.‏ אבל בסורינם העכבישים גדולים פי עשרה,‏ וחלקם ארסיים!‏ בבית השליחים שבו גרנו היו גם ג׳וקים,‏ חולדות,‏ נמלים,‏ יתושים וחגבים.‏ אפילו נחשים ביקרו אצלנו.‏ חְרֵי כל־כך התרגלה ליצורים הללו,‏ שהמאבק להיפטר מהם הפך לחלק משגרת חייה.‏

כעבור יותר מ־43 שנה בארץ זו,‏ אנו מכירים אותה יותר מהרבה מקומיים.‏ למדנו לאהוב את הנהרות,‏ את יערות הגשם ואת הביצות ליד החוף.‏ גם למדנו להכיר את עולם החי העשיר — קיפודים,‏ עצלנים,‏ יגוארים ואפילו נחשים מסוגים שונים,‏ שרבים מהם בעלי צבעים מרהיבים.‏ ובמיוחד שמחנו להכיר את המגוון הרחב של האנשים כאן.‏ אבות־אבותיהם של התושבים הגיעו מאפריקה וכן מהודו,‏ מאינדונסיה,‏ מסין וממדינות אחרות.‏ יש כאן גם אינדיאנים,‏ צאצאיהם של תושבי המקום המקוריים.‏

במסגרת שירותנו כמשיחיים אנו פוגשים אנשים מרקעים שונים אלה כשאנו מבקרים בביתם.‏ באולמי המלכות שלנו אנו נהנים מאותו מגוון נפלא של אחים ואחיות משיחיים.‏ חזינו בגידול שחל מאולם מלכות רעוע אחד ב־1953 ליותר מ־30 אולמי מלכות יפים,‏ אולם כינוסים נאה וסניף מרשים שנחנך בפברואר 1995.‏

לקחים שלמדתי

הרחק בפנים הארץ יש כמה קהילות של מי שמכונים ”‏השחורים של היער”‏,‏ צאצאי העבדים באפריקה שנמלטו מהעבודה במטעים הרחק ככל שיכלו במעלה הנהרות.‏ נדהמתי פעם אחר פעם מהישגיהם — למשל הדרך שבה ניצלו את הנהר להובלה והסתגלו יפה לחיים ביערות הגשם.‏ הם כורתים עצים,‏ בונים סירות ומתמרנים אותן בין מפלים ואשדות.‏ את מזונם הם משיגים בציד ודיג,‏ הם מבשלים ללא המכשור המודרני ועושים עוד דברים רבים שבעינינו הם קשים מאוד.‏

במשך השנים התוודענו גם לעמים האחרים שחיים כאן בסורינם:‏ למנהגיהם,‏ לדרכי חשיבתם ולאורחות חייהם.‏ אני זוכר את ביקורנו בכפר אינדיאני בשנות החמישים.‏ באישון לילה הגעתי למחנה נטוש באחד מיערות הגשם,‏ ומשם הייתי אמור לצאת למסע בסירה עם מדריך אינדיאני.‏ הוא הדליק את האש,‏ בישל את האוכל וקשר את הערסלים.‏ עבורו,‏ זה היה אך טבעי לדאוג לכל,‏ משום שידע שלא היה לי מושג מה עושים.‏

כשנפלתי מהערסל באמצע הלילה הוא לא צחק.‏ הוא ניער מבגדיי את העפר וקשר את הערסל מחדש.‏ כששטנו בנתיב צר בנהר,‏ החשיכה היתה כה כבדה שלא יכולתי לראות אפילו את הידיים שלי.‏ אבל המדריך הצליח לנווט את הסירה בין עיקולים ומכשולים רבים.‏ כששאלתי אותו כיצד הצליח לעשות זאת,‏ אמר:‏ ”‏אתה מסתכל בכיוון הלא נכון.‏ הבט למעלה ושים לב לניגוד שבין צמרות העצים והשמים.‏ כך תראה את העיקולים של הנהר.‏ הסתכל למטה והייה עירני לאדוות.‏ בעזרתן תוכל לגלות היכן מסתתרים סלעים או מכשולים אחרים.‏ הקשב.‏ גם לפי הקולות תוכל לדעת מה צפוי לך”‏.‏

שיט בקנוּ העשויה גזע חלול,‏ חציית אשדות ועקיפת מפלים הם חוויה מסוכנת ומעייפת.‏ אולם בתום המסע,‏ כשאנו פוגשים את אחינו ואחיותינו לאמונה הממתינים לקבל את פנינו בהכנסת אורחים לבבית,‏ אנו מתרעננים.‏ תמיד שמור אוכל לאורחים,‏ לפעמים קערת מרק.‏ החיים כשליחים היו לא אחת מתישים וקשים,‏ אך מעולם לא התאכזבנו.‏

מה שעזר לנו להתמיד

לא בורכנו בבריאות טובה במיוחד.‏ כמו־כן,‏ לא קיבלנו הרבה עידוד מקרובי המשפחה משום שאמי היא קרובת המשפחה היחידה שלנו שהיתה עדת־יהוה.‏ עם זאת,‏ ידידים יקרים עזרו לנו ועודדו אותנו וכך ענו על צרכינו וסייעו לנו להתמיד בשליחות.‏ אמי עודדה אותנו במיוחד.‏

כעבור שש שנים מאז התחלנו בשליחות,‏ אמי חלתה אנושות.‏ ידידינו רצו שנחזור כדי לראות אותה בפעם האחרונה,‏ אבל אמא כתבה:‏ ”‏בבקשה,‏ הישארו בשליחות שלכם.‏ תזכרו אותי בריאה,‏ כמו שהייתי.‏ אני מקווה לראות אתכם בתחיית המתים”‏.‏ היא היתה אשה בעלת אמונה חזקה.‏

רק ב־1966 עלה בידנו לשוב להולנד לחופשה.‏ שמחנו מאוד לפגוש את ידידינו משכבר הימים,‏ אך הרגשנו שסורינם היא ביתנו.‏ אנו מכירים בתבונה שבעצת הארגון ששליחים לא ישובו למולדתם לחופשה לפני ששירתו לפחות שלוש שנים במקום שאליו נשלחו.‏

דבר נוסף שסייע לנו ליהנות מהשליחות היה חוש הומור — היכולת לצחוק על דברים וגם על עצמנו.‏ יהוה חנן את הטבע שברא בהומור.‏ כשאתה מתבונן בתעלולי השימפנזות והלוּטרות,‏ ובמיוחד בגוריהם של בעלי־חיים רבים,‏ אתה מוצא את עצמך מחייך.‏ חשוב לראות את הצד החיובי בכל דבר ולא להחשיב את עצמנו יותר מדי — מה שלמדנו מניסיון של שנים.‏

הסיפוק שחשנו בשירות עזר לנו במיוחד להתמיד בשליחותנו.‏ חְרֵי ניהלה שיעור מקרא בעיר פַּרַמַרִיבּוֹ עם תשעה קשישים בבית אבות.‏ כולם היו מעל גיל 80.‏ חלקם היו בעבר בַּלַטַבְּלידרים (‏חולבי עצי גומי)‏ וחלקם כורי זהב.‏ הם אהבו את מה שלמדו,‏ נטבלו והשתתפו בנאמנות בהטפת הבשורה עד ליום מותם.‏

כומר קשיש ושמו ריוורס,‏ מהכנסייה החדשה של סבידנבּורג,‏ נהג להקשיב לשיעורים ולהעיר הערות עוקצניות.‏ אבל כל שבוע התקרב קצת יותר,‏ והלעג שלו הלך ונחלש.‏ לבסוף הצטרף לאחרים והשתתף בשיעור.‏ הוא היה בן 92 ובקושי ראה ושמע,‏ אבל הוא ציטט פסוקים כאילו קרא אותם.‏ בסופו של דבר נטל חלק בשירות איתנו ובישר לכל מי שהיה מוכן להאזין לו.‏ לפני מותו שלח לנו הודעה שנבוא אליו.‏ כשהגענו כבר נפטר,‏ ומתחת לכרית שלו מצאנו את דו״ח השירות שלו לאותו חודש.‏

בשנת 1970,‏ כעבור יותר מ־25 שנה בשירות מלא כחלוץ,‏ נתמניתי כמשגיח הסניף בסורינם.‏ היה לי קשה לעבוד במשרד כל היום וקינאתי בחְרֵי,‏ שעדיין יצאה לשירות כל יום.‏ כיום גם חְרֵי עובדת בסניף,‏ ולשנינו עבודה בעלת תוכן כאן בגילנו המבוגר.‏

כשאני משווה את פחות מ־000,‏160 מבשרי המלכות הפעילים ברחבי העולם ב־1945 עם כ־000,‏000,‏6 המבשרים כיום,‏ אני נוכח שהמציאות עלתה בהרבה על כל ציפיותיי.‏ מספר המבשרים בסורינם גדל פי 19 ויותר מאז הגענו לשם ב־1955 — מ־100 בקירוב ליותר מ־900,‏1 היום!‏

אני סמוך ובטוח שעוד נראה התפתחויות גדולות בהרבה במימוש מטרת יהוה לעתיד כל עוד נישאר נאמנים לאלוהים.‏ וזאת בכוונתנו לעשות.‏

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

ב־1955,‏ כשהגענו לסורינם

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

נעזרים בסירות קנו כדי לבשר

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

אשתי ואני