חשנו איך אלוהים עוזר לנו ומחזק אותנו
סיפורה של אסתר גאיטן
”חטפנו את אמא שלך. אל תנסי להתקשר למשטרה. חכי לטלפון מחר מוקדם בבוקר”.
אחותי הצעירה קיבלה את שיחת הטלפון הזו בקשר לאמא שלנו, אסתר, ביום שלישי בשנה שעברה. נודע לי על כך בדיוק כשחזרתי עם בעלי אלפרדו מאסיפה באולם המלכות של עדי־יהוה. כשהגענו לבית הוריי במקסיקו סיטי, קרובי המשפחה כבר היו שם. אחותי ואחי הצעירים לא יכלו להירגע, והאחיות של אמי מיררו בבכי.
אבי ואחי הגדול נסעו לצורך עסקים. אחרי ששוחחנו איתם בטלפון, הוסכם על כולנו שכדאי להתקשר למשטרה. במהלך כל הלילה הקשה הזה התפללנו לעזרה. באמת הרגשנו שאלוהים נותן לנו את ”הכוח הנשגב” (קורינתים ב׳. ד׳:7).
למחרת בבוקר שוחחתי עם החוטפים בטלפון. דיברתי ברוגע למרות שהייתי מאוד מתוחה. החוטף רצה לשוחח עם אבי, אבל אמרתי לו שהוא מחוץ לעיר. הוא אמר שהם יתחילו במשא ומתן רק אחרי שאבי יחזור. הוא הזהיר אותי שאם לא נשלם דמי כופר גבוהים, הם יהרגו את אמי.
למחרת שוב הייתי זו שהרימה את הטלפון. מאחר שהגבתי ברוגע לאיומיו, שאל אותי החוטף: ”את לא קולטת את חומרת המצב?”
”ודאי שכן”, השבתי. ”חטפת את אמא שלי. אבל אנחנו עדי־יהוה, ויש לנו ביטחון מלא שאלוהים יעזור לנו. המקרא גם מכין אותנו לעבור את הזמנים הקשים האלה שבהם אנו חיים”.
”כן, כן. את כל זה אני כבר יודע”, השיב. ”אמא שלך אומרת את אותם דברים. היא סומכת מאוד על האלוהים שלה ועליכם”. כך ידענו שאמא איתנה באמונתה, והדבר חיזק אותנו.
העזרה להחזיק מעמד
במהלך הימים שחלפו, אחינו לאמונה טלפנו אלינו ושלחו לנו מכתבי עידוד והודעות אלקטרוניות. המשכנו לבוא לאסיפות ולהשתתף בפעילות ההטפה. גם הקריאה היומיומית במקרא ובספרות מקראית הקלה עלינו. והחשוב מכול, התפילות העניקו לנו את ”שלום אלוהים” (פיליפים ד׳:6, 7).
שוטר אחד אמר: ”בתשע שנות שירותי במשטרה, ראיתי הרבה משפחות מיואשות, אבל אתם שונים. אתם מקרינים שלווה ורוגע. אני בטוח שזה בזכות האלוהים שלכם”.
קראנו שוב את הוצאת עורו! מ־22 בדצמבר 1999 (אנג׳) בנושא ”חטיפות — איום גלובלי” והראנו לו אותה. הוא קרא וביקש עותקים נוספים. הוא גם אמר שהוא רוצה להכיר טוב יותר את עדי־יהוה.
לבסוף, אחרי משא ומתן שנמשך 15 יום, שחררו החוטפים את אמי. מצבה היה טוב, למרות שהחזיקו אותה מבודדת בחדר קטן כשהיא קשורה בכף רגלה. בכל אופן, התייחסו אליה בכבוד ונתנו לה את התרופות שהיא נוטלת באופן קבוע לסוכרת וללחץ דם גבוה.
אמי סיפרה כיצד הצליחה להחזיק מעמד. ”בהתחלה”, היא הודתה, ”הייתי מאוד מבוהלת; אבל התפללתי ליהוה, והוא לא נתן לי להישבר. אף פעם לא הרגשתי לבד בין ארבעת הקירות האלה. גיליתי עד כמה יהוה מוחשי בשבילי. הוא מעולם לא נטש אותי. ביקשתי ממנו שיעזור לי לגלות את פרי הרוח — ומעל לכול סבלנות.
”בעזרת אלוהים לא בכיתי ולא נכנסתי לפאניקה. במהלך הימים ניסיתי להיזכר בכל הפסוקים שאני מכירה, ושרתי שירי מלכות בקול רם. לפעמים דמיינתי לעצמי שאני באסיפות הקהילה, והשתתפתי בהן במחשבות. גם דמיינתי שאני מבשרת ומנהלת שיעורי מקרא. ריכזתי את המחשבות בדברים האלה, והזמן עבר מהר.
”אפילו הייתה לי הזדמנות להעיד על אמונתי באוזני החוטפים. בכל פעם שמישהו הביא לי אוכל, בישרתי לו למרות שעיניי היו מכוסות. לדוגמה, יום אחד אמרתי לחוטף שהמקרא חזה את הזמנים הקשים של ימינו ושאני מבינה שהם בטח זקוקים בדחיפות לכסף. ציינתי שליהוה אלוהים יש כוח בלתי מוגבל, אבל הוא לעולם לא משתמש בו לרעה. אחר כך ביקשתי מהם שלא ישתמשו לרעה בכוח שלהם נגדי, אלא שיתייחסו אליי בהגינות.
”החוטף הקשיב ואמר לי שלא לדאוג ושהם לא יפגעו בי. אני מודה ליהוה שחיזק אותי ברגעים קשים אלה, והיום אני נחושה בדעתי יותר מאי פעם להמשיך לשרת אותו כחלוצה רגילה [מבשרת בשירות מורחב] כל עוד אוכל”.
אין ספק שחוויה קשה זו קירבה את אמא ואת כולנו ליהוה. אין לנו מילים להביע את שמחתנו על כך שאמא שוב בבית. אנו מתנחמים בידיעה שכאשר מלכות אלוהים תמשול, עוולות כאלו לא יהיו עוד. לעת עתה, משפחתי ואני יכולים להעיד שצדק מחבר התהלים באומרו: ”רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו יהוה” (תהלים ל״ד:20).