משהו יקר יותר מאוצרות מצרים

משה הוא אחד האישים הגדולים בהיסטוריה.‏ ארבעה ספרים במקרא — שמות עד דברים — מוקדשים ברובם לתיאור מגעיו של אלוהים עם בני ישראל תחת הנהגתו של משה.‏ הוא הנהיג את יציאת מצרים,‏ שימש כמתווך לברית התורה והוביל את בני ישראל אל גבול הארץ המובטחת.‏ משה אומנם גדל בבית פרעה,‏ אך לימים הפך למנהיג הממונה של עם אלוהים,‏ לנביא ולשופט.‏ הוא גם היה מחבר שכתב בהשראת רוח הקודש.‏ יחד עם זאת,‏ משה היה ’‏עניו מאוד מכל אדם’‏ (‏במדבר י״ב:‏3‏)‏.‏

רוב המסופר במקרא על משה עוסק ב־40 השנים האחרונות לחייו — מיציאת מצרים ועד למותו בגיל 120.‏ מגיל 40 עד 80 היה רועה צאן במדיין.‏ אך אחד המקורות מציין ש”‏אולי החלק המסקרן ביותר בחייו ועם זאת המעורפל ביותר”‏ הוא 40 השנים הראשונות לחייו,‏ מן העת שנולד ועד שברח ממצרים.‏ מה בדיוק אפשר ללמוד מתקופה זו?‏ כיצד הנסיבות שבהן גדל משה השפיעו עליו בבגרותו?‏ מה עיצב את חייו?‏ עם אילו קשיים היה עליו להתמודד?‏ מה אנחנו נוכל ללמוד מכל זה?‏

עבדות במצרים

בספר שמות נאמר כי פרעה החל לחשוש מפני בני ישראל שישבו במצרים,‏ משום שמספרם הלך וגדל.‏ הוא רצה ’‏להתחכם’‏ להם וניסה לדלדל את מספרם באמצעות עבודת פרך — נשיאת משאות כבדים,‏ הכנת חומר ללבנים ועמידה במכסת ייצור יומית — והכול תחת הצלפות השוטים של הנוגשים (‏שמות א׳:‏​8–14;‏ ה׳:‏​6–18‏)‏.‏

תמונה זו של מצרים בימי משה תואמת את העדויות ההיסטוריות.‏ קטע פפירוס קדום ולפחות ציור־קיר אחד בקבר,‏ מתארים עבדים שעבדו בייצור לבנים באלף השני לפה״ס או קודם לכן.‏ ”‏קבלנים”‏ שתפקידם היה לספק לבנים פיקדו על מאות עבדים.‏ הללו חולקו לקבוצות של 6 עד 18 איש בהשגחת מנהל עבודה או ראש צוות.‏ החומר ללבנים הופק מן האדמה,‏ ואת התבן היו מובילים למקום הייצור.‏ עובדים בני עמים שונים היו שואבים מים ומערבבים אותם במעדר עם החומר והתבן.‏ שורות שורות של לבנים יוצרו בעזרת תבניות מלבניות.‏ לאחר מכן העמיסו הפועלים על אֵסֶל את הלבנים שיובשו בשמש והעבירו אותן לאתר הבנייה,‏ לפעמים בעזרת משטח משופע.‏ משגיחים מצריים מצוידים באלות ישבו במקום מסוים או הסתובבו בין העבדים כדי לפקח על העבודה.‏

דו״ח חשבונות עתיק מזכיר 118,‏39 לבנים שיוצרו בידי 602 פועלים — ממוצע של 65 לבנים לאדם במשמרת אחת.‏ מסמך מן המאה ה־13 לפה״ס מציין:‏ ”‏הגברים מייצרים לבנים.‏.‏.‏ בהתאם למכסת הייצור היומית שלהם”‏.‏ בתיאורים אלה ניכרים קווי דמיון ברורים לעבודה שבני ישראל נדרשו לבצע,‏ כמסופר בספר שמות.‏

הדיכוי לא הצליח לדלדל את אוכלוסיית העברים.‏ להיפך,‏ ”‏כאשר יענו [‏המצרים]‏ אותו,‏ כן ירבה.‏.‏.‏ ויקוּצו [‏פחדו]‏ מפני בני ישראל”‏ (‏שמות א׳:‏​10,‏ 12‏)‏.‏ לפיכך ציווה פרעה תחילה על המיילדות העבריות ולאחר מכן על כל עמו להמית את כל הבנים שייוולדו.‏ באווירה מפחידה זו נולד ליוכבד ולעמרם בן זכר טוב מראה — משה (‏שמות א׳:‏​15–22;‏ ו׳:‏20;‏ מעשי השליחים ז׳:‏20‏)‏.‏

מוסתר,‏ נמצא ומאומץ

הוריו של משה סירבו לציית לצו הרצחני של פרעה והסתירו את בנם הקטן.‏ האם עשו זאת למרות סיורים שערכו מרגלים ופקחים בחיפוש אחר תינוקות?‏ לא ניתן לומר בוודאות.‏ על כל פנים,‏ הורי משה כבר לא יכלו להסתירו אחרי שלושה חודשים.‏ אמו הנואשת עשתה סל מגומא,‏ ציפתה אותו בחימר כדי שיהיה אטים למים,‏ והניחה את בנה בתוכו.‏ אפשר לומר שבמובן מסוים קיימה יוכבד את צו פרעה להשליך ליאור כל בן הילוד לעברים,‏ אף כי לא קיימה את כוונתו האמיתית.‏ מרים,‏ אחותו הגדולה של משה,‏ הלכה ועמדה במרחק מה כדי לראות מה יקרה (‏שמות א׳:‏22 עד ב׳:‏4‏)‏.‏

לא ידוע אם יוכבד תיכננה שבת פרעה תמצא את משה בבואה לרחוץ בנהר,‏ אך כך התגלגלו העניינים.‏ הנסיכה שמה לב שמדובר בילד עברי.‏ מה תעשה?‏ האם תציית לצו של אביה ותורה להמית את התינוק?‏ לא.‏ היא הגיבה כמו שרוב הנשים יגיבו באופן טבעי ונהגה ברחמים.‏

עד מהרה הגיעה אליה מרים.‏ ”‏האלך וקראתי לך אשה מֵינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד?‏”‏ שאלה.‏ יש הרואים את האירוניה הגדולה בקטע הזה של הסיפור.‏ פרעה זמם עם יועציו ’‏להתחכם’‏ לעברים,‏ והנה אחותו של משה מתחכמת לו.‏ כמובן,‏ הסכנה שריחפה מעל ראשו של משה חלפה רק כאשר הסכימה הנסיכה לתוכנית שהציעה מרים.‏ ”‏לכי!‏”‏ אמרה בת פרעה,‏ ומרים מיהרה לקרוא לאמה.‏ יוכבד התקבלה לעבודה לגדל את בנה במסגרת הסכם יוצא דופן בחסות חצר המלוכה (‏שמות ב׳:‏​5–9‏)‏.‏

החמלה שהפגינה הנסיכה עמדה בניגוד חד לאכזריות אביה.‏ היא ידעה טוב מאוד מהו מוצאו של הילד ובכלל לא היתה תמימה.‏ מה שהניע אותה לאמץ אותו היו רחמים מעומק הלב.‏ נכונותה לשכור את שירותיה של מינקת עברייה מגלה שהיא לא היתה שותפה לדעות הקדומות של אביה.‏

החינוך בבית ורכישת השכלה

הכתוב אומר:‏ ”‏ותיקח [‏יוכבד]‏ את הילד ותניקהו.‏ ויגדל הילד,‏ ותביאהו לבת פרעה,‏ ויהי לה לבן”‏ (‏שמות ב׳:‏​9,‏ 10‏)‏.‏ המקרא אינו מגלה כמה זמן חי משה ביחד עם הוריו.‏ יש הסבורים שהוא נשאר איתם שנתיים או שלוש שנים עד שנגמל,‏ אך אפשר שמדובר בפרק זמן ארוך יותר.‏ ספר שמות פשוט מוסר שהוא ’‏גדל’‏ עם הוריו,‏ אך לא נאמר במפורש עד איזה גיל.‏ בכל אופן,‏ עמרם ויוכבד ודאי ניצלו את הזמן כדי להבהיר לבנם שהוא עברי וללמד אותו על יהוה.‏ רק בחלוף השנים התברר עד לאיזו מידה עלה בידם להחדיר ללבו של משה אמונה ואהבה לצדק.‏

לאחר שהוחזר משה לבת פרעה,‏ ”‏לוּמד בכל חוכמת המצרים”‏ (‏מעשי השליחים ז׳:‏22‏)‏.‏ מכאן שהוא ודאי הוכשר למשרה מלכותית בכירה.‏ תחומי השכלת המצרים כללו מתמטיקה,‏ גיאומטריה,‏ ארכיטקטורה,‏ בנייה ואומנויות ומדעים נוספים.‏ סביר להניח שמשפחת המלוכה רצתה שהוא יקבל שיעורים בדת המצרית.‏

ייתכן שמשה זכה להשכלה המיוחדת ביחד עם ילדים נוספים מבית האצולה.‏ בין אלה שנהנו מחינוך מעולה שכזה היו ”‏ילדים של שליטים זרים אשר נשלחו מצריימה או נלקחו לשם כבני ערובה כדי ש’‏יתורבתו’‏,‏ יישלחו בחזרה וימונו לוָסָלִים”‏ נאמנים לפרעה (‏ימי שלטונו של תְחוֹתְמֶס ה־4,‏ מאת בטסי מ.‏ בריאן [‏Bryan .‏by Betsy M ‏,‏The Reign of Thutmose IV‏]‏)‏.‏ נראה כי בתי־ילדים הקשורים לארמונות המלוכה הכשירו צעירים לתפקידים מדיניים.‏a כתובות מימי הממלכה התיכונה והממלכה החדשה במצרים מגלות שכמה ממשרתיו האישיים של פרעה ופקידי ממשל רמי־דרג המשיכו לשאת את התואר המכובד ”‏בוגר בית־הילדים”‏ גם כמבוגרים.‏

סגנון החיים בחצר המלוכה היווה מבחן עבור משה.‏ היה באפשרותו להשיג עושר,‏ מותרות ושררה,‏ אך חיים אלה היו כרוכים גם בסכנות מוסריות.‏ מה יעשה משה?‏ למי יהיה נאמן?‏ האם הרגיש שהוא אחד מעובדי יהוה,‏ אח לעברים הסובלים,‏ או שמא העדיף את כל מה שהיה למצרים האלילית להציע?‏

החלטה גורלית

בגיל 40,‏ בשעה שמשה כבר יכול היה להיות מצרי בכל רמ”‏ח איבריו,‏ הוא ’‏יצא אל אחיו לראות בסבלותם’‏.‏ צעדיו בהמשך הוכיחו שהיה טמון בכך יותר מסתם סקרנות;‏ הוא נכסף להושיט להם עזרה.‏ בראותו מצרי מכה עברי,‏ התערב משה והרג את המצרי.‏ מעשהו הראה שלבו היה עם אחיו.‏ המצרי נשא כנראה בתפקיד רשמי ונהרג בעת מילוי תפקידו.‏ בעיני המצרים,‏ למשה היתה כל סיבה שבעולם לשמור אמונים לפרעה.‏ עם זאת,‏ מה שהניע את משה היה גם אהבת צדק,‏ וזה בא לידי ביטוי למחרת היום כשניסה לדבר על לבו של עברי שהיכה את רעהו.‏ משה רצה לגאול את העברים מן העבדות הקשה,‏ אבל אחרי שנודע לפרעה מעשה בגידתו והוא ניסה להורגו,‏ נאלץ משה לנוס למדיין (‏שמות ב׳:‏​11–15;‏ מעשי השליחים ז׳:‏​23–29‏)‏.‏b

המועד שבחר משה להושיע את עמו של אלוהים לא היה המועד של יהוה.‏ למרות זאת,‏ מעשיו הוכיחו את אמונתו.‏ הכתוב בעברים י״א:‏​24–26 אומר:‏ ”‏מתוך אמונה סירב [‏משה]‏ להיקרא בן לבת פרעה ובחר להתענות עִם עם אלוהים מלהתענג לשעה בתענוגי החטא”‏.‏ מדוע?‏ מפני ש”‏הוא חשב את חרפת המשיח לעושר גדול מאוצרות מצרים,‏ כי נשא עיניו אל הגמול”‏.‏ השימוש המיוחד כאן במילה ”‏משיח”‏,‏ שמשמעה ”‏מי שנמשח”‏ מתאים למשה,‏ מכיוון שהוא קיבל מאוחר יותר תפקיד מיוחד ישירות מיהוה.‏

חשוב על כך!‏ משה רכש השכלה שהיתה נחלתם הבלעדית של בני האצולה המצריים.‏ מעמדו איפשר לו להשיג קריירה מבטיחה וכל תענוג העולה על הדעת.‏ אך הוא דחה את הכול.‏ הוא לא יכול היה לשלב בין חייו בחצר פרעה העריץ ובין אהבה ליהוה ולצדק.‏ הוא ידע מה הבטיח אלוהים לאבותיו אברהם,‏ יצחק ויעקב,‏ והמחשבה על הבטחות אלו הניעה אותו להעדיף להשביע את רצון אלוהים.‏ עקב כך ראה יהוה לנכון להעניק למשה תפקיד מיוחד מאוד בהגשמת מטרותיו.‏

כולנו ניצבים בפני החלטות המעמידות במבחן את השקפתנו לגבי הדברים הכי חשובים בחיים.‏ אולי בדומה למשה אתה עומד בפני החלטה קשה.‏ האם עליך להפסיק בכל מחיר הרגלים כלשהם או לוותר על יתרונות מסוימים?‏ אם עליך לעשות בחירה כזו,‏ זכור שהידידות עם יהוה היתה הרבה יותר חשובה למשה מכל אוצרות מצרים,‏ והוא אף פעם לא התחרט על בחירתו.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 11]‏

הסכמי הנקה

האמהות הן אלה שבדרך כלל הניקו את תינוקיהן.‏ עם זאת,‏ לדברי החוקר ברוורד צ׳ילדס,‏ המצוטט בכתב העת לספרות מקראית,‏ ”‏היו משפחות אצולה [‏במזרח הקרוב]‏ ששכרו את שירותיה של מינקת.‏ מנהג זה היה מקובל גם כאשר האם לא היתה מסוגלת להאכיל את תינוקה או כשזהות האם לא היתה ידועה.‏ המינקת קיבלה על עצמה את האחריות לגדל את הילד ולהיניק אותו במשך תקופה מוגדרת”‏.‏ במזרח הקרוב נמצאו כמה הסכמי עבודה עם מיניקות הכתובים על פפירוס.‏ אותם מסמכים מעידים על אותו מנהג שהיה נפוץ החל מן העת השומרית ועד העת ההלניסטית המאוחרת במצרים.‏ המאפיינים המשותפים של התעודות שנמצאו הם כתיבת שמות הצדדים,‏ משך תוקפו של החוזה,‏ תנאי העבודה,‏ פרטים בנוגע לתזונה,‏ קנסות על הפרות חוזה,‏ שכר ואופן התשלום.‏ בדרך כלל ”‏תקופת ההנקה נמשכה שנתיים עד שלוש שנים”‏,‏ מסביר צ׳ילדס.‏ ”‏המינקת גידלה את הילד בביתה אך לעתים נדרשה להביא את הילד להוריו לשם ביקורת”‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 9]‏

שיטת ייצור הלבנים לא השתנתה הרבה מאז ימי משה,‏ כפי שניתן להיווכח מציור־קיר עתיק

‏[‏שלמי תודה]‏

למעלה:‏ .‏Est (‏Near Eastern History)‏ Pictorial Archive;‏ למטה:‏ NY ,‏Erich Lessing/Art Resource