אמונה במבחן באירופה הנאצית

סיפורו של אנטון לטוניה

ב־12 במרס 1938 חצו חיילי היטלר את הגבול האוסטרי.‏ מעל גלי האתר הושמעו בעוצמה שירי מארש וסיסמאות פוליטיות.‏ נחשולים של פטריוטיות שטפו את אוסטריה מולדתי.‏

לאחר שהיטלר השתלט על אוסטריה,‏ היו התושבים באופוריה.‏ רבים קיוו ש”‏הרייך בן אלף השנים”‏ ישים קץ לעוני ולאבטלה.‏ אפילו כמרים קתולים הצדיעו במועל יד לכבוד היטלר ונסחפו בלהט הפטריוטי שאחז באומה.‏

הייתי בסך הכול בחור בן 19,‏ ולמרות זאת לא הסתנוורתי מהבטחותיו של היטלר.‏ לא האמנתי שממשלת אנוש כלשהי מסוגלת לפתור את בעיות האנושות.‏

לימוד האמת המקראית

נולדתי ב־19 באפריל 1919 בדונביץ,‏ עיירה באוסטריה,‏ והייתי הילד השלישי והאחרון במשפחה.‏ אבי היה כורה פחם קשה יום.‏ ב־1923 לקח אותנו לצרפת,‏ ושם מצא עבודה בעיירת הכורים לִיאֵבָה.‏ בשל דעותיו הפוליטיות,‏ התייחס בחשדנות לדת,‏ אבל אמא,‏ לעומתו,‏ היתה קתולית אדוקה.‏ היא חינכה אותנו להאמין באלוהים וכל לילה התפללה איתנו.‏ חוסר האמון של אבי בדת הלך וגבר עד כדי כך שהוא אסר על אמי ללכת לכנסייה.‏

בשנות ה־20 המאוחרות,‏ היכרנו את וינצנץ פלאטיס,‏ נער ממוצא יוגוסלבי שזכה בפינו לכינוי וינקו.‏ הוא היה בקשר עם תלמידי המקרא,‏ כך נקראו אז עדי־יהוה.‏ זמן קצר לאחר מכן החל אחד מתלמידי המקרא לבקר בביתנו.‏ מאחר שאבי אסר על אמי ללכת לכנסייה,‏ היא שאלה את וינקו אם אפשר לעבוד את אלוהים בבית.‏ הוא הראה לה את הפסוק במעשי השליחים י״ז:‏24 האומר שאלוהים אינו ”‏שוכן בהיכלות מעשה ידיים”‏,‏ והסביר שהבית הוא מקום יאה לעבודת אלוהים.‏ התשובה הניחה את דעתה,‏ והיא החלה לנכוח באסיפות שנערכו בבתיהם של תלמידי המקרא.‏

אבי דרש ממנה להפסיק עם ה”‏שטויות”‏ האלו.‏ כדי שלא נתרועע עם תלמידי המקרא,‏ הוא עמד על כך שכולנו נבוא לטקס המיסה בימי ראשון.‏ הואיל ואמי סירבה בכל תוקף,‏ החליט אבי שאהיה נער מזבח.‏ אמי כיבדה את רצונו של אבי,‏ ועם זאת המשיכה להטמיע בלבי ובשכלי את עקרונות המקרא ולקחת אותי לאסיפות של תלמידי המקרא.‏

ב־1928 נטבלו וינקו ואחותי יוזפינה (‏קראנו לה פֶּפִּי)‏ כסמל להקדשתם ליהוה.‏ מאוחר יותר הם התחתנו.‏ כעבור שנה נולדה בתם פיני בעיירה לִיאֵבָה.‏ שלוש שנים לאחר מכן הם הוזמנו לשרת כמבשרים בשירות מלא ביוגוסלביה,‏ ארץ שבה היו באותם ימים הגבלות על פעילותם של עדי־יהוה.‏ למרות קשיים רבים,‏ הם לא איבדו משמחתם ומקנאותם לשירות יהוה.‏ דוגמתם הטובה הטביעה בי את הרצון להיות מבשר בשירות מלא.‏

צמיחה רוחנית

למרבה הצער,‏ חילוקי הדעות בין הוריי הובילו ב־1932 לגירושיהם.‏ חזרתי לאוסטריה עם אמי,‏ ואילו אחי הגדול וילהלם (‏וילי)‏ נשאר בצרפת.‏ מאז,‏ הקשר ביני לבין אבי היה די רופף.‏ גישתו השלילית כלפינו נמשכה עד יום מותו.‏

אמי ואני התיישבנו בגמליץ,‏ כפר באוסטריה.‏ מכיוון שלא היו קהילות בקרבת מקום,‏ היא הקפידה ללמוד איתי ספרות מקראית באופן קבוע.‏ לשמחתנו,‏ אדוארט ווֹהינץ נהג לבוא אלינו רכוב על אופניו פעמיים בחודש מן העיר גרץ — מסע של קרוב ל־100 קילומטר בכל כיוון — כדי לעודד אותנו רוחנית.‏

בתחילת שלטון האימים של היטלר ב־1938,‏ נעצר אח ווֹהינץ.‏ היינו מוכי יגון כשנודע לנו שהרגו אותו בגז במוסד להמתות ”‏חסד”‏ בעיר לינץ.‏ אמונתו המופתית הפיחה בנו כוח להמשיך לשרת את יהוה בנאמנות.‏

1938 ‏—‏ שנה הרת גורל

בשנת 1935 הוצאה פעילותם של עדי־יהוה באוסטריה אל מחוץ לחוק.‏ כשפלש צבא היטלר לאוסטריה ב־1938,‏ היה מסוכן מאוד להשתתף בפעילות ההטפה.‏ בשכונה ידעו שאמי ואני עדי־יהוה,‏ לכן החלטנו לשמור על פרופיל נמוך.‏ התחלתי ללון במשך תקופה באסם כדי להקשות על הנאצים לתפוס אותי.‏

עד תחילת 1938 כבר סיימתי לרכוש השכלה בסיסית והתחלתי לעבוד במאפייה.‏ מאחר שסירבתי לקרוא ”‏הייל היטלר”‏ או להצטרף לתנועת ’‏נערי היטלר’‏,‏ פוטרתי מעבודתי.‏ דווקא אז הייתי יותר מתמיד נחוש להיטבל כסמל להקדשת חיי ליהוה אלוהים.‏

אמי ואני נטבלנו ב־8 באפריל 1938.‏ לילה אחד התכנסנו יחד עם עוד שבעה אחים בבקתה נידחת ביער.‏ לאחר נאום הטבילה,‏ הלכנו בשביל צר בזה אחר זה,‏ במרווחי זמן של עשר דקות,‏ אל המכבסה.‏ שם נטבלנו באבוס בטון.‏

ב־10 באפריל 1938 התקיים משאל עם מבוים בשאלת סיפוחה של אוסטריה לגרמניה.‏ הקריאה ”‏אימרו כן להיטלר!‏”‏ הופיעה על גבי כרזות בכל רחבי המדינה.‏ אמי ואני לא נדרשנו להצביע משום שאחרי תקופת מגורינו הארוכה בצרפת הפכנו לחסרי נתינות ‏—‏ עובדה שמאוחר יותר הצילה את חיי.‏ פרנץ גנסטר,‏ מן העיר קְלַגֶנְפוּרְט שבדרום אוסטריה,‏ הביא לנו דרך קבע את חוברות המצפה.‏ כך יכולנו לשאוב כוח מדבר־אלוהים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.‏

אחי וילי

בתשע השנים שחלפו מאז שעזבנו את צרפת לא שמענו מאחי וילי,‏ שהיה מבוגר ממני בארבע שנים.‏ עוד מנעוריו לימדה אותו אימי את המקרא,‏ אבל התוכנית הפוליטית של היטלר שבתה אותו בקסמיה,‏ והוא האמין שהיא המפתח לעתיד מזהיר.‏ במאי 1940,‏ נידון וילי בבית משפט צרפתי לשנתיים מאסר בשל פעילויותיו הבלתי חוקיות כנאצי.‏ אלא שבתוך זמן קצר,‏ עם פלישת הצבא הגרמני לצרפת,‏ הוא שוחרר ממאסר.‏ לאחר שיחרורו שלח לנו גלויה מפאריז.‏ שמחנו לדעת שהוא בחיים אבל היינו מזועזעים ממי שהוא הפך להיות!‏

במהלך המלחמה התאפשר לווילי לבקר אצלנו לעתים קרובות תודות לקשריו הטובים עם האס־אס (‏יחידות העילית של היטלר)‏.‏ הוא היה מסונוור מהישגיו הצבאיים של היטלר.‏ כמעט בכל פעם שניסיתי להראות לו את התקווה המקראית,‏ הוא קטע אותי במילים:‏ ”‏עזוב אותך משטויות!‏ תראה את הבליצקריג (‏מלחמת הבזק)‏ של היטלר.‏ עוד מעט הגרמנים יהיו אדוני העולם!‏”‏

באחת מחופשותיו של וילי בבית,‏ בפברואר 1942,‏ הראתי לו את הספר אויבים,‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏ להפתעתי,‏ הוא קרא אותו בבת אחת.‏ אט אט הגיע וילי לידי הכרה שמשטרו של היטלר נידון לכישלון.‏ הוא תמך במערכת אכזרית וגמלה בלבו ההחלטה לתקן את המעוות ללא דיחוי.‏

וילי מצדד באמת המקראית

בחלוף חודש,‏ שוב ביקר אצלנו וילי,‏ והפעם הוא היה אדם אחר.‏ הוא אמר:‏ ”‏אנטון,‏ הלכתי בדרך הלא־נכונה!‏”‏

‏”‏וילי”‏,‏ אמרתי,‏ ”‏הגעת למסקנה הזו קצת מאוחר מדי”‏.‏

‏”‏לא”‏,‏ השיב,‏ ”‏זה לא מאוחר מדי!‏ המקרא אומר שכל עוד אתה חי עשה מה שעליך לעשות,‏ ותודה לאל,‏ אני עדיין חי!‏”‏ (‏קהלת ט׳:‏10‏)‏.‏

‏”‏ומה בדיוק אתה מתכוון לעשות?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏אני לא מתכוון להמשיך להיות חייל”‏,‏ השיב.‏ ”‏אני הולך לנתק את קשריי עם הנאצים,‏ ונראה מה יהיה”‏.‏

מייד הוא נסע לזגרב,‏ יוגוסלביה,‏ לבקר שוב אצל אחותנו,‏ פפי.‏ לאחר שנכח שם במשך תקופה באסיפות שערכו העדים במחתרת,‏ נטבל בחשאי.‏ הבן האובד סוף סוף חזר הביתה!‏ (‏לוקס ט״ו:‏11–24‏)‏.‏

כדי לחמוק מן הנאצים בצרפת,‏ ניסה וילי לחצות את הגבול לשווייץ.‏ אך המשטרה הצבאית של גרמניה תפסה אותו.‏ הוא נשפט בבית דין צבאי בברלין,‏ וב־27 ביולי 1942 נידון למוות באשמת עריקה.‏ הותר לי לבקר אותו בכלא הצבאי שבצפון ברלין.‏ הובילו אותי לתא קטן,‏ וכעבור מספר רגעים נכנס וילי כבול בשרשראות לסוהר.‏ כשראיתי אותו נקוו דמעות בעיניי.‏ לא הרשו לנו להתחבק,‏ ונתנו לנו 20 דקות בלבד להיפרד זה מזה.‏

וילי ראה את דמעותיי ואמר:‏ ”‏אנטון,‏ למה אתה בוכה?‏ אתה צריך להיות שמח!‏ אני מודה ליהוה שעזר לי למצוא שוב את האמת!‏ אילו הייתי מת למען היטלר,‏ לא היתה לי תקווה.‏ אבל אני בטוח שאקום לתחייה כי אמות למען יהוה,‏ ואז שוב ניפגש!‏”‏

במכתב הפרידה כתב לנו וילי:‏ ‏”‏אלוהינו היקר,‏ שאותו אני עובד,‏ נותן לי את כל צרכיי,‏ ואין לי ספק שהוא יתמוך בי עד הסוף כדי שאוכל להחזיק מעמד ולצאת מנצח.‏ אומר שוב,‏ אין בי שום חרטה על דבקותי באדון!‏”‏

למחרת,‏ ב־2 בספטמבר 1942,‏ הוצא וילי להורג בבית הכלא בברדנבורג בקרבת ברלין.‏ בן 27 היה במותו.‏ דוגמתו מאמתת את הכתוב בפיליפים ד׳:‏13‏:‏ ”‏הכול אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח”‏.‏

נאמנותו של וינקו עד מוות

ב־1941 פלש צבא גרמניה ליוגוסלביה,‏ ופפי ובעלה וינקו נאלצו לחזור הביתה לאוסטריה יחד עם פיני,‏ בתם בת ה־12.‏ בימים ההם רוב העדים באוסטריה הוחזקו בבתי כלא או במחנות ריכוז.‏ בשל היותם חסרי נתינות ‏—‏ במילים אחרות,‏ ללא אזרחות גרמנית ‏—‏ הטילו על פפי ובעלה לבצע עבודות כפייה בחווה שבדרום אוסטריה,‏ לא רחוק מביתנו.‏

מאוחר יותר,‏ ב־26 באוגוסט 1943,‏ עצר הגסטאפו (‏המשטרה החשאית של הנאצים)‏ את וינקו.‏ כאשר ניסתה פיני להיפרד מאביה,‏ מפקד המשטרה נתן לה מכה כל כך חזקה שהעיפה אותה לצד השני של החדר.‏ וינקו עבר חקירות רבות והוכה באכזריות בידי הגסטאפו ואז הועבר לבית הכלא שטדלהים שבמינכן.‏

ב־6 באוקטובר 1943 עצרה אותי המשטרה במקום עבודתי,‏ וגם אני נשלחתי לכלא שטדלהים.‏ מאחר ששלטתי בשפה הצרפתית,‏ השתמשו בי כמתורגמן עבור אסירי מלחמה צרפתים.‏ במהלך טיולים רגליים במתחם הכלא,‏ התאפשר לי להחליף חדשות עם וינקו.‏

וינקו בסופו של דבר נידון למוות.‏ הוא הואשם באספקת ספרות מקראית לעדי־יהוה ובמתן סיוע כספי לעדות־יהוה שבעליהן היו במחנות ריכוז.‏ הוא הועבר לאותו בית כלא שבקרבת ברלין אשר בו הוצא וילי להורג.‏ ב־9 באוקטובר 1944 ערפו את ראשו.‏

הפגישה האחרונה של וינקו עם משפחתו היתה קורעת לב.‏ אשתו ובתו ראו אותו כבול בשרשראות וחבול,‏ והיה לו קשה לחבק אותן בגלל השרשראות.‏ פיני היתה בת 14 כשראתה בפעם האחרונה את אביה.‏ היא עדיין זוכרת את מילותיו האחרונות:‏ ”‏פיני,‏ תשגיחי על אמא!‏”‏

לאחר מות אביה,‏ נלקחה פיני מחסות אמהּ והועברה למשפחה נאצית כדי שתעבור ”‏חינוך מחדש”‏.‏ היא הוכתה פעמים רבות באכזריות.‏ כאשר נכנסו החיילים הרוסים לאוסטריה,‏ הם ירו למוות במשפחה הגרמנית שהתעללה בה.‏ הם ראו בבני המשפחה נאצים בני בליעל.‏

אחרי המלחמה המשיכה אחותי בשירות מלא.‏ היא שירתה לצד בעלה השני,‏ הנס פורסטר,‏ בסניף של עדי־יהוה בשווייץ עד מותה ב־1998.‏ פיני הלכה בעקבות הוריה,‏ והיא משרתת כיום את יהוה,‏ אלוהי האמת,‏ בשווייץ.‏

סוף סוף חירות!‏

בית הכלא שישבתי בו היה בין המבנים במינכן שהופצצו בתחילת 1945.‏ העיר הפכה לעיי חורבות.‏ בסך הכול ריציתי שם 18 חודשי מאסר עד שהגיע יומי להתייצב בפני שופט.‏ זה היה שבועיים לפני שהסתיימה המלחמה רשמית ב־8 במאי 1945.‏ במהלך השימוע נשאלתי:‏ ”‏האם אתה מוכן לבצע שירות צבאי?‏”‏

‏”‏אסיר אינו רשאי ללבוש מדים או לומר ’‏הייל היטלר’‏”‏,‏ השבתי.‏ לשאלה אם אהיה מוכן לשרת בצבא הגרמני,‏ עניתי:‏ ”‏תנו לי בבקשה את טופסי הגיוס,‏ ואחר כך אודיע לכם על החלטתי!‏”‏

כעבור מספר ימים הסתיימה המלחמה,‏ ונאמר לי שאני חופשי ללכת.‏ אחרי זמן קצר עברתי לגרץ,‏ שם התארגנה קהילה קטנה של 35 עדים.‏ כיום פורחות באזור גרץ שמונה קהילות.‏

תמיכה ואהבה

זמן קצר לאחר תום המלחמה,‏ פגשתי את הלן דונסט,‏ מורה צעירה שהיתה בעבר חברה במפלגה הנאצית.‏ היא התאכזבה לגמרי מן הנאציזם.‏ בשיחתי הראשונה איתה,‏ היא שאלה:‏ ”‏איך זה שרק אתם יודעים ששם אלוהים הוא יהוה?‏”‏

‏”‏כי רוב האנשים לא בוחנים בעיון את המקרא”‏,‏ השבתי.‏ אז הראיתי לה את שם אלוהים במקרא.‏

‏”‏אם המקרא אומר ששם אלוהים הוא יהוה,‏ צריך לספר את זה לכל אחד!‏”‏ אמרה בהתרגשות.‏ הלן החלה לבשר את האמת המקראית וכעבור שנה נטבלה כסמל להקדשת חייה ליהוה.‏ ב־5 ביוני 1948 התחתנו.‏

ב־1 באפריל 1953 הפכנו למבשרים בשירות מלא.‏ אחרי תקופה הוזמנו ללמוד בכיתה ה־31 של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ ששכן בקרבת סַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ שם נהנינו מהתרועעות מרגשת עם תלמידים אחרים שבאו מ־64 ארצות.‏

לאחר סיום הלימודים נשלחנו לאוסטריה.‏ במשך מספר שנים תפקידנו היה לבקר בקהילות כדי לחזק אותן מבחינה רוחנית.‏ אחרי כן הוזמנו לשרת במשרד הסניף של עדי־ יהוה בלוקסמבורג.‏ בהמשך התבקשנו לחזור לאוסטריה ולשרת במשרד הסניף השוכן בווינה.‏ ב־1972,‏ בעודנו משרתים שם התחלנו ללמוד סרבו־קרואטית כדי לבשר למהגרים היוגוסלבים הרבים שעבדו בווינה.‏ היום יש בוינה שמונה קהילות של דוברי סרבו־קרואטית המורכבות מאנשים כמעט מכל קצווי אירופה.‏

ב־27 באוגוסט 2001 נפטרה הלן,‏ והיא ישנה את שְנת המוות.‏ היא היתה לי לתומכת ולשותפה יקרה ונאמנה ב־53 שנות נישואין מאושרות.‏ היום תקוות התחייה יקרה מאוד ללבי.‏

שמח באהבת אלוהים

למרות הטרגדיות שעברתי,‏ אני מוצא סיפוק בעבודתי בסניף באוסטריה.‏ לאחרונה נפלה בחלקי הזכות לספר חוויות אישיות במסגרת התערוכה ”‏הקורבנות הנשכחים של המשטר הנאצי”‏.‏ מאז 1997 הוצגה התערוכה ב־70 ערים ועיירות באוסטריה.‏ בתערוכה ניתנה לניצולי בתי הכלא ומחנות הריכוז הנאציים ההזדמנות לדבר על האמונה ואומץ הלב שגילו משיחיים אמיתיים לנוכח הרדיפות הנאציות.‏

לכבוד היה לי להכיר אישית אותם נאמנים.‏ הם מהווים עדות מרשימה לאמיתות הכתוב ברומים ח׳:‏38,‏ 39‏:‏ ”‏לא המוות ולא החיים,‏ לא מלאכים ולא שליטים,‏ לא דברים שבהווה ולא דברים שעתידים לבוא,‏ לא כוחות,‏ לא גבהים ולא מעמקים ולא שום יצור אחר לא יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

משפחתנו ב־1930 (‏משמאל לימין)‏:‏ אני,‏ פפי,‏ אבא,‏ וילי,‏ אמא ווינקו

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

אחי וילי זמן קצר לפני שהוצא להורג

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

וינקו ואני ישבנו בכלא שטדלהים,‏ מינכן

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

פיני,‏ בתו של וינקו,‏ נשלחה למשפחה נאצית אכזרית;‏ היא נאמנה עד היום הזה

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

הלן היתה שותפה יקרה ב־53 שנות נישואינו

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

נואם בתערוכה ”‏הקורבנות הנשכחים של המשטר הנאצי”‏