אלוהים נהג בי ברחמים
סיפורו של בוֹלפנק מוצ׳ניק
”הייה חזק”. אלו היו מילותיה הנחרצות והמדרבנות של אימי בחבקה אותי. אנשי מיליציה הפרידו בינינו, והמשפט החל. לבסוף ניתן גזר הדין: חמש שנות מאסר. אולי רוב האנשים היו מרגישים כי עולמם חרב עליהם. אך לאמיתו של דבר, חשתי סוף סוף שלווה פנימית עמוקה. הרשו לי להסביר.
מקרה זה אירע ב־1952 בסלובניה.a אלא שסיפורי מתחיל למעשה למעלה מעשרים שנה קודם לכן, בשנת 1930. באותם ימים ארגנו תלמידי המקרא, כפי שנקראו אז עדי־יהוה, את הטבילה הקבוצתית הראשונה במדינה. הוריי, ברטה ופרנץ מוצ׳ניק, היו בין הנטבלים. הייתי אז בן שש ואחותי מיידה בת ארבע. ביתנו בעיר מריבור שימש כמרכז לפעילות דתית.
בשנת 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחל לרדוף את עדי־יהוה. עדים גרמנים רבים עברו ליוגוסלביה כדי לסייע בפעילות הבישור. הוריי שמחו לארח אחים נאמנים אלה. אחד האורחים הזכורים לי היטב היה מרטין פוצינגר, שמאוחר יותר שהה תשע שנים במחנות הריכוז הנאציים. זמן רב לאחר מכן, מ־1977 ועד למותו ב־1988, שירת כחבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.
בעת ביקוריו נהג מרטין לישון במיטתי, ואילו אחותי ואני ישנו בחדר השינה של הוריי. היה לו לקסיקון כיס קטן וצבעוני אשר הצית בילדותי את דמיוני. אהבתי לעלעל בין דפי הספר.
זמנים קשים
בשנת 1936, בשעה שכוחו של היטלר הלך והתעצם, נכחו הוריי בכינוס בינלאומי חשוב שהתקיים בלוצרן שבשוויץ. אבי שניחן בקול בריטון נעים, נבחר בכינוס זה להקליט דרשות מקראיות שהושמעו לאחר מכן באוזני האנשים ברחבי סלובניה. זמן קצר לאחר הכינוס הבלתי נשכח, החלו עדי־יהוה באירופה להירדף ללא רחם, ורבים סבלו ומתו במחנות הריכוז הנאציים.
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ועד אפריל 1941 הספיקו הגרמנים לכבוש חלקים מיוגוסלביה. בתי־הספר הסלובניים נסגרו, ונאסר עלינו לדבר בפומבי בשפתנו. בשל עמדתם הניטראלית של עדי־יהוה בכל הנוגע לסכסוכים מדיניים, סירבו להתגייס למאמץ המלחמתי.b כתוצאה מכך נאסרו רבים וחלקם הוצאו להורג — כולל צעיר ששמו פרנץ דרוזג, שאותו הכרתי היטב. כיתת היורים הנאצית הוציאה אנשים להורג כ־90 מטר מביתנו. אני עדיין יכול לראות במוחי את אימי מכסה את אוזניה בפיסת בד כדי לא לשמוע את קולות הירי. את מכתב הפרידה שכתב לחבר קרוב חתם פרנץ במילים: ”נתראה במלכות אלוהים”.
החלטות שאותן אני מבכה
באותה עת הייתי בן 19, ואף שהערצתי את פרנץ על עמדתו האיתנה, נתקפתי חרדה. האם גם אני עומד לאבד את חיי? אמונתי הייתה חלשה ויחסיי עם יהוה אלוהים היו רעועים. בימים ההם קיבלתי צו גיוס. פחדיי הכריעו את אמונתי ולכן התגייסתי לצבא.
נשלחתי לחזית הרוסית ותוך זמן קצר ראיתי את חבריי לנשק מתים. המלחמה הייתה מחרידה מאין כמוה ומצפוני ייסר אותי יותר ויותר. התחננתי ליהוה שימחל לי וביקשתי ממנו שייתן לי כוח לבחור בדרך הנכונה. יום אחד, תחת אש כבדה, נוצרה מהומה בפלוגה וניצלתי את ההזדמנות כדי לברוח.
ידעתי שאם אתפס יוציאו אותי להורג. במשך שבעה חודשים התחבאתי במקומות מסתור שונים. הצלחתי לשלוח גלויה למיידה ובה כתבתי: ”עזבתי את הבוס שלי ועכשיו אני עובד עבור בוס אחר”. כוונתי הייתה שהחלטתי מעתה לשרת את אלוהים. אבל יחלפו מספר שנים עד שהחלטה זו תצא אל הפועל.
באוגוסט 1945, שלושה חודשים לאחר שנכנעה גרמניה לבעלות הברית, חזרתי למריבור. למרבה הפליאה שרדנו כולנו — אבי, אימי ואחותי — את המלחמה המזוויעה. אולם בשלב זה כבר תפסו הקומוניסטים את השלטון ורדפו את עדי־יהוה. פעילות הבישור הוצאה אל מחוץ לחוק, אך העדים ירדו למחתרת והמשיכו במלאכת הבשורה.
בפברואר 1947 נידונו למוות שלושה עדים נאמנים — רודולף קייל, דוּשַן מיקיץ׳ ואדמונד סטרופניק. מאוחר יותר הומתק עונשם והם נידונו ל־20 שנות מאסר. העיתונים דיווחו על כך בהרחבה, ורבים למדו על היחס הלא־הוגן שקיבלו העדים. כאשר קראתי את המאמרים חשתי נקיפות מצפון. ידעתי מה עליי לעשות.
חיזוק רוחני
היכתה בי ההכרה שאני חייב לנקוט עמדה ולאמץ את האמת המקראית, ולכן עשיתי מאמצים לחזק את אמונתי כדי שאוכל ליטול חלק בפעילות הבישור המחתרתית. קראתי את המקרא בשקדנות, ובעזרת רוח הקודש אזרתי כוח לחדול מהרגלים טמאים, כגון שימוש בטבק.
נטבלתי ב־1951 כסמל להקדשתי לאלוהים, וחזרתי לדרך החיים שנטשתי קרוב לעשר שנים קודם לכן. סוף סוף התחלתי להרגיש שיהוה הוא אב אמיתי — אב מסור ונאמן, האוהב את ילדיו אהבת אין קץ. הגם שהחלטתי בצעירותי החלטות לא־נבונות, ההבטחה במקרא לפיה אלוהים מוכן לסלוח נגעה בליבי. כאב אוהב, משך אותי אלוהים ב”עבותות אהבה” (הושע י״א:4).
בתקופה קשה זו קיימנו את אסיפות הקהילה בחשאי בבתיהם של עדים שונים, והמשכנו לבשר באופן לא־רשמי. לא חלפה שנה מאז טבילתי, ונעצרתי. אימי ראתה אותי למשך רגעים ספורים לפני המשפט. כאמור, היא חיבקה אותי בחוזקה והפצירה בי: ”הייה חזק”. בהקראת גזר הדין שלפיו נידונתי לחמש שנות מאסר, נשארתי רגוע ונחוש החלטה.
הוכנסתי לתא זעיר ביחד עם שלושה אסירים נוספים, וכך התאפשר לי לחלוק את האמת המקראית עם אנשים שבנסיבות אחרות לא ניתן היה להגיע אליהם. אף־על־פי שלא היו ברשותי ספר מקרא או ספרות מקראית, נדהמתי מכך שידעתי לצטט פסוקים ולהסביר אותם, וכל זאת תודות לשעות שהקדשתי ללימוד אישי של המקרא. חזרתי ואמרתי לחבריי לתא שאם עליי לרצות חמש שנות מאסר בכלא, יהוה ייתן לי את הכוח הדרוש. אולם הוא עשוי לפתוח לי את שערי הכלא עוד קודם לכן. ואם יעשה כן, אמרתי, מי יוכל לסגור אותם?
זוכים למידה מסוימת של חופשיות
בנובמבר 1953 הכריזה הממשלה על חנינה כללית, וכל עדי־יהוה בבתי־הסוהר יצאו לחופשי. באותה עת נודע לי שהאיסור על פעילות הבישור בוטל חודשיים לפני כן. מייד התחלנו לארגן מחדש את הקהילות ואת פעילות הבישור. מצאנו מקום להתכנס בו בקומת המרתף של בניין במרכז מריבור. תלינו שלט על הקיר ובו נכתב: ”עדי־יהוה — קהילת מריבור”. האפשרות המשמחת לשרת את יהוה בחופשיות הציפה את ליבנו בהערכה עמוקה.
בתחילת 1961 הצטרפתי לשורות החלוצים, כלומר, הקדשתי את מלוא זמני לשירות. כעבור שישה חודשים בערך הוזמנתי לעבוד במשרד הסניף של עדי־יהוה ביוגוסלביה. משרד הסניף ישב בזאגרב שבקרואטיה. באותם ימים הסניף היה בסך הכול חדר קטן אחד, וסגל העובדים מנה שלושה אנשים בלבד. אחים שהתגוררו בסמוך באו במשך היום כדי לעזור בהוצאת כתב העת המצפה בשפות המקומיות.
גם אחיות שהתגוררו בקרבת מקום התנדבו לעזור. בין יתר הדברים שעשו, הן תפרו את דפי החוברות ביחד. אני ביצעתי עבודות שונות כולל הגהה, תרגום, שליחויות ועריכת רישומים שונים.
תפקיד חדש
בשנת 1964 התמניתי לשרת כמשגיח נודד. התפקיד כלל ביקורים קבועים במספר קהילות של עדי־יהוה על מנת לחזקן מבחינה רוחנית. עבודה זו הייתה אהובה עליי במיוחד. בדרך כלל נסעתי מקהילה לקהילה באוטובוס או ברכבת. אך כדי להגיע לעדים שהתגוררו בכפרים קטנים יותר, ברוב המקרים רכבתי על אופניים או צעדתי ברגל, לעיתים בתוך בוץ שהגיע עד לקרסוליי.
החיים זימנו לי כמה רגעים מצחיקים. באחת הפעמים הסיע אותי אח לאמונה לאחת הקהילות בעגלה רתומה לסוס. בעוד העגלה מקפצת לה בדרך העפר, השתחרר אחד מגלגליה ומצאנו עצמנו מוטלים על הקרקע. ישבנו על האדמה והסתכלנו על הסוס שהביט בנו בעיניים פעורות בתדהמה. חלפו מאז שנים רבות, אבל אנחנו עדיין צוחקים על כך. האהבה האמיתית מצד חברים יקרים אלו באזורים הכפריים הסבה לי שמחה רבה שאותה אוקיר לעולם.
בעיר נוֹבִי סַד פגשתי את מריקה, ששירתה כחלוצה. אהבתה לאמת המקראית והתלהבותה בשירות הרשימו אותי כל כך, ורציתי לשאתה לאישה. זמן מה לאחר נישואינו, שירתנו יחד במסגרת השירות הנפתי.
בתקופה שפעילותנו הוצאה אל מחוץ לחוק, חוותה משפחתי קשיים. אבי הואשם על לא עוול בכפו בשיתוף פעולה עם האויב בזמן המלחמה ופוטר מעבודתו. הוא נאבק מאבק ארוך וכושל כדי להשיג את עבודתו בחזרה וכתוצאה מכך נפלה רוחו. אמונתו נחלשה לזמן מה, אבל לפני מותו התחזקה אמונתו. עד למותו ב־1984 היה כבר אח פעיל. אימי הצנועה והנאמנה נפטרה לפני כן ב־1965. מיידה עדיין פעילה בקהילה במריבור.
לשרת באוסטריה
בשנת 1972 הוזמנו מריקה ואני לעבור לאוסטריה כדי לבשר למהגרים היוגוסלבים הרבים העובדים שם. כאשר הגענו לעיר הבירה וינה, לא היה לנו מושג שמכאן כבר לא נישלח לשום מקום אחר. אט אט נוסדו ברחבי אוסטריה קהילות וקבוצות חדשות בשפות המדוברות ביוגוסלביה.
לימים התחלתי לשרת כמשגיח נודד וביקרתי את הקהילות והקבוצות שהלכו והתרבו ברחבי המדינה. מאוחר יותר התבקשנו לנסוע גם לגרמניה ולשוויץ, שם נוסדו קהילות דומות. הייתה לי הזכות לעזור בארגון כינוסים רבים במדינות אלו.
מדי פעם ביקרו בכינוסים גדולים אלה מספר חברים מן הגוף המנהל, וכך יצא לי לפגוש שוב את מרטין פוצינגר. העלנו זכרונות בני 40 שנה, מהתקופה שהיה אורח קבע בביתנו. שאלתי אותו: ”אתה זוכר כמה אהבתי לדפדף בלקסיקון הכיס שלך?”
”חכה רגע”, השיב ועזב את החדר. הוא חזר עם הספר והושיט לי אותו. ”קח אותו כמתנה מחבר”, אמר. ספר זה עדיין תופס מקום חשוב בספרייתי.
להמשיך לשרת חרף בעיות בריאות
בשנת 1983 אובחנה אצלי מחלת הסרטן. זמן קצר לאחר מכן נאמר לי כי מצבי סופני. היו אלה זמנים מתוחים, במיוחד עבור מריקה, אבל תודות לדאגתה ואהבתה ותודות לתמיכתם המעשית של רבים מאחיי לאמונה, אני עדיין נהנה מחיים עשירים ומלאים.
מריקה ואני עדיין משרתים בשירות מורחב בווינה. בדרך כלל אני נוסע בבקרים לסניף ועוסק בתרגום, ומריקה עסוקה בפעילות הבישור בעיר. אני מאושר לראות שהקבוצה הקטנה של יוצאי יוגוסלביה שהיגרו לאוסטריה והפכו לעדים צמחה והגיעה ללמעלה מ־300,1 איש. מריקה ואני זכינו לעזור לרבים מהם ללמוד את אמיתות המקרא.
בשנים האחרונות הייתה לי הזכות להשתתף בתוכנית חנוכת הבית של מתקני הסניפים החדשים ביוגוסלביה לשעבר — אחד בקרואטיה ב־1999 והשני בסלובניה ב־2006. הייתי אחד מהוותיקים שהתבקשו לספר חוויות מראשית פעילות הבישור במדינות אלו, לפני כ־70 שנה.
יהוה הוא אכן אב אוהב המרבה לסלוח לנו על מגרעותינו ועל משגינו. אני אסיר תודה על כך שאין הוא שומר עוונות! (תהלים ק״ל:3) הוא בהחלט נהג בי בטוב לב וברחמים.c
[הערות שוליים]
a יוגוסלביה הקיפה אז בתוכה שש רפובליקות, ביניהן סלובניה.
b אשר לסיבות המקראיות שבגללן עדי־יהוה אינם נוטלים חלק במלחמות ראה המאמר ”קוראים שואלים” בעמוד 22 בכתב עת זה.
c בולפנק מוצ׳ניק נפטר ב־11 באפריל 2008 בשעה שמאמר זה הוכן לדפוס.
[תמונה בעמוד 27]
משמאל לימין: הוריי, ברטה ופרנץ מוצ׳ניק, מיידה ואני במריבור שבסלובניה בשנות ה־40
[תמונה בעמוד 29]
עם אשתי מריקה