משה — היה או לא היה?‏

משה נולד כשחרב דָמוֹקלֶס תלויה מעל לראשו.‏ עמו היה מורכב מקבוצה של משפחות נוודים שבמטרה להימלט מהרעב שהיכה בארצן התיישבה במצרים יחד עם אביהם יעקב,‏ או ישראל.‏ במשך עשרות שנים חיו בדו־​קיום מפליא עם שכניהם המצרים.‏ אלא שאז חל שינוי מבשר רעות.‏ מקור היסטורי מכובד מגולל את שאירע:‏ ”‏ויקם מלך חדש על מצרים.‏.‏.‏ ויאמר אל עמו:‏ ’‏הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.‏ הבה נתחכמה לו,‏ פן ירבה’‏”‏.‏ מה זממו המצרים לעשות?‏ לפקח על קצב הילודה של בני ישראל על־​ידי כך שיכריחו אותם ’‏לעבוד בפָרך’‏ ולהורות למיילדות להמית כל תינוק זכר שהן יילדו (‏שמות א׳:‏​8–10,‏ 13,‏ 14‏)‏.‏ תודות לאומץ לבן של המיילדות המשיך עם ישראל להתרבות.‏ בעקבות כך הכריז המלך המצרי:‏ ”‏כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”‏ (‏שמות א׳:‏22‏)‏.‏

זוג אחד מבני ישראל,‏ עמרם ויוכבד,‏ ”‏לא פחדו מגזירת המלך”‏ (‏עברים י״א:‏23‏)‏.‏ יוכבד ילדה בן — שמאוחר יותר תואר כ”‏טוב בעיני אלוהים”‏a (‏מעשי השליחים ז׳:‏20‏)‏.‏ אפשר שהבחינו איכשהו כי ילד זה זכה לחסדו של אלוהים.‏ על כל פנים,‏ הם סירבו לשלוח את בנם אל מותו והחליטו להסתיר אותו,‏ גם אם הדבר יעלה להם במחיר חייהם.‏

כעבור שלושה חודשים,‏ קָשָה על הוריו של משה להמשיך ולהצפינו.‏ משלא נותרה בידם ברירה,‏ החליטו לעשות מעשה.‏ יוכבד הניחה את התינוק בתיבת גומֶא והשיטה אותו על פני נהר הנילוס.‏ וכך,‏ שלא ביודעין,‏ שילחה אותו אל דפי ההיסטוריה (‏שמות ב׳:‏​3,‏ 4‏)‏.‏

אירועים אמינים?‏

למדנים רבים כיום דוחים על הסף אירועים אלו בטענה שהם בדיה.‏ ”‏האמת היא”‏,‏ נאמר במשיחיות כיום (‏Christianity Today)‏, ”‏שלא נמצאה הוכחה ארכיאולוגית,‏ ולו הקטנה שבקטנות,‏ שקשורה ישירות [‏לשנים]‏ בהן עם ישראל התגורר ארעית במצרים”‏.‏ אומנם אין בנמצא הוכחה מוחשית ישירה,‏ אך ישנה ראיה לא־​ישירה בעלת ערך רב התומכת באמיתות התיאור המקראי.‏ האגיפטולוג ג׳יימס ק.‏ הופמֶייר כותב בספרו עם ישראל במצרים (‏Israel in Egypt)‏: ”‏נתונים ארכיאולוגיים מוכיחים מעל לכל ספק שתושבי הלֶבַנְט [‏מדינות הגובלות בצדו המזרחי של הים התיכון]‏ נהגו לבקר תכופות במצרים,‏ במיוחד בשל בעיות אקלים שגרמו לבצורת.‏.‏.‏ לפיכך,‏ בין השנים 1800 ל־​1540 לפה״ס בערך,‏ הפכה מצרים למוקד הגירה אטרקטיבי ביותר על דוברי שפות שמיות במערב אסיה”‏.‏

בנוסף לכך,‏ זה זמן רב שמכירים ומקבלים את התיאור המקראי על העבדות במצרים כמדויק.‏ הספר משה — סיפור חייו מוסר:‏ ”‏התיאור המקראי אודות דיכוי בני ישראל זכה למשנה תוקף ברפרודוקציה נפוצה של ציור על קבר ממצרים העתיקה,‏ המציגה לפרטי פרטים קבוצת עבדים המכינה לבני בוץ”‏.‏

באותו אופן,‏ עושה רושם כי גם בתיאור המקראי של התיבה הקטנה שהכינה יוכבד יש מן האמת.‏ המקרא מספר כי התיבה הוכנה מצמח הגומא,‏ שלפי פרשנות מאת קוק (‏s Commentary’‏Cook)‏ ”‏המצרים השתמשו בו על־​פי־​רוב לשם בניית סירות קלות ומהירות”‏.‏

אולם,‏ האם מתקבל על הדעת שמנהיג של אומה אדירה יצווה לרצוח תינוקות בדם קר?‏ החוקר ג׳ורג׳ רולינסון מזכיר לנו:‏ ”‏רצח תינוקות.‏.‏.‏ נחשב לעניין של מה בכך והיה די שכיח בזמנים ובמקומות שונים”‏.‏ למעשה,‏ אין כל צורך להרחיק לכת כדי למצוא דוגמאות נוספות מקפיאות דם לרצח המוני גם בעת המודרנית.‏ אומנם התיאור המקראי אינו תמיד ערב לאוזן,‏ אך הוא אמין גם אמין.‏

מאומץ על־​ידי משפחת המלוכה

יוכבד לא הסכימה שיד המקרה תחרוץ את גורל הרך הנולד.‏ היא הניחה את התיבה ”‏בסוּף על שפת היאור”‏.‏ ככל הנראה קיוותה ששם תתגלה התיבה.‏ ובדיוק במקום הזה ירדה בת פרעה,‏ אולי כהרגלה,‏ לרחוץ ביאורb (‏שמות ב׳:‏​2–4‏)‏.‏

תוך זמן קצר אותרה התיבה הקטנטנה.‏ ”‏ותפתח [‏בת פרעה]‏ ותראהו את הילד,‏ והנה נער בוכה.‏ ותחמול עליו ותאמר:‏ ’‏מילדי העברים זה’‏”‏.‏ לכן,‏ גמרה אומר הנסיכה המצרייה לאמץ את הילד.‏ השם הראשון שבחרו עבורו הוריו נשכח זה מכבר.‏ מה שכן,‏ כיום הוא מוכר ברחבי העולם בשם שהעניקה לו אמו המאמצת — משהc (‏שמות ב׳:‏​5–10‏)‏.‏

אך האין זה מופרך להאמין שנסיכה מצרייה אספה לביתה ילד כזה?‏ לא,‏ משום שהדת המצרית לימדה שעל מנת להימצא זכאים להיכנס לגן עדן יש לנהוג בטוב לב.‏ באשר לאימוץ עצמו,‏ ג׳ויס טילדזלי מציינת:‏ ”‏נשים מצריות הצליחו להשיג מעמד שווה לזה של הגברים המצרים.‏ הן נהנו מאותן זכויות חוקיות וכלכליות,‏ לפחות תיאורטית,‏ [‏ו]‏.‏.‏.‏ יכלו לאמץ ילדים”‏.‏ פפירוס קדום של תעודת אימוץ מתעד למעשה אישה מצרייה המאמצת את עבדיה.‏ אשר לשכירת שירותיה של אמו של משה כמינקת,‏ מסביר מילון המקרא בהוצאת אנקור:‏ ”‏השכר שקיבלה אמו הביולוגית של משה עבור הנקתו.‏.‏.‏ זהה להסדרים שנקבעו במסגרת חוזי האימוץ במסופוטמיה”‏.‏

אך השאלה הנשאלת כעת היא האם יוסתרו ממשה המאומץ שורשיו העבריים וישארו כסוד אפל?‏ מספר סרטים הוליוודיים אכן הציגו זאת כך.‏ אלא שכתבי־​הקודש מלמדים אחרת.‏ אחותו הנבונה,‏ מרים,‏ דאגה שאמו הביולוגית,‏ יוכבד,‏ תיניק אותו.‏ אישה יראת שמים זו ודאי לא הסתירה את האמת מבנה!‏ ומאחר שבימי קדם היה נהוג להיניק את הילדים לאורך מספר שנים,‏ ליוכבד היתה הזדמנות פז ללמד את משה על ’‏אלוהי אברהם,‏ יצחק ויעקב’‏ (‏שמות ג׳:‏6‏)‏.‏ יסוד רוחני זה תרם רבות למשה,‏ מכיוון שלאחר שנמסר לבת פרעה,‏ ”‏לוּמד בכל חוכמת המצרים”‏.‏ ההיסטוריון יוספוס פלביוס טען גם שבזמן המלחמה עם כוש הועלה משה לדרגת שר צבא,‏ אך לא ניתן לאמת טענה זו.‏ יחד עם זאת,‏ המקרא אומר כי משה ”‏היה בן־​חיל בדבריו ובמעשיו”‏d (‏מעשי השליחים ז׳:‏22‏)‏.‏

עם הגיעו לגיל 40 היה משה מוכן וכשיר להפוך למנהיג בעל שם במצרים.‏ כוח ועושר היו יכולים להיות מנת חלקו אם ישאר חלק ממשפחתו של פרעה.‏ אולם,‏ אז התרחש מאורע ששינה את חייו מקצה ועד קצה.‏

גלות במדיין

יום אחד ראה משה ”‏איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”‏.‏ במשך שנים נהנה משה משני העולמות:‏ מצד אחד של המצרים ומצד שני של העברים.‏ אך כשראה שמכים איש עברי — אולי באופן שסיכן את חייו — גמלה בלבו החלטה שהובילה למפנה בחייו (‏שמות ב׳:‏11‏)‏.‏ משה ”‏סירב להיקרא בן לבת פרעה,‏ ובחר להתענות עם עַם אלוהים”‏ (‏עברים י״א:‏​24,‏ 25‏)‏.‏

משה נקט פעולה מהירה ובלתי הפיכה:‏ ”‏ויך את המצרי ויטמנהו בחול”‏ (‏שמות ב׳:‏12‏)‏.‏ זו לא היתה תגובה של אדם ”‏הנתון להתפרצויות זעם פתאומיות”‏,‏ כפי שגרס מבקר אחד.‏ היה זה ודאי צעד — הגם שלא נבון — שהביע אמונה בהבטחתו של אלוהים שבני ישראל ישוחררו ממצרים (‏בראשית ט״ו:‏​13,‏ 14‏)‏.‏ אפשר שמשה חשב בתמימותו שמעשיו ידרבנו את עמו להתקומם (‏מעשי השליחים ז׳:‏25‏)‏.‏ אך נכונה לו אכזבה,‏ משום שבני עמו סירבו להכיר במנהיגותו.‏ עם היוודע דבר הרצח לפרעה,‏ נאלץ משה להימלט כל עוד נפשו בו.‏ הוא התיישב במדיין ונשא לאישה את ציפורה,‏ בתו של יתרו שהיה ראש שבט נוודים.‏

במשך 40 שנה חי משה חיים פשוטים כרועה,‏ ותקוותו להפוך למושיע התנפצה לרסיסים.‏ אולם,‏ יום אחד,‏ הוביל משה את צאנו של יתרו למקום כלשהו בסביבות הר חורב.‏ שם נגלה בפניו מלאך יהוה דרך סנה בוער.‏ נסה לדמיין את הסצנה:‏ ”‏הוצא את עמי בני ישראל ממצרים”‏,‏ הורה לו אלוהים.‏ אולם תגובתו של משה הססנית,‏ שונה וחסרת ביטחון עצמי.‏ ”‏מי אנוכי”‏,‏ התחנן בפני אלוהים,‏ ”‏כי אלך אל פרעה,‏ וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?‏”‏ הוא אפילו חשף פגם אישי שכמה מפיקי קולנוע העדיפו לטשטשו:‏ מסתבר שלמשה היה ליקוי דיבור קשה.‏ מה שונה משה מהגיבורים המיתולוגיים הקדומים!‏ ב־40 השנים ששימש כרועה צאן הוא פיתח תכונות כגון ענווה ומתינות.‏ למרות שמשה מראה סימנים של חוסר ביטחון עצמי,‏ אלוהים משוכנע שהוא האיש המתאים להנהיג את עמו (‏שמות ג׳:‏1 עד ד׳:‏20‏)‏.‏

יציאת מצרים

משה עוזב את מדיין,‏ מתייצב לפני פרעה ודורש ממנו לשלח לחופשי את עם אלוהים.‏ אך השליט קשה העורף ממאן לשתף פעולה ועשר מכות קטלניות ניחתות על מצרים.‏ רק במכה העשירית,‏ שקיפדה את חייהם של כל בכורי מצרים,‏ מתרצה פרעה השבור לשחרר את בני ישראל (‏שמות פרקים ה׳ עד י״ג‏)‏.‏

אירועים אלה מוכרים היטב לרוב רובו של קהל הקוראים.‏ אך האם באמת התרחשו?‏ לדידם של אחדים,‏ מאחר ששמו של פרעהe אינו מוזכר,‏ התיאור המקראי אינו אלא גמל פורח באוויר.‏ אך יחד עם זאת,‏ הופמייר,‏ שצוטט מקודם,‏ מציין שהסופרים המצרים השמיטו לא אחת בכוונה תחילה את שמם של אויבי פרעה.‏ הוא מנמק:‏ ”‏היסטוריונים ודאי לא יבטלו את אמיתותה ההיסטורית של המערכה שניהל תחותמס ה־3 במגידו משום ששמותיהם של מלכי קדש ומגידו אינם מוזכרים”‏.‏ לדעתו של הופמייר ישנן ”‏סיבות תיאולוגיות טובות”‏ להשמטת שמו של פרעה,‏ כאשר הסיבה הראשונה במעלה היא למקד את תשומת לב הקוראים באלוהים,‏ ולא בפרעה.‏

למרות זאת,‏ המבקרים דוחים על הסף את הדעה שאכן התרחשה יציאה גדולה של עברים ממצרים.‏ הלמדן הומר ו.‏ סמית’‏ טען כי תנועה המונית שכזו ”‏היתה צריכה לעורר הדים בהיסטוריה של מצרים או אשור.‏.‏.‏ סביר יותר שסיפור יציאת מצרים הוא אגדה מסולפת ודמיונית של חלק קטן מהעם שברח ממצרים לישראל”‏.‏

יש להודות שאכן לא נמצאה שום כתובת מצרית המוכיחה את ממשות אירוע זה.‏ אולם המצרים לא היססו לשנות את רישומיהם ההיסטוריים כל אימת שהאמת הביכה אותם או התנגשה באינטרסים הפוליטיים שלהם.‏ כאשר תחותמס ה־3 עלה לשלטון,‏ הוא ניסה למחות את זכרה של קודמתו לתפקיד,‏ חַאתְשֶׁפְּסוּת.‏ האגיפטולוג ג׳ון ריי אומר:‏ ”‏כתובת שמה נמחקה,‏ האוֹבֶּליסקים שלה הוקפו בחומה ומצבות הזיכרון שבנתה נעלמו כלא היו.‏ ברשומות מאוחרות יותר אין אף אזכור לשמה”‏.‏ גם בעת החדשה נעשו ניסיונות דומים לשנות או להסתיר עובדות לא כל כך נעימות.‏

ביחס למחסור בהוכחות ארכיאולוגיות מתקופת הנדודים במדבר,‏ עלינו לזכור שעם ישראל היה עם של נוודים.‏ נוודים אינם בונים ערים ואינם נוטעים גידולים.‏ יש להניח שמלבד טביעות רגליים,‏ הם לא הותירו מאחוריהם דבר.‏ ובכל זאת,‏ עדות חותכת לממשות שהייתם הארעית במדבר ניתן למצוא במקרא.‏ לכל אורכו של ספר קדוש זה ישנם פסוקים המתייחסים לכך (‏שמואל א׳.‏ ד׳:‏8;‏ תהלים ע״ח;‏ תה צ״ה;‏ תה ק״ו;‏ קורינתים א׳.‏ י׳:‏​1–5‏)‏.‏ כמו כן,‏ ישוע המשיח ציין מפורשות שהמאורעות במדבר אכן התרחשו (‏יוחנן ג׳:‏14‏)‏.‏

אם כן,‏ התיאור המקראי אודות משה הינו מהימן ואמין אל נכון.‏ עם זאת,‏ משה חי לפני זמן רב מאוד.‏ כיצד חייו של משה יכולים להשפיע על חייך?‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 5]‏

סיפור הצלת חייו של משה — אגדה פגאנית?‏

מבקרים אחדים טוענים כי סיפור הצלתו של משה מנהר הנילוס דומה באופן מעורר חשד לאגדה העתיקה אודות סרגון מלך אַכַּד — סיפור שיש טוענים שקדם לסיפור משה.‏ גם שם מסופר על תינוק בתיבה שניצל מטביעה בנהר.‏

אולם,‏ ההיסטוריה,‏ כידוע,‏ מלאה בצירופי מקרים.‏ ולמרות שאולי זה נראה מוזר,‏ מי שהשאיר תינוק לבדו בנהר לא נחשב למי שעושה מעשה חריג.‏ הביבליקל ארכיאולוג׳י ריוויו (‏Biblical Archaeology Review)‏ כותב:‏ ”‏יש לציין שתרבותן של ממלכות בבל ומצרים הושפעה מהחיים על גדות הנהר ושהנחת תינוק בתיבה עמידה במים כדי להיפטר מתינוק,‏ היתה דרך יותר מניחת דעת מאשר השלכתו לערימת אשפה,‏ שהיתה דרך יותר נפוצה.‏ .‏.‏.‏ אפשר כי הסיפור על ילד אסופי שמטפס בסולם הדרגות הינו מוטיב פולקלוריסטי,‏ אך אין ספק שהדבר נעוץ בעובדה שמקרים כאלה מתרחשים גם בחיים האמיתיים פעם אחר פעם”‏.‏

בספרו מחקרים בשמות (‏Exploring Exodus)‏, נחום מ.‏ סרנה מציין שלמרות שיש קורטוב של דמיון,‏ סיפור לידתו של משה נבדל מ”‏האגדה על סרגון”‏ ב”‏היבטים מהותיים רבים”‏.‏ מכאן שהטענות כי הסיפור המקראי שאוב מהאגדה הפאגנית הן חסרות שחר.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמודים 8,‏ 9]‏

מי כתב את חמשת הספרים הראשונים במקרא?‏

על־​פי התפיסה המסורתית נחשב משה למחברם של חמשת הספרים הראשונים במקרא,‏ או החומש.‏ קיימת סברה שחלק מהמידע שמופיע בכתביו של משה נשאב ממקורות מידע קדומים יותר.‏ עם זאת,‏ מבקרים רבים סבורים שמשה לא כתב את חמשת חומשי תורה כלל ועיקר.‏ ”‏ברור כשמש בצהריים כי החומש לא נתחבר בידי משה”‏,‏ טען בתוקף שפינוזה,‏ פילוספוף בן המאה ה־17.‏ בשלהי המאה ה־19,‏ החוקר הגרמני יוליוס ולהאוזן פירסם ברבים את ”‏תורת התעודות”‏ — לפיה חמשת חומשי תורה הם שילוב של כמה עבודות של מספר סופרים או של קבוצת סופרים.‏

ולהאוזן החזיק בדעה שמחבר אחד נהג להשתמש בעקביות בשמו הפרטי של אלוהים,‏ יהוה,‏ ולכן הוא נקרא י.‏ (‏J)‏, מחבר אחר כונה א.‏ (‏E)‏, הוא אלוהים.‏ מחבר שלישי,‏ כ.‏ (‏P)‏, חיבר ככל הנראה את קובץ הכללים לכוהנים בויקרא ואילו המחבר האחרון,‏ המכונה ד.‏ (‏D)‏, חיבר את ספר דברים.‏ אף כי מספר חוקרי מקרא אימצו תיאוריה זו במשך עשרות שנים,‏ הספר חמישה חומשי תורה,‏ מאת יוסף בלנקינשופ מכנה את ההיפותזה של ולהאוזן כתיאוריה ב”‏משבר”‏.‏

הספר מבוא למקרא (‏Introduction to the Bible)‏ מאת ג׳ון לוקס,‏ מסביר:‏ ”‏תיאוריית תורת התעודות בנויה על קובץ טענות שלעתים הן שרירותיות ולעתים הן שקריות בעליל.‏ .‏.‏.‏ אם התיאוריה הקיצונית של תורת התעודות אכן נכונה,‏ אזי עול התורה שנכפה על עם ישראל הופך את העם לקורבן של מעשה מרמה לא־​מוצלח.‏ זו בטח המתיחה הגדולה ביותר שנעשתה אי־​פעם בתולדות העולם”‏.‏

טענה אחרת המרמזת על מספר המחברים הרב מתייחסת להבדלי הסגנון לאורך החומש.‏ אולם,‏ ק.‏ ה.‏ קיצֵ’‏ן מציין בספרו המזרח הקדום והתנ״ך (‏Ancient Orient and Old Testament)‏: ”‏הבדלי הסגנון הם זניחים ומשקפים את השוני שבפרטים הקטנים של כל נושא”‏.‏ גם ”‏בכתבים הקדומים שאחידותם הספרותית אינה מוטלת בספק”‏ ניתן למצוא הבדלי סגנון דומים.‏

הנימוק הפחות משכנע מבין כל הנימוקים המצביעים על מספר מחברים הוא זה המתייחס לכך שאלוהים מקבל שמות וכינויים שונים.‏ בחלק קצר אחד של ספר בראשית אלוהים נקרא ”‏אל עליון”‏,‏ ”‏קונה שמים וארץ”‏,‏ ”‏אדני יהוה”‏,‏ ”‏אל רואי”‏,‏ ”‏אל שדי”‏,‏ ”‏אלוהים”‏ ו”‏שופט כל הארץ”‏ (‏בראשית י״ד:‏​18,‏ 19;‏ ט״ו:‏2;‏ ט״ז:‏13;‏ י״ז:‏​1,‏ 3,‏ 18;‏ י״ח:‏25‏)‏.‏ האם מספר סופרים חיברו קטעים אלה של המקרא?‏ ומה בדבר בראשית כ״ח:‏13 שם המונחים ”‏יהוה”‏ ו”‏אלוהי”‏ מופיעים כצירוף?‏ האם שני מחברים שיתפו פעולה כדי לכתוב פסוק אחד?‏

קו הנימוקים שלעיל מאבד מתוקפו במיוחד לאור השוואתו לקטע כתיבה בן־​זמננו.‏ בספר אחד שראה אור לאחרונה בנושא מלחמת העולם השנייה,‏ מכונה הקנצלר הגרמני ”‏פיהרר”‏,‏ ”‏אדולף היטלר”‏ או פשוט ”‏היטלר”‏ על פני מספר עמודים בודדים.‏ האם יש מי שיעז לטעון כי פה טמונה ההוכחה לשלושה מחברים שונים?‏

אף־​על־​פי־​כן,‏ גרסאות שונות לתיאוריה של ולהאוזן ממשיכות לעלות ולפרוח.‏ בין היתר,‏ מוצגת תיאוריה של שני חוקרי מקרא המתייחסת למחבר הנקרא י.‏ (‏J)‏. לא זו בלבד שהם מכחישים שמשה כתב את הספר הם אף טוענים כי ”‏י.‏ היתה אישה”‏.‏

‏[‏תמונה]‏

בשיא ענוותו,‏ תיעד משה את מגרעותיו כדי להסב את התהילה והכבוד לאלוהים

‏[‏תמונה בעמוד 7]‏

ציור קבר מצרי המציג עבדים מייצרים לבנים

‏[‏שלמי תודה]‏

Erich Lessing/Art Resource, NY