מנקודת המבט המקראית
הימנע מדיבור פוגע
”מאותו הפה יוצאת ברכה וגם קללה. אחיי, לא צריך שיהיה כדבר הזה” (יעקב ג׳:10).
היכולת לדבר הינה תכונה ייחודית אשר מבדילה אותנו מבעלי החיים. למרבה הצער, יש אנשים שאינם משכילים להשתמש כראוי במתנה זו. עלבונות, קללות, ניבול פה, חילול השם, וולגריות ושפה גסה עלולים לפגוע — לפעמים יותר מפגיעות פיסיות. ”יש בוטה כמדקרות חָרב”, אומר המקרא (משלי י״ב:18).
עבור אנשים רבים ניבול פה הוא עניין שבשגרה. בתי־ספר מדווחים על עלייה בשימוש בשפה גסה בקרב ילדים. אולם, יש הטוענים שצורת דיבור פוגעת עשויה לתרום להקלה רגשית. סטודנט בפקולטה למדעי המדינה כתב: ”השימוש בשפה גסה צריך להיות אקט רב־עוצמה כאשר אוצר המילים השגור בפינו פשוט אינו מעביר כראוי את עומק רגשותינו”. האם המשיחיים צריכים להתייחס בשוויון נפש כזה לדיבור פוגע? מה חושב על כך אלוהים?
תעב התלוצצות גסה
שפה גסה אינה תופעה חדשה. האם יפתיע אותך לדעת שאנשים דיברו בשפה גסה בימי השליחים, לפני כמעט 000,2 שנה? לדוגמה, ככל הנראה בקהילת קולוסה היו כאלה שנהגו לנבל את פיהם כאשר התרגזו. ייתכן שהם עשו זאת כדי לתקוף או לפגוע באחרים בכוונה תחילה, אולי כדי להשיב נקם. בדומה לכך, רבים כיום מדברים בצורה גסה מתוך התפרצות זעם. לכן, איגרתו של פאולוס אל הקולוסים נוגעת גם לימינו. פאולוס כתב: ”הסירו גם אתם את כל אלה: את הרוגז והכעס ואת הרשע והגידוף ואת ניבול הפה” (קולוסים ג׳:8). ללא ספק, על המשיחיים להימנע מהתפרצויות זעם ומשפה גסה שפעמים רבות הולכות יד ביד עם כעס.
נכון, רבים מנבלים את פיהם שלא מתוך כוונה לתקוף אחרים או לפגוע בהם. השימוש בשפה גסה נעשה בדרך כלל כלאחר יד. לכן סגנון הדיבור הבזוי הפך לדבר שמושרש עמוק בדיבורם היומיומי. חלקם אפילו מתקשים לתקשר מבלי לקלל. לעתים קרובות, אנשים משתמשים בשפה גסה אפילו כדי להצחיק. אך האם עלינו להקל ראש בהתלוצצות גסה ולקבל סגנון דיבור זה בהבנה? חשוב על הנקודות הבאות.
בדיחות גסות הן למעשה שימוש בשפה מזעזעת במטרה לבדר אחרים. כיום, רוב הבדיחות האלו נסובות סביב נושאים מיניים. ורבים הרואים עצמם כאנשים מכובדים מוצאים שסגנון זה משעשע אותם (רומים א׳:28–32). עקב כך אין זה מפתיע שבתכנים של בדרנים רבים ניתן למצוא התייחסות רבה להתנהגות מינית טבעית ולא־טבעית. הבדיחות הגסות זוכות לבמה בסרטים רבים, כמו גם בתוכניות טלוויזיה ורדיו.
המקרא מציג עמדה ברורה בכל הקשור להתלוצצות גסה. השליח פאולוס כתב למשיחיים באפסוס: ”וכיאה לקדושים, אף לא תעלו על דל שפתיכם מעשי זנות וכל טומאה או תאוותנות; גם לא ניבול פה ושיחת סכלות או התלוצצות [גסה], דברים שאינם יאים, אלא קול תודה” (אפסים ה׳:3, 4). ברור אם כן, ששפה גסה, ללא קשר לכוונות שעומדות מאחוריה, פסולה בעיני אלוהים. היא לא הולמת מבחינה מוסרית. זוהי צורת דיבור שפוגעת בזולת.
מילים בוטות שאינן לרצון אלוהים
דיבור פוגע אינו מצטמצם לשפה גסה בלבד. עלבונות, סרקזם, לעג וביקורת אכזרית עלולים אף הם לפגוע עמוקות. יש להודות כי כולנו חוטאים בלשוננו, במיוחד לאור העובדה שסרקזם ורכילות שולטים בכיפה (יעקב ג׳:2). למרות זאת, אל למשיחיים אמיתיים להתייחס לדיבור פוגע באדישות. המקרא מבהיר היטב כי יהוה אלוהים מסתייג מכל צורה של דיבור פוגע.
לדוגמה, בספר מלכים ב׳, אנו קוראים על קבוצה של ילדים קטנים שכינתה את הנביא אלישע בשמות גנאי. המקרא מספר שהם התחילו ’להתקלס [ללעוג] בו ואמרו לו: עלה, קרח! עלה, קרח!’ יהוה, אשר קרא את לבם של הילדים הללו וראה את כוונותיהם הזדוניות, ראה בחומרה רבה את העלבונות שהוטחו באלישע. מסופר כי אלוהים המית 42 ילדים משום שדיברו בצורה פוגעת (מלכים ב׳. ב׳:23, 24).
על עם ישראל נאמר כי היו ”מלעיבים במלאכי האלוהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת יהוה בעמו עד לאין מרפא” (דברי הימים ב׳. ל״ו:16). למרות שחמתו של אלוהים בערה בו בעיקר עקב עמו עובד האלילים והסורר, ראוי לציין שהמקרא מציין בפירוש את העלבונות המילוליים שהופנו כלפי נביאי אלוהים. הדבר מבליט את הסתייגותו המוחלטת של אלוהים מהתנהגות זו.
בהתאם לכך, המקרא מפציר במשיחיים: ”אל תגער בזקן” (טימותיאוס א׳. ה׳:1). ניתן ליישם עיקרון זה באופן התנהגותנו כלפי כל אדם. המקרא מעודד אותנו ”שלא לגדף איש, לחדול ממריבות, להיות נוחים לבריות ולהתנהג בענווה עם כל אדם” (טיטוס ג׳:2).
חשוך שפתיך
לפעמים קשה להדוף את הדחף לתקוף מישהו מילולית. כשאדם סבור שנעשה לו עוול, הוא עלול להמציא לעצמו צידוק כדי להתנקם במי שפגע בו על־ידי שימוש במילים גסות ואכזריות — בין אם זה בפניו ובין אם זה מאחורי גבו. אך על המשיחיים להתנגד לדחף הזה. משלי י׳:19 מבהיר: ”ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך [נוצר] שפתיו משכיל”.
מלאכי אלוהים מציבים דוגמה טובה. הם מודעים לכל העוולות הנעשות על־ידי המין האנושי. למרות שעוצמתם וכוחם של המלאכים עולים בכמה מונים על אלו של בני האדם, הם אינם מביאים על בני האדם קטרוג של גידוף ”לפני יהוה”, כלומר מתוך כבוד ליהוה (פטרוס ב׳. ב׳:11, ע״ח). עצם הידיעה שאלוהים מודע לחטאים של כולם ושיש ביכולתו לתקן את המצב, מניע את המלאכים לנצור את פיהם. מיכאל, שר המלאכים, נמנע מלחרוץ משפט גידוף אפילו נגד השטן (יהודה 9).
המשיחיים משתדלים לחקות את המלאכים. הם נשמעים לאזהרת המקרא: ”אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה. בקשו את הטוב בעיני כל בני אדם. עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם. יקיריי, אל תתנקמו אלא הניחו לזעם, כי כתוב ’לי נקם ושילם, אמר יהוה’” (רומים י״ב:17–19).
מעניין לציין שגוון קולנו ועוצמתו יכולים להוסיף נימה פוגעת לדברים שאנחנו אומרים. זה די נפוץ שבעלים ונשים פוגעים זה בזה במריבות קולניות. הורים רבים צורחים פעמים רבות על ילדיהם. אך יחד עם זאת, אין צורך שנצעק כאשר אנחנו מבטאים את רגשותינו. המקרא קורא לנו: ”הסירו מכם כל מרירות וחימה וכעס וצעקה וגידוף וכל רשעה” (אפסים ד׳:31). המקרא מוסיף ואומר ש”עבד האדון מן הדין שלא יריב, אלא יהא נוח לכול” (טימותיאוס ב׳. ב׳:24).
מילים מרפאות
דיבור גס ופוגע הוא מחזה שכיח כיום, ועקב כך על המשיחיים לפתח תוכנית פעולה מסוימת כדי להדוף את השפעותיו המזיקות. המקרא מספק לנו תוכנית טובה, והיא לאהוב את רעינו (מתי ז׳:12; לוקס י׳:27). דאגה כנה ואהבה לרעינו יניעו אותנו להשתמש במילים שיש להן השפעה מבריאה. המקרא אומר: ”אל יצא מפיכם כל דבר ניבול, אלא דבר שהוא טוב בעיתו ויש בו כדי לבנות, למען ישפיע נועם על השומעים” (אפסים ד׳:29).
בנוסף לכך, הטמעת דבר־אלוהים בשכלנו תעזור לנו להימנע מצורת דיבור פוגעת. קריאה והרהור בכתבי־הקודש יכולים לעזור לנו ’להסיר מעלינו כל טינוף’ (יעקב א׳:21). כן, דבר־אלוהים יכול לרפא את מחשבותינו.