אלוהים נהג בי ברחמים

סיפורו של בוֹלפנק מוצ׳ניק

‏”‏הייה חזק”‏.‏ אלו היו מילותיה הנחרצות והמדרבנות של אימי בחבקה אותי.‏ אנשי מיליציה הפרידו בינינו,‏ והמשפט החל.‏ לבסוף ניתן גזר הדין:‏ חמש שנות מאסר.‏ אולי רוב האנשים היו מרגישים כי עולמם חרב עליהם.‏ אך לאמיתו של דבר,‏ חשתי סוף סוף שלווה פנימית עמוקה.‏ הרשו לי להסביר.‏

מקרה זה אירע ב־1952 בסלובניה.‏a אלא שסיפורי מתחיל למעשה למעלה מעשרים שנה קודם לכן,‏ בשנת 1930.‏ באותם ימים ארגנו תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה,‏ את הטבילה הקבוצתית הראשונה במדינה.‏ הוריי,‏ ברטה ופרנץ מוצ׳ניק,‏ היו בין הנטבלים.‏ הייתי אז בן שש ואחותי מיידה בת ארבע.‏ ביתנו בעיר מריבור שימש כמרכז לפעילות דתית.‏

בשנת 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחל לרדוף את עדי־יהוה.‏ עדים גרמנים רבים עברו ליוגוסלביה כדי לסייע בפעילות הבישור.‏ הוריי שמחו לארח אחים נאמנים אלה.‏ אחד האורחים הזכורים לי היטב היה מרטין פוצינגר,‏ שמאוחר יותר שהה תשע שנים במחנות הריכוז הנאציים.‏ זמן רב לאחר מכן,‏ מ־1977 ועד למותו ב־1988,‏ שירת כחבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏

בעת ביקוריו נהג מרטין לישון במיטתי,‏ ואילו אחותי ואני ישנו בחדר השינה של הוריי.‏ היה לו לקסיקון כיס קטן וצבעוני אשר הצית בילדותי את דמיוני.‏ אהבתי לעלעל בין דפי הספר.‏

זמנים קשים

בשנת 1936,‏ בשעה שכוחו של היטלר הלך והתעצם,‏ נכחו הוריי בכינוס בינלאומי חשוב שהתקיים בלוצרן שבשוויץ.‏ אבי שניחן בקול בריטון נעים,‏ נבחר בכינוס זה להקליט דרשות מקראיות שהושמעו לאחר מכן באוזני האנשים ברחבי סלובניה.‏ זמן קצר לאחר הכינוס הבלתי נשכח,‏ החלו עדי־יהוה באירופה להירדף ללא רחם,‏ ורבים סבלו ומתו במחנות הריכוז הנאציים.‏

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה,‏ ועד אפריל 1941 הספיקו הגרמנים לכבוש חלקים מיוגוסלביה.‏ בתי־הספר הסלובניים נסגרו,‏ ונאסר עלינו לדבר בפומבי בשפתנו.‏ בשל עמדתם הניטראלית של עדי־יהוה בכל הנוגע לסכסוכים מדיניים,‏ סירבו להתגייס למאמץ המלחמתי.‏b כתוצאה מכך נאסרו רבים וחלקם הוצאו להורג — כולל צעיר ששמו פרנץ דרוזג,‏ שאותו הכרתי היטב.‏ כיתת היורים הנאצית הוציאה אנשים להורג כ־90 מטר מביתנו.‏ אני עדיין יכול לראות במוחי את אימי מכסה את אוזניה בפיסת בד כדי לא לשמוע את קולות הירי.‏ את מכתב הפרידה שכתב לחבר קרוב חתם פרנץ במילים:‏ ”‏נתראה במלכות אלוהים”‏.‏

החלטות שאותן אני מבכה

באותה עת הייתי בן 19,‏ ואף שהערצתי את פרנץ על עמדתו האיתנה,‏ נתקפתי חרדה.‏ האם גם אני עומד לאבד את חיי?‏ אמונתי הייתה חלשה ויחסיי עם יהוה אלוהים היו רעועים.‏ בימים ההם קיבלתי צו גיוס.‏ פחדיי הכריעו את אמונתי ולכן התגייסתי לצבא.‏

נשלחתי לחזית הרוסית ותוך זמן קצר ראיתי את חבריי לנשק מתים.‏ המלחמה הייתה מחרידה מאין כמוה ומצפוני ייסר אותי יותר ויותר.‏ התחננתי ליהוה שימחל לי וביקשתי ממנו שייתן לי כוח לבחור בדרך הנכונה.‏ יום אחד,‏ תחת אש כבדה,‏ נוצרה מהומה בפלוגה וניצלתי את ההזדמנות כדי לברוח.‏

ידעתי שאם אתפס יוציאו אותי להורג.‏ במשך שבעה חודשים התחבאתי במקומות מסתור שונים.‏ הצלחתי לשלוח גלויה למיידה ובה כתבתי:‏ ”‏עזבתי את הבוס שלי ועכשיו אני עובד עבור בוס אחר”‏.‏ כוונתי הייתה שהחלטתי מעתה לשרת את אלוהים.‏ אבל יחלפו מספר שנים עד שהחלטה זו תצא אל הפועל.‏

באוגוסט 1945,‏ שלושה חודשים לאחר שנכנעה גרמניה לבעלות הברית,‏ חזרתי למריבור.‏ למרבה הפליאה שרדנו כולנו — אבי,‏ אימי ואחותי — את המלחמה המזוויעה.‏ אולם בשלב זה כבר תפסו הקומוניסטים את השלטון ורדפו את עדי־יהוה.‏ פעילות הבישור הוצאה אל מחוץ לחוק,‏ אך העדים ירדו למחתרת והמשיכו במלאכת הבשורה.‏

בפברואר 1947 נידונו למוות שלושה עדים נאמנים — רודולף קייל,‏ דוּשַן מיקיץ׳ ואדמונד סטרופניק.‏ מאוחר יותר הומתק עונשם והם נידונו ל־20 שנות מאסר.‏ העיתונים דיווחו על כך בהרחבה,‏ ורבים למדו על היחס הלא־הוגן שקיבלו העדים.‏ כאשר קראתי את המאמרים חשתי נקיפות מצפון.‏ ידעתי מה עליי לעשות.‏

חיזוק רוחני

היכתה בי ההכרה שאני חייב לנקוט עמדה ולאמץ את האמת המקראית,‏ ולכן עשיתי מאמצים לחזק את אמונתי כדי שאוכל ליטול חלק בפעילות הבישור המחתרתית.‏ קראתי את המקרא בשקדנות,‏ ובעזרת רוח הקודש אזרתי כוח לחדול מהרגלים טמאים,‏ כגון שימוש בטבק.‏

נטבלתי ב־1951 כסמל להקדשתי לאלוהים,‏ וחזרתי לדרך החיים שנטשתי קרוב לעשר שנים קודם לכן.‏ סוף סוף התחלתי להרגיש שיהוה הוא אב אמיתי — אב מסור ונאמן,‏ האוהב את ילדיו אהבת אין קץ.‏ הגם שהחלטתי בצעירותי החלטות לא־נבונות,‏ ההבטחה במקרא לפיה אלוהים מוכן לסלוח נגעה בליבי.‏ כאב אוהב,‏ משך אותי אלוהים ב”‏עבותות אהבה”‏ (‏הושע י״א:‏4‏)‏.‏

בתקופה קשה זו קיימנו את אסיפות הקהילה בחשאי בבתיהם של עדים שונים,‏ והמשכנו לבשר באופן לא־רשמי.‏ לא חלפה שנה מאז טבילתי,‏ ונעצרתי.‏ אימי ראתה אותי למשך רגעים ספורים לפני המשפט.‏ כאמור,‏ היא חיבקה אותי בחוזקה והפצירה בי:‏ ”‏הייה חזק”‏.‏ בהקראת גזר הדין שלפיו נידונתי לחמש שנות מאסר,‏ נשארתי רגוע ונחוש החלטה.‏

הוכנסתי לתא זעיר ביחד עם שלושה אסירים נוספים,‏ וכך התאפשר לי לחלוק את האמת המקראית עם אנשים שבנסיבות אחרות לא ניתן היה להגיע אליהם.‏ אף־על־פי שלא היו ברשותי ספר מקרא או ספרות מקראית,‏ נדהמתי מכך שידעתי לצטט פסוקים ולהסביר אותם,‏ וכל זאת תודות לשעות שהקדשתי ללימוד אישי של המקרא.‏ חזרתי ואמרתי לחבריי לתא שאם עליי לרצות חמש שנות מאסר בכלא,‏ יהוה ייתן לי את הכוח הדרוש.‏ אולם הוא עשוי לפתוח לי את שערי הכלא עוד קודם לכן.‏ ואם יעשה כן,‏ אמרתי,‏ מי יוכל לסגור אותם?‏

זוכים למידה מסוימת של חופשיות

בנובמבר 1953 הכריזה הממשלה על חנינה כללית,‏ וכל עדי־יהוה בבתי־הסוהר יצאו לחופשי.‏ באותה עת נודע לי שהאיסור על פעילות הבישור בוטל חודשיים לפני כן.‏ מייד התחלנו לארגן מחדש את הקהילות ואת פעילות הבישור.‏ מצאנו מקום להתכנס בו בקומת המרתף של בניין במרכז מריבור.‏ תלינו שלט על הקיר ובו נכתב:‏ ”‏עדי־יהוה — קהילת מריבור”‏.‏ האפשרות המשמחת לשרת את יהוה בחופשיות הציפה את ליבנו בהערכה עמוקה.‏

בתחילת 1961 הצטרפתי לשורות החלוצים,‏ כלומר,‏ הקדשתי את מלוא זמני לשירות.‏ כעבור שישה חודשים בערך הוזמנתי לעבוד במשרד הסניף של עדי־יהוה ביוגוסלביה.‏ משרד הסניף ישב בזאגרב שבקרואטיה.‏ באותם ימים הסניף היה בסך הכול חדר קטן אחד,‏ וסגל העובדים מנה שלושה אנשים בלבד.‏ אחים שהתגוררו בסמוך באו במשך היום כדי לעזור בהוצאת כתב העת המצפה בשפות המקומיות.‏

גם אחיות שהתגוררו בקרבת מקום התנדבו לעזור.‏ בין יתר הדברים שעשו,‏ הן תפרו את דפי החוברות ביחד.‏ אני ביצעתי עבודות שונות כולל הגהה,‏ תרגום,‏ שליחויות ועריכת רישומים שונים.‏

תפקיד חדש

בשנת 1964 התמניתי לשרת כמשגיח נודד.‏ התפקיד כלל ביקורים קבועים במספר קהילות של עדי־יהוה על מנת לחזקן מבחינה רוחנית.‏ עבודה זו הייתה אהובה עליי במיוחד.‏ בדרך כלל נסעתי מקהילה לקהילה באוטובוס או ברכבת.‏ אך כדי להגיע לעדים שהתגוררו בכפרים קטנים יותר,‏ ברוב המקרים רכבתי על אופניים או צעדתי ברגל,‏ לעיתים בתוך בוץ שהגיע עד לקרסוליי.‏

החיים זימנו לי כמה רגעים מצחיקים.‏ באחת הפעמים הסיע אותי אח לאמונה לאחת הקהילות בעגלה רתומה לסוס.‏ בעוד העגלה מקפצת לה בדרך העפר,‏ השתחרר אחד מגלגליה ומצאנו עצמנו מוטלים על הקרקע.‏ ישבנו על האדמה והסתכלנו על הסוס שהביט בנו בעיניים פעורות בתדהמה.‏ חלפו מאז שנים רבות,‏ אבל אנחנו עדיין צוחקים על כך.‏ האהבה האמיתית מצד חברים יקרים אלו באזורים הכפריים הסבה לי שמחה רבה שאותה אוקיר לעולם.‏

בעיר נוֹבִי סַד פגשתי את מריקה,‏ ששירתה כחלוצה.‏ אהבתה לאמת המקראית והתלהבותה בשירות הרשימו אותי כל כך,‏ ורציתי לשאתה לאישה.‏ זמן מה לאחר נישואינו,‏ שירתנו יחד במסגרת השירות הנפתי.‏

בתקופה שפעילותנו הוצאה אל מחוץ לחוק,‏ חוותה משפחתי קשיים.‏ אבי הואשם על לא עוול בכפו בשיתוף פעולה עם האויב בזמן המלחמה ופוטר מעבודתו.‏ הוא נאבק מאבק ארוך וכושל כדי להשיג את עבודתו בחזרה וכתוצאה מכך נפלה רוחו.‏ אמונתו נחלשה לזמן מה,‏ אבל לפני מותו התחזקה אמונתו.‏ עד למותו ב־1984 היה כבר אח פעיל.‏ אימי הצנועה והנאמנה נפטרה לפני כן ב־1965.‏ מיידה עדיין פעילה בקהילה במריבור.‏

לשרת באוסטריה

בשנת 1972 הוזמנו מריקה ואני לעבור לאוסטריה כדי לבשר למהגרים היוגוסלבים הרבים העובדים שם.‏ כאשר הגענו לעיר הבירה וינה,‏ לא היה לנו מושג שמכאן כבר לא נישלח לשום מקום אחר.‏ אט אט נוסדו ברחבי אוסטריה קהילות וקבוצות חדשות בשפות המדוברות ביוגוסלביה.‏

לימים התחלתי לשרת כמשגיח נודד וביקרתי את הקהילות והקבוצות שהלכו והתרבו ברחבי המדינה.‏ מאוחר יותר התבקשנו לנסוע גם לגרמניה ולשוויץ,‏ שם נוסדו קהילות דומות.‏ הייתה לי הזכות לעזור בארגון כינוסים רבים במדינות אלו.‏

מדי פעם ביקרו בכינוסים גדולים אלה מספר חברים מן הגוף המנהל,‏ וכך יצא לי לפגוש שוב את מרטין פוצינגר.‏ העלנו זכרונות בני 40 שנה,‏ מהתקופה שהיה אורח קבע בביתנו.‏ שאלתי אותו:‏ ”‏אתה זוכר כמה אהבתי לדפדף בלקסיקון הכיס שלך?‏”‏

‏”‏חכה רגע”‏,‏ השיב ועזב את החדר.‏ הוא חזר עם הספר והושיט לי אותו.‏ ”‏קח אותו כמתנה מחבר”‏,‏ אמר.‏ ספר זה עדיין תופס מקום חשוב בספרייתי.‏

להמשיך לשרת חרף בעיות בריאות

בשנת 1983 אובחנה אצלי מחלת הסרטן.‏ זמן קצר לאחר מכן נאמר לי כי מצבי סופני.‏ היו אלה זמנים מתוחים,‏ במיוחד עבור מריקה,‏ אבל תודות לדאגתה ואהבתה ותודות לתמיכתם המעשית של רבים מאחיי לאמונה,‏ אני עדיין נהנה מחיים עשירים ומלאים.‏

מריקה ואני עדיין משרתים בשירות מורחב בווינה.‏ בדרך כלל אני נוסע בבקרים לסניף ועוסק בתרגום,‏ ומריקה עסוקה בפעילות הבישור בעיר.‏ אני מאושר לראות שהקבוצה הקטנה של יוצאי יוגוסלביה שהיגרו לאוסטריה והפכו לעדים צמחה והגיעה ללמעלה מ־300,‏1 איש.‏ מריקה ואני זכינו לעזור לרבים מהם ללמוד את אמיתות המקרא.‏

בשנים האחרונות הייתה לי הזכות להשתתף בתוכנית חנוכת הבית של מתקני הסניפים החדשים ביוגוסלביה לשעבר — אחד בקרואטיה ב־1999 והשני בסלובניה ב־2006.‏ הייתי אחד מהוותיקים שהתבקשו לספר חוויות מראשית פעילות הבישור במדינות אלו,‏ לפני כ־70 שנה.‏

יהוה הוא אכן אב אוהב המרבה לסלוח לנו על מגרעותינו ועל משגינו.‏ אני אסיר תודה על כך שאין הוא שומר עוונות!‏ (‏תהלים ק״ל:‏3‏)‏ הוא בהחלט נהג בי בטוב לב וברחמים.‏c

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

משמאל לימין:‏ הוריי,‏ ברטה ופרנץ מוצ׳ניק,‏ מיידה ואני במריבור שבסלובניה בשנות ה־40

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם אשתי מריקה