מניפולציה של מידע
”על־ידי שימוש נבון ומתמיד במכשיר התעמולה ניתן לתאר בעיני העם אפילו את השמיים כגיהנום ולהיפך — את החיים העלובים ביותר כגן עדן” (אדולף היטלר, ”מאבקי” [MEIN KAMPF]).
בד בבד עם התפתחות אמצעי התקשורת, ממכבשי דפוס לטלפון, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט, גבר באופן דרמטי זרם המסרים שמטרתם לשכנע. מהפכה תקשורתית זו הובילה להצפת האנשים במידע באמצעות אינספור הודעות מכל עבר. הלחץ לקבלת מידע גורם לרבים להזדרז לקבל את ההודעות, וזאת מבלי לבחון או לנתח אותן.
התועמלן הערמומי אוהב קיצורי דרך — במיוחד את אלו שעוקפים חשיבה הגיונית. התעמולה מעודדת זאת בשלהוב הרגשות, בניצול חוסר הביטחון, בשימוש בכפל לשון ובסילוף כללי ההיגיון. כפי שמעידה ההיסטוריה, תכסיסים אלו הצליחו במידה מדאיגה.
תולדות התעמולה
למילה ”תעמולה” יש כיום קונוטציה שלילית, והיא מרמזת על שימוש בטקטיקות להולכת שולל. אולם לא זו היתה משמעותו המקורית של המונח בלועזית. המילה ”פרופגנדה” באה, כפי הנראה, מהשם הלטיני של קבוצת קרדינלים קתולים — קונגרגטיו דה פרופגנדה פידה (הקהילה להפצת האמונה). ועדה זו, שנקראה בקיצור פרופגנדה, הוקמה על־ידי האפיפיור גרגוריוס ה־15 בשנת 1622 כדי לפקח על הפעילות המיסיונרית. במשך הזמן, כל מאמץ להפצת דת הוגדר כ”פרופגנדה”.
אולם רעיון התעמולה לא נולד במאה ה־17. כבר בימי קדם, השתמש האדם בכל אמצעי שעמד לרשותו להפיץ אידיאולוגיות או להגדיל את תהילתו וכוחו. למשל, האומנות קידמה מטרות תעמולתיות מאז ימי הפרעונים במצרים. מלכי מצרים עיצבו את הפירמידות כדי להציג תדמית של עוצמה ותמידיות. בדומה לכך, הארכיטקטורה הרומית שירתה מטרה פוליטית — האדרת המדינה. המונח ”פרופגנדה” קיבל על פי רוב קונוטציה שלילית במלחמת־העולם הראשונה, כאשר לממשלות היתה השפעה גדולה על המידע שהוגש לציבור באמצעי התקשורת בימי המלחמה. במהלך מלחמת־העולם השנייה, הוכיחו עצמם אדולף היטלר ויוזֶף גֶבֶּלס כתועמלנים מומחים.
לאחר מלחמת־העולם השנייה, הפכה התעמולה בהדרגה לכלי עיקרי בקידום מדיניות לאומנית. הגוש המערבי והגוש המזרחי כאחד ניהלו מסעות תעמולה נרחבים כדי להשיג את תמיכתם של ההמונים, ’הקולות הצפים’. כל היבט של החיים הלאומיים ושל המדיניות הממשלתית נוצל למטרות תעמולה. בשנים האחרונות התחכום ההולך וגדל של שיטות התעמולה ניכר במסעי בחירות וכן בפרסום מטעם חברות סיגריות. מומחים כביכול ומנהיגים שונים הועסקו כדי להציג את העישון כהרגל זוהר ובריא ולהסוות את הסכנה שבו לבריאות הציבור.
הכל שקרים!
התחבולה השימושית ביותר עבור התועמלן היא כמובן, שקרים גמורים. תן דעתך למשל לשקרים שכתב מרטין לותר בשנת 1543 על היהודים באירופה: ”הם הרעילו בארות, התנקשו בחיי אנשים, חטפו ילדים... הם חדורי שנאה, עוינים, נקמנים, נחשים צפעונים, רוצחים וילדי השטן הפוגעים ומזיקים”. וקריאתו לנוצרים? ”הציתו את בתי־הכנסת ובתי־הספר שלהם... גם את הבתים שלהם [צריך] להרוס עד היסוד”.
פרופסור למדעי המדינה ולסוציולוגיה, שחקר תקופה זו, אומר: ”לאנטישמיות אין ביסודה ולא כלום עם מעשיהם של היהודים, ומכאן שאינה קשורה ביסודה לידע של האנטישמי בנוגע לטבעם האמיתי של היהודים”. כמו כן ציין: ”היהודים ייצגו את כל מה שהשתבש, כך שהתגובה הרפלקסיבית לכל בעיה טבעית או חברתית היתה להטיל את האשמה על היהודים”.
הכללות
תחבולה נוספת שהצליחה מאוד בתעמולה היא הכללה. ההכללות נוטות לטשטש את העובדות החשובות על אודות הנושאים האמיתיים השנויים במחלוקת, והן משמשות תכופות כדי להשפיל קבוצות אנשים שלמות. למשל, ”הצוענים [או המהגרים] הם גנבים” — קביעה שנשמעת לעתים במספר מדינות באירופה. היש אמת בדבר?
ריקרדוס סומריטיס, בעל טור בעיתון, מספר שבמדינה אחת תפיסות שכאלה גרמו לסוג של ”שנאת זרים ולא אחת לרוח תזזית של גזענות” נגד זרים. אך העובדות מצביעות שכאשר מדובר בפשיעה, מספרם של העבריינים המקומיים משתווה לזה של העבריינים הזרים שם. סומריטיס מציין למשל שלפי סקרים, ביוון ”96 מכל 100 פשעים מתבצעים על־ידי [יוונים]”. ”הגורמים לפשיעה הם כלכליים וחברתיים”, הוא אומר, ”לא ’גזעניים’”. הוא מאשים את התקשורת ”בעידוד שיטתי של שנאת זרים וגזענות” באמצעות סיקור מגמתי של פשעים.
כינויי גנאי
יש אנשים שמעליבים את מי שאינם שותפים לדעותיהם כשהם מטילים דופי באופיים או במניעיהם במקום להתמקד בעובדות. כאשר מצמידים כינויים נוצרת סטיגמה שלילית שקל לזכור אותה על אדם, קבוצה או רעיון מסוימים. המכנה בכינויי גנאי מקווה שהכינוי ידבק בקורבנו. אם אנשים דוחים את האדם או את הרעיון על בסיס תווית שלילית שהוצמדה לו במקום לשקול את הראיות להווייתן, מזימתו של מצמיד הכינוי מוכתרת בהצלחה.
לדוגמה, בשנים האחרונות נתעורר רגש של אנטי־כתות וסחף מדינות רבות באירופה ובמקומות אחרים בעולם. מגמה זו ליבתה את הרגשות, יצרה תדמית של אויב והגבירה את הדעות הקדומות הקיימות נגד מיעוטים דתיים. לא אחת, הופכת המילה ”כת” למעין סיסמה. ”’כת’ הפכה למילה נרדפת ל’כופר’”, כתב הפרופסור הגרמני מרטין קרילה ב־1993, ”ובגרמניה של היום, כפי שהיה בעבר, הכופרים [נידונים להשמדה] — אם לא באש... אז על־ידי רצח אופי, נידוי חברתי ופגיעה כלכלית”.
המכון לניתוח התעמולה מציין ש”כינויי־גנאי מילאו תפקיד רב־עוצמה בתולדות העולם ובהתפתחותנו האישית. הם הרסו מוניטין של אנשים... השליכו [אנשים] לבתי סוהר והחדירו בהם זעם כה רב שגרם להם לצאת למלחמות ולטבוח ברעיהם בני־האדם”.
מנגנים על הרגשות
אף שרגשות אינם רלוונטיים כאשר מדובר בטענות עובדתיות או בהיגיון שבטיעון מסוים, הם ממלאים תפקיד מכריע בשכנוע. שלהוב הרגשות נעשה באמצעות בדיות של אנשי פרסום, המנגנים על הרגשות באותה מיומנות שבה מנגן הוירטואוז בפסנתר.
לדוגמה, פחד הוא רגש העלול לעוות את שיקול הדעת. וכמו במקרה של קנאה, ניתן לנגן על הפחד. העיתון הקנדי גלוב אנד מֵייל מתאריך 15 בפברואר 1999 דיווח ממוסקבה: ”כאשר שלוש נערות התאבדו במוסקבה בשבוע שעבר, מיהרה התקשורת הרוסית להצהיר שהן היו חסידות פנאטיות של עדי־יהוה”. שים־לב למילה ”פנאטיות”. מטבע הדברים אנשים מפחדים מארגון דתי פנאטי שלכאורה דוחף צעירים להתאבד. האומנם היה קשר כלשהו בין אותן נערות אומללות ועדי־יהוה?
גלוב מוסיף: ”המשטרה הודתה מאוחר יותר שלא היה שום קשר בין הנערות ובין [עדי־יהוה]. אולם בינתיים פתח ערוץ טלוויזיה במוסקבה במתקפה חדשה על הכת, ומסר לצופים שעדי־יהוה שיתפו פעולה עם אדולף היטלר בגרמניה הנאצית. זאת למרות העדויות ההיסטוריות שאלפים מהם מצאו את מותם במחנות הריכוז הנאציים”. לפיכך, הצטיירו עדי־יהוה בעיניו של הציבור שהוטעה ושקרוב לוודאי נתקף פחד, ככת מתאבדים או כמשתפי פעולה עם הנאצים!
שנאה היא רגש עז שהתועמלנים מנצלים היטב. ביטויים טעונים הם יעילים במיוחד בליבוי שנאה. נראה שקיימות אינספור מילים נבזיות הקוראות לשנאה ומנצלות שנאה קיימת של מיעוטים על רקע גזעי, אתני או דתי.
יש תועמלנים שמנגנים על הגאווה. ברוב המקרים נוכל לזהות פנייה לגאווה אם נחפש משפטי מפתח כגון אלה: ”כל אדם אינטליגנטי יודע ש...” או ”אדם משכיל כמוך בוודאי שם לב ש...”. פנייה עקיפה לגאווה מנצלת את הפחד שלנו להיחשב טיפשים. מומחים בשכנוע מודעים לכך היטב.
סיסמאות וסמלים
סיסמאות הן אימרות מעורפלות שבדרך־כלל משמשות להבעת עמדות או יעדים. בגלל האי־בהירות שלהן קל להסכים איתן.
למשל בתקופות של משבר לאומי או סכסוך מקומי, דמגוגים עשויים להשתמש בסיסמאות כמו ”זו המדינה שלי, צודקת או טועה”, ”מולדת, דת, משפחה” או ”חירות או מוות”. אך האם רוב האנשים מקפידים לנתח את הגורמים האמיתיים למשבר או לעימות? או שמא הם מאמינים לכל מה שאומרים להם?
בכותבו על מלחמת־העולם הראשונה, ציין וינסטון צ׳רצ׳יל: ”כל שדרוש הוא אות והמוני האיכרים והפועלים השלווים הללו יהפכו לצבא אדיר ויקרעו לגזרים זה את זה”. כמו כן אמר שרוב האנשים צייתו מייד לפקודות, מבלי להקדיש להן מחשבה.
התועמלן משתמש גם בקשת רחבה מאוד של סמלים וסימנים שבעזרתם הוא מביע מסר — מטח כבוד, הצדעה צבאית או דגל. לא אחת מנצלים לרעה גם את האהבה להורים. באופן זה סימבוליות כמו ’ארץ אבותיך’, מולדת או כנסיית האם, היא כלי חיוני בידיו של התועמלן הפיקח.
אם כן, בכוחה של אומנות התעמולה הערמומית לשתק את החשיבה, למנוע צלילוּת ושיקול דעת ולגרום לאנשים לעשות יד אחת. כיצד תוכל להגן על עצמך?
[קטע מוגדל בעמוד 8]
אומנות התעמולה הערמומית עלולה לשתק את החשיבה וצלילות הדעת
[תיבה/תמונות בעמוד 7]
האם עדי־יהוה מנהלים תעמולה?
חלק מהמתנגדים לעדי־יהוה האשימו אותם בתעמולה ציונית. במקרים אחרים טענו המאשימים שפעילותם של העדים מסיתה לקומוניזם. אחרים טענו שעדי־יהוה מטיפים לאידיאלים של ”האימפריאליזם האמריקני” ומקדמים את ענייניו. ויש אומרים שהעדים הם אנרכיסטים ומפירי סדר שמטרתם לשנות את פני החברה, הכלכלה, הפוליטיקה והחוק במדינה. מובן שלא ייתכן שהאשמות סותרות אלו נכונות.
האמת הצרופה היא שאף לא אחד מן התיאורים הללו נכון לגבי עדי־יהוה. פעילותם של העדים מתבצעת תוך צייתנות ונאמנות לצו שנתן ישוע המשיח לתלמידיו: ”תהיו עדַי... עד קצה הארץ” (מעשי השליחים א׳:8). פעילותם מתמקדת אך ורק בבשורה הטובה על מלכות השמים — הכלי שישמש בידי אלוהים להשכנת שלום בעולם כולו (מתי ו׳:10; כ״ד:14).
מי שבוחנים את עדי־יהוה לא מצאו כל ראיות לכך שקהילה משיחית זו שימשה אי־פעם כגוף שמפר את הסדר הטוב במדינה כלשהי.
הרבה עיתונאים, שופטים ואחרים שיבחו את עדי־יהוה על תרומתם החיובית לחברה שבמסגרתה הם חיים. תן דעתך למספר דוגמאות. כתבת ממדינה דרום־אירופית שנכחה בכינוס של עדי־יהוה אמרה: ”לאנשים אלה קשרי משפחה הדוקים. מלמדים אותם לאהוב ולחיות לפי צו מצפונם כדי שלא לפגוע בזולת”.
כתב אחד, שלפנים החזיק בדעה שלילית על העדים, הצהיר: ”הם מנהלים אורח־חיים מופתי. הם אינם רומסים את ערכי המוסר והצדק”. בעל תואר במדעי המדינה העיר גם הוא הערה דומה על העדים: ”הם נוהגים בזולתם בהרבה טוב־לב, אהבה ורוך”.
עדי־יהוה מלמדים שראוי להיכנע לרשויות. כאזרחים שומרי חוק, הם נוהגים בהתאם לאמות־המידה המקראיות ומקפידים על יושר, כנות וטוהר. הם מטפחים ערכים נעלים בבני משפחתם ומלמדים גם את הזולת כיצד לעשות כן. הם חיים בשלום עם כל אדם, ואינם מתערבים בהפגנות והתפרעויות או במהפכות פוליטיות. שאיפתם של עדי־יהוה היא לשמש דוגמה בשמירת חוקיהן של רשויות השלטון שקבע האדם. במקביל הם שרויים בציפייה שהסמכות הנעלה ביותר, אדני יהוה, תשכין שוב שלום בעולם ותשיב את ממשלת הצדק על כנה.
בד בבד, עדי־יהוה עוסקים בפעילות חינוכית. הם נשענים על המקרא ומלמדים אנשים ברחבי העולם להבין את עקרונות המקרא וכך לפתח אמות־מידה נכונות להתנהגות ולמוסר. הם מלמדים ערכים שמשפרים את חיי המשפחה, ומסייעים לצעירים להתמודד עם האתגרים הייחודיים לגילם. הם גם עוזרים לאנשים למצוא את הכוח להתגבר על הרגלים מזיקים ולהסתדר טוב יותר עם הזולת. בהחלט שלא ניתן להגדיר פעילות זו כ”תעמולה”. לדברי האנציקלופדיה מטעם וורלד בּוק, באווירה שבה אנשים חופשיים להחליף ביניהם דעות, ”יש הבדל בין תעמולה לחינוך”.
[תמונות]
פרסומים מטעם עדי־יהוה מלמדים ערכי משפחה וערכי מוסר גבוהים
[תמונות בעמוד 5]
תעמולה הקוראת למלחמה ומעודדת עישון גרמה למות רבים