סיפור חיים

דוגמתם של הוריי נסכה בי כוח

סיפורו של יאנז רקל

השנה הייתה 1958.‏ אשתי סטנקה ואני בניסיון להימלט לאוסטריה,‏ היינו במרומי הקְרַוַנְקֶן — הרי האלפים על גבול יוגוסלביה־אוסטריה.‏ זה היה מסוכן,‏ מכיוון שכוחות משמר הגבול היוגוסלבי היו נחושים למנוע כל חציית גבול.‏ בהמשך הדרך הגענו לשפתו של צוק תלול.‏ סטנקה ואני מעולם לא ראינו לפני כן את הצד האוסטרי של ההרים.‏ שמנו פעמינו מזרחה עד שהגענו למדרון זרוע סלעים וחצץ.‏ קשרנו את עצמנו לברזנט שלקחנו איתנו,‏ והחלקנו על צלע ההר לעתיד מעורפל.‏

הרשו לי לספר כיצד נקלענו למצב זה וכיצד נאמנותם המופתית של הוריי עודדה אותי להישאר נאמן ליהוה בזמנים קשים.‏

גדלתי בסלובניה,‏ היום מדינה קטנה במרכז אירופה השוכנת באלפים של אירופה,‏ כשאוסטריה מצפון,‏ איטליה במערב,‏ קרואטיה מדרום והונגריה במזרח.‏ אולם,‏ כאשר הוריי,‏ פרנס ורוזלייה רקל נולדו,‏ הייתה סלובניה חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית.‏ בתום מלחמת העולם הראשונה,‏ הפכה סלובניה לחלק ממדינה חדשה שנקראה ממלכת הסרבים,‏ הקרואטים והסלובנים.‏ בשנת 1929 שונה שמה של המדינה ליוגוסלביה,‏ שמשמעה ”‏דרום סלביה”‏.‏ נולדתי ב־9 בינואר של אותה שנה,‏ בפאתי הכפר פודהום,‏ בקרבת אגם בלד הציורי.‏

אמא קיבלה חינוך קתולי מחמיר.‏ אחד מדודיה היה כומר,‏ ושלוש מדודותיה היו נזירות.‏ היא מאוד רצתה שיהיה לה מקרא משלה כדי שתוכל לקרוא בו ולהבין אותו.‏ אבא,‏ בניגוד אליה,‏ לא ראה את הדתות בצורה חיובית.‏ התפקיד שמילאה הדת ב’‏מלחמה הגדולה’‏ של 1914–1918,‏ עורר בו סלידה.‏

לומדים את האמת

זמן מה לאחר המלחמה,‏ בן דודה של אמי,‏ יאנז בראיסז,‏ ואשתו אנצ׳קה,‏ הפכו לתלמידי מקרא — כך נקראו אז עדי־יהוה.‏ באותו זמן הם התגוררו באוסטריה.‏ בערך משנת 1936 והלאה,‏ ביקרה אנצ׳קה את אמא מספר פעמים.‏ אמא מיהרה לקרוא את המקרא שהיא הביאה לה יחד עם חוברות המצפה ופרסומים מקראיים נוספים בסלובנית.‏ היטלר סיפח את אוסטריה ב־1938,‏ ויאנז ואנצ׳קה נאלצו בסופו של דבר לחזור לסלובניה.‏ אני זוכר אותם בתור זוג משכיל וחריף,‏ שאהב מאוד את יהוה.‏ הם דנו לעתים קרובות באמיתות מקראיות עם אמא,‏ דבר שהניע אותה להקדיש את חייה ליהוה.‏ היא נטבלה בשנת 1938.‏

אמא הלהיטה את הרוחות באזור כאשר חדלה ממנהגים לא־מקראיים כגון,‏ חגיגת חג המולד;‏ כאשר הפסיקה לאכול נקניקיות דם;‏ ובמיוחד כאשר לקחה את כל פסלי הדת שלנו ושרפה אותם.‏ ההתנגדות לא איחרה לבוא.‏ דודותיה של אמי,‏ הנזירות,‏ התמידו לכתוב לה בניסיון לשכנע אותה לחזור למריה ולכנסייה.‏ אולם,‏ כאשר אמא כתבה להן וביקשה תשובות לשאלות מקראיות ספציפיות,‏ היא לא זכתה לכל מענה.‏ גם סבי התנגד לה נחרצות.‏ הוא לא היה אדם רע,‏ אבל קרובי המשפחה שלנו והסביבה הפעילו עליו מכבש לחצים.‏ הוא השמיד את הספרות המקראית של אמא מספר פעמים,‏ אבל מעולם לא נגע במקרא שלה.‏ סבא ירד על ברכיו והתחנן שתשוב לכנסייה.‏ הוא אף הרחיק לכת ואיים עליה בסכין.‏ אולם אבי הבהיר לו חד וחלק שעל התנהגות כזו הוא לא יבליג.‏

אבא המשיך לתמוך בזכותה של אמי לקרוא במקרא ולבחור במה להאמין.‏ בשנת 1946 גם הוא נטבל.‏ ראיתי כיצד יהוה חיזק את אמי להתייצב באומץ לצד האמת על אף ההתנגדות,‏ וכיצד גמל לה על אמונתה.‏ הדבר הניע אותי לפתח יחסים אישיים עם אלוהים.‏ הפקתי גם תועלת רבה מההרגל שהיה לאמא לקרוא באוזניי בקול רם מהמקרא ומפרסומים מקראיים.‏

אמא גם שוחחה ארוכות עם אחותה מריה רפה,‏ ובסופו של דבר,‏ דודה מריה ואני נטבלנו באותו יום — באמצע יולי 1942.‏ אח אחד הגיע כדי לשאת נאום קצר ונטבלנו בביתנו בתוך אמבט עץ גדול.‏

עבודות כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה

בשנת 1942,‏ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה,‏ פלשו גרמניה ואיטליה לסלובניה וחילקו אותה ביניהן ובין הונגריה.‏ הוריי סירבו להצטרף ל‏’‏פולקסבונד’‏,‏ ארגון נאצי.‏ סירבתי לקרוא בבית־הספר ”‏הייל היטלר”‏.‏ המורה שלי ככל הנראה דיווח על כך לרשויות.‏

הועלינו על רכבת שפניה לטירה ליד הכפר הוּטנבאך בבוואריה,‏ ששימש מחנה כפייה.‏ אבא סידר לי עבודה ומגורים אצל האופה המקומי ומשפחתו.‏ בתקופה זו למדתי את מלאכת האופה,‏ שמאוחר יותר התבררה כדבר מועיל מאוד.‏ עם הזמן,‏ יתר משפחתי (‏כולל דודה מריה ומשפחתה)‏ הועברו למחנה שבגונזנהאוזן.‏

בתום המלחמה,‏ התכוונתי להצטרף לקבוצה שעמדה לנסוע למקום שבו היו הוריי.‏ בערב שלפני הנסיעה,‏ אבא הופיע.‏ אין לי מושג מה היה עולה בגורלי אם הייתי מצטרף לקבוצה,‏ מכיוון שזו הייתה חבורה די מפוקפקת.‏ שוב חשתי בדאגתו האוהבת של יהוה שכיוון את הוריי להגן עליי ולהכשיר אותי.‏ אבא ואני צעדנו במשך שלושה ימים כדי להיפגש עם המשפחה.‏ ביוני 1945 כולנו כבר שבנו הביתה.‏

לאחר המלחמה,‏ עלה הקומוניזם לשלטון ביוגוסלביה,‏ בהנהגת הנשיא יוסיפּ בּרוֹז טיטו,‏ ומצבם של עדי־יהוה נותר בכי רע.‏

בשנת 1948 הגיע אח מאוסטריה והצטרף אלינו לארוחה.‏ לכל מקום שהלך,‏ המשטרה הלכה בעקבותיו ואסרה את האחים שביקר בביתם.‏ גם אבא נאסר לתקופה של שנתיים בשל הכנסת האורחים שגילה ומכיוון שלא דיווח עליו למשטרה.‏ אלו היו זמנים קשים לאמא,‏ לא רק בשל היעדרותו של אבא,‏ אלא גם מכיוון שידעה שאחי הצעיר ואני צפויים לעמוד תוך זמן קצר מול מבחן הניטראליות.‏

מאסר במקדוניה

בנובמבר 1949,‏ התבקשתי להתייצב לשירות צבאי.‏ עשיתי זאת והסברתי שאני מסרב לשרת מטעמי מצפון.‏ הרשויות סירבו להקשיב לי והעלו אותי עם הטירונים על הרכבת שנסעה למקדוניה,‏ בקצה השני של יוגוסלביה.‏

במשך שלוש שנים נותק הקשר עם משפחתי ועם אגודת האחים ונותרתי בלי ספרות ואפילו בלי מקרא.‏ זה היה מאוד קשה.‏ הרהרתי הרבה על יהוה ועל הדוגמה של בנו,‏ ישוע המשיח,‏ וזה עזר לי להחזיק מעמד.‏ דוגמתם של הוריי גם נסכה בי כוח.‏ בנוסף,‏ ההתמדה בתפילות עזרה לי לא לשקוע בייאוש.‏

לבסוף,‏ נשלחתי לבית סוהר באידריזובו,‏ ליד סקופיה.‏ בכלא זה,‏ עסקו האסירים במלאכות ועבודות שונות.‏ בהתחלה עבדתי כמנקה וכשליח בין המשרדים.‏ למרות שהיה אסיר אחד,‏ חבר לשעבר במשטרה החשאית,‏ שנהג להציק לי,‏ באופן כללי היו לי יחסי עבודה טובים עם כל האחרים — שומרים,‏ אסירים,‏ ואפילו עם המנהל של מפעל בית הסוהר.‏

נודע לי שדרוש אופה במאפיית הכלא.‏ מספר ימים לאחר מכן,‏ הגיע המנהל לבדיקת הנוכחות.‏ הוא הלך לאורך השורה,‏ נעמד מולי ושאל,‏ ”‏אתה אופה?‏”‏ ”‏כן אדוני”‏,‏ השבתי.‏ ”‏תתייצב מחר בבוקר במאפייה”‏,‏ הגיב.‏ האסיר שנהג להציק לי עבר דרך המאפייה לעתים קרובות,‏ אבל לא יכול היה לעשות לי כלום.‏ עבדתי שם מפברואר עד יולי 1950.‏

הועברתי לבסיס צבאי בשם וולקודרי,‏ בדרום מקדוניה,‏ ליד ימת פְּרֶסְפָּה.‏ מהעיר הקרובה אוטשובו,‏ יכולתי לשלוח מכתבים הביתה.‏ עבדתי בסלילת כבישים,‏ אבל רוב הזמן הייתי במאפייה,‏ דבר שהקל עליי.‏ שוחררתי בנובמבר 1952.‏

במהלך הזמן שנעדרתי מפודהום,‏ נוסדה קהילה באזור.‏ בהתחלה התכנסה הקהילה בבית הארחה בספודניה גוריה.‏ אחר כך הכין אבא חדר בביתנו כדי שהקהילה תוכל להתאסף בו.‏ שמחתי להצטרף אליהם עם שובי ממקדוניה.‏ חידשתי גם את קשריי עם סטנקה,‏ אותה פגשתי לפני מאסרי.‏ נישאנו ב־24 באפריל,‏ 1954.‏ אולם,‏ השקט בחיי עמד להסתיים.‏

מאסר במַריבּוֹר

בספטמבר 1954,‏ קיבלתי זימון נוסף להתגייס.‏ הפעם נשפטתי לתקופה של יותר משלוש שנים וחצי בבית הכלא במריבור,‏ הנמצא בקצה המזרחי של סלובניה.‏ בהזדמנות הראשונה רכשתי מספר דפים ועפרונות והתחלתי להעלות על הכתב את כל מה שיכולתי לזכור — פסוקים,‏ ציטוטים מהמצפה והגיגים שהופיעו בפרסומים משיחיים אחרים.‏ קראתי את הרשימות שלי והוספתי להן כל דבר שנזכרתי בו.‏ בסופו של דבר,‏ הפנקס היה מלא והדבר איפשר לי להישאר ממוקד בָּאמת וחזק מבחינה רוחנית.‏ גם תפילות והרהורים מאוד חיזקו אותי מבחינה רוחנית ועזרו לי לבשר באומץ על האמת.‏

באותו זמן איפשרו לי לקבל מדי חודש מכתב אחד וביקור בן 15 דקות.‏ סטנקה נסעה כל הלילה ברכבת כדי להגיע מוקדם לבית הסוהר לבקר אותי,‏ ואז עשתה את הדרך חזרה באותו יום.‏ ביקורים אלה מאוד חיזקו אותי.‏ רקמתי תוכנית להשיג מקרא.‏ הושיבו את סטנקה ואותי ליד שולחן,‏ זה מול זה,‏ תחת עינו הפקוחה של שומר.‏ כאשר השומר הפנה את מבטו,‏ החלקתי מכתב לתוך התיק שלה ובו ביקשתי שתביא לי מקרא בביקור הבא.‏

סטנקה והוריי חשבו שזה מסוכן מדי,‏ לכן הם פירקו לחלקים את כתבי־הקודש המשיחיים והטמינו את הדפים בתוך כמה לחמניות.‏ בדרך זו קיבלתי את המקרא שרציתי.‏ באותו אופן קיבלתי גם את המצפה,‏ כתוב בכתב ידה של סטנקה.‏ מייד העתקתי אותו והשמדתי את המקור כדי שאם מישהו ימצא את המאמרים,‏ הוא לא יוכל לגלות ממי קיבלתי אותם.‏

חבריי למאסר אמרו שהם בטוחים שאסתבך בצרות מאחר שהתעקשתי לבשר.‏ במקרה אחד,‏ ניהלתי שיחה די ערה על המקרא עם חבר למאסר.‏ שמענו את המפתח נתחב למנעול וסוהר נכנס לחדר.‏ מייד חשבתי שאשלח לצינוק.‏ אבל זאת לא הייתה כוונתו של הסוהר.‏ הוא שמע את השיחה ורצה להצטרף.‏ מרוצה מהתשובות שקיבל עזב את התא כשהוא נועל אחריו את הדלת.‏

במהלך החודש האחרון לריצוי העונש,‏ שיבח אותי הנציב שהיה אחראי על שיקום האסירים על נחישותי לעמוד לצד האמת.‏ הרגשתי שזה היה גמול ראוי לשמו על מאמציי לבשר על שם יהוה.‏ במאי 1958,‏ שוב שוחררתי מבית הכלא.‏

בריחה לאוסטריה,‏ ואחר כך לאוסטרליה

באוגוסט 1958 נפטרה אמי אחרי מחלה ממושכת.‏ ואז בספטמבר 1958,‏ קיבלתי את הזימון השלישי שלי.‏ באותו ערב סטנקה ואני החלטנו החלטה חשובה שהביאה אותנו לחציית הגבול הדרמטית,‏ שהוזכרה קודם לכן.‏ בלי לומר מילה לאיש,‏ ארזנו שני תרמילים ובד ברזנט ויצאנו דרך החלון לעבר הגבול האוסטרי ממערב להר סטול.‏ נראה היה שיהוה פתח בפנינו את הדרך כשידע שנזקקנו למעט הקלה.‏

הרשויות האוסטריות שלחו אותנו למחנה פליטים ליד זלצבורג.‏ במהלך ששת החודשים ששהינו שם,‏ היינו תמיד בחברת המבשרים המקומיים כך שבילינו מעט מאוד זמן בתוך המחנה.‏ האנשים במחנה נדהמו מהמהירות שבה רכשנו לעצמנו חברים.‏ באותה תקופה נכחנו בכינוס הראשון שלנו.‏ דבר נוסף שעשינו בפעם הראשונה היה לבשר בחופשיות מבית לבית.‏ היה מאוד קשה להיפרד לשלום מחברים יקרים אלה כשהגיע הזמן לעזוב.‏

הרשויות האוסטריות הציעו לנו להגר לאוסטרליה.‏ לא חלמנו שנגיע כל כך רחוק.‏ נסענו ברכבת לגנואה,‏ איטליה ושם עלינו על אונייה שהפליגה לאוסטרליה.‏ בסופו של דבר קבענו את משכננו בוולונגונג,‏ ניו סאות’‏ וויילס.‏ כאן נולד בננו פיליפ ב־30 במרס 1965.‏

החיים באוסטרליה פתחו בפנינו דרכי שירות רבות,‏ כולל ההזדמנות לבשר למהגרים מהאזורים שהיו מוכרים בעבר כיוגוסלביה.‏ אנחנו מודים על הברכות שיהוה העניק לנו,‏ ובכלל זה שהתאפשר לנו לשרת כמשפחה מאוחדת.‏ לפיליפ ולאשתו סוזי,‏ יש זכות לשרת במשרד הסניף של עדי־יהוה באוסטרליה,‏ ואפילו הייתה להם הזדמנות לשרת שנתיים במשרד הסניף בסלובניה.‏

למרות קשיי הגיל ובעיות בריאות,‏ אשתי ואני ממשיכים ליהנות משירות יהוה.‏ אני מודה מקרב לב להוריי על דוגמתם הטובה.‏ זה עדיין נוסך בי כוח ועוזר לי לעשות את מה שאמר השליח פאולוס:‏ ”‏גילו בתקווה.‏ הייו סבלנים בצרה.‏ התמידו בתפילה”‏ (‏רומים י״ב:‏12‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

הוריי בשלהי שנות ה־20 של המאה הקודמת

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

אמי,‏ מימין עם אנצ׳קה,‏ שלימדה אותה את האמת

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

עם אשתי,‏ סטנקה,‏ זמן קצר לאחר נישואינו

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

הקהילה שהתכנסה בביתנו בשנת 1955

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם אשתי,‏ בננו פיליפ ואשתו סוזי