‏”‏יהוה,‏ בבקשה תן לי לשרת אותך”‏

סיפורה של דניאל הול

כשהייתי ילדה קטנה אהבתי לבקר את סבתי שהתגוררה בבית הסמוך.‏ מדי יום נהגה לחטוף תנומה אחר הצהריים.‏ אם הזדמן לי לבקר אותה בשעה זו,‏ היינו יושבות ביחד במיטה והיא הייתה מקריאה לי סיפורי מקרא.‏ לעתים קרובות היא אמרה לי:‏ ”‏אף פעם אל תשכחי שיהוה אוהב אותך.‏ ואם תאהבי אותו,‏ הוא תמיד ידאג לך”‏.‏ דבריה נחקקו עמוק במוחי ובלבי.‏

סבתא נפטרה בשנת 1977,‏ כשהייתי בת ארבע.‏ היא הייתה עדת־יהוה,‏ כמו כל קרובי משפחתו של אבי בעיר מגורינו מוֹאִי שבאוסטרליה.‏ הוריי לא היו עדי־יהוה,‏ אבל אבי כיבד את אמונתם.‏ מאוחר יותר עברנו לטינטנבר,‏ עיירה קטנה הקרובה לחופי ניו סאות׳ וויילס.‏ אחי הגדול ג׳יימי ואני נהגנו מדי פעם ללכת שם יחד עם אבא לאסיפות של עדי־יהוה.‏

כשהייתי בת שמונה נפרדו הוריי.‏ אבי חזר למוֹאי,‏ וג׳יימי ואני נשארנו עם אמי.‏ היא לא גילתה עניין במקרא ולא רצתה שנלך לאסיפות של העדים.‏ זה מאוד העציב אותי.‏ דבריה של סבתא היו חקוקים עמוק בלבי.‏ היה לי ברור שאני אוהבת את יהוה ורציתי לשרתו.‏ לכן התפללתי אליו ואמרתי לו שגם אני אחת מעדי־יהוה.‏ גם ג׳יימי הרגיש כך.‏

מבחני אמונה בבית־הספר

זמן קצר לאחר מכן,‏ ביקש אחד המורים בבית־הספר מכל ילד בכיתה לומר בקול רם לאיזו דת הוא משתייך כדי שהוא יוכל לרשום זאת בגליון הנוכחות של התלמידים.‏ כאשר הגיע תורו של ג׳יימי,‏ הוא אמר בקול רם וברור,‏ ”‏עד־יהוה”‏.‏ המורה עצר וביקש ממנו לחזור על תשובתו,‏ וזה מה שהוא עשה.‏ ”‏לא נראה לי,‏ אבל אני אחזור אליך מאוחר יותר”‏,‏ אמר המורה.‏ כשהגיע תורי,‏ גם אני אמרתי בקול רם,‏ ”‏עדת־יהוה”‏.‏ המורה המתוסכל קרא למנהל בית־הספר.‏

‏”‏אני מחזיק לפני את טופסי ההרשמה שלכם,‏ והוריכם לא רשמו אתכם כעדי־יהוה”‏,‏ אמר המנהל בקול תקיף.‏ ”‏אבל זו הדת שאנו חיים על־פיה”‏,‏ השבנו בכבוד.‏ לא הוא ולא המורה העלו שוב את הנושא.‏

בבית־הספר ניסיתי לשתף את חבריי לכיתה בידע המקראי המועט שהיה לי.‏a לקחתי איתי את הספר סיפורי המקרא שלי,‏ ומדי פעם התאפשר לי לקרוא סיפורים לילדה אחת שהאמינה באלוהים.‏b אבל מכיוון שהשתדלתי לחיות על־פי העקרונות המשיחיים,‏ אף פעם לא הייתי ממש אהודה ולפעמים הרגשתי בודדה מאוד.‏

התפללתי ליהוה לעתים קרובות מאוד ומעומק הלב,‏ והוא הפך להיות החבר הקרוב ביותר שלי.‏ מדי יום אחרי הלימודים,‏ ישבתי על מיטתי וסיפרתי ליהוה על הדברים שקרו לי באותו יום,‏ עד הפרט האחרון.‏ פעמים רבות בכיתי.‏ התחננתי כשדמעות זולגות על לחיי,‏ ”‏יהוה,‏ בבקשה תן לי לשרת אותך ביחד עם משרתיך”‏.‏ אחרי התפילה תמיד הרגשתי הרבה יותר טוב.‏

מכתב שחיזק את רוחי

כשהייתי בת עשר,‏ חזר ג׳יימי לגור עם אבא במוֹאי.‏ בעקבות זאת נעשיתי עוד יותר בודדה מבחינה רוחנית.‏ יום אחד,‏ בשעה שביקרתי בבית השכנים,‏ מצאתי מספר כתבי עת שיצאו לאור מטעם עדי־יהוה.‏ שיננתי בהתרגשות את הכתובת של משרד הסניף המקומי ומיהרתי הביתה כדי לרשום אותה.‏ כתבתי לסניף מכתב מעומק הלב ובו הסברתי את מצבי וביקשתי עזרה רוחנית.‏ תשובתם המרגשת על פני שני עמודים,‏ שהייתה מיועדת אך ורק בשבילי,‏ הציפה את עיניי דמעות.‏ הנה ההוכחה שאני באמת יקרה ליהוה!‏

המכתב עודד אותי לחקות את אמונתה של הנערה הישראלית הקטנה שהפכה להיות המשרתת של נעמן,‏ שר צבא ארם.‏ אף שהייתה בשבי וגרה הרחק מארץ מולדתה,‏ היא נשארה קרובה ליהוה אלוהיה.‏ היא דיברה באומץ על אמונתה ובזאת הראתה שהיא עדה אמיתית שלו (‏מלכים ב׳.‏ ה׳:‏1–4‏)‏.‏

עוד צוין במכתב:‏ ”‏בתור ילדה צעירה עלייך לציית להורייך ולהיות חרוצה בבית־הספר ובכך לשרת את יהוה.‏ כמו כן,‏ את צריכה להישאר קרובה ליהוה בעזרת תפילות ולימוד אישי”‏.‏ לסיום נכתב:‏ ”‏דניאל,‏ זיכרי שלא משנה היכן אנו גרים,‏ יהוה תמיד קרוב אלינו.‏ אנחנו יודעים שאת מאמינה בכך”‏ (‏רומים ח׳:‏35–39‏)‏.‏ מכתב זה שהיום נראה ישן ומרופט,‏ נמצא בחלק הקדמי של המקרא שלי.‏ קראתי אותו פעמים רבות במהלך השנים ותמיד בבכי.‏

כעבור זמן קצר קיבלתי מכתב נוסף ובו נמסר שאבי דאג לכך שאקבל בדואר את כתבי העת המצפה ועורו!‏ לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה!‏ עכשיו הייתה לי אספקה קבועה של מזון רוחני.‏ קראתי כל מהדורה שהגיעה מהתחלה ועד הסוף.‏ אני עדיין שומרת את העותקים הראשונים של כתבי עת יקרים אלה.‏ בערך באותו זמן זכיתי לביקוריו של זקן־קהילה מהקהילה המקומית.‏ ביקוריו היו אומנם קצרים,‏ אך מאוד מעודדים.‏

שינויים שהביאו להתקדמות

למרות השיפור במצבי הרוחני,‏ עדיין השתוקקתי לשרת את יהוה בחופשיות.‏ לכן בהגיעי לגיל 13,‏ שאלתי את אמי אם אוכל לגור עם אבי.‏ אהבתי אותה מאוד,‏ והיא אהבה אותי,‏ אבל הייתי נחושה לשרת את אלוהים.‏ כאשר נתנה את הסכמתה,‏ חזרתי למוֹאי והתחלתי ללמוד את המקרא במסגרת הקהילה המקומית.‏ באישורו של אבי,‏ נכחנו ג׳יימי ואני בכל האסיפות.‏ העדים המקומיים עשו הכול כדי לעזור לנו.‏ ג׳יימי ואני התקדמנו במהירות מבחינה רוחנית ומאוחר יותר נטבלנו בהפרש של מספר חודשים זה מזה.‏ תפילות ילדותי נענו.‏ שירתתי את יהוה ביחד עם משרתיו!‏

בינתיים,‏ רקמתי קשרים מיוחדים עם דודי ודודתי,‏ פיליפ ולוריין טיילור,‏ שהיו גם הם בקהילת מוֹאי.‏ הם התייחסו אליי כאל בתם.‏ כאשר עברו לאי בוגנוויל שבפפואה ניו־גיני,‏ לשרת היכן שיש צורך רב יותר במבשרי מלכות,‏ קפצתי על ההזדמנות להצטרף אליהם.‏ הייתי רק בת 15,‏ אבל אבי ואמי הרשו לי לנסוע.‏

בבוגנוויל המשכתי את לימודיי בהתכתבות.‏ מלבד זאת,‏ ביליתי את רוב זמני בשירות.‏ איזו שמחה הייתה זו לשרת ביחד עם שליחים וחלוצים!‏ המקומיים היו האנשים הענווים ביותר שאי פעם פגשתי ורבים השתוקקו ללמוד את המקרא.‏

מאוחר יותר באותה שנה פרצו סכסוכים פוליטיים,‏ והיה מסוכן בשבילי להישאר.‏ זה שבר את לבי לעזוב את האי הקטן הזה ואת תושביו הנפלאים.‏ כאשר המטוס הקטן המריא,‏ ראיתי את דוד פיליפ עומד על מסלול ההמראה ומנופף לי לשלום.‏ כשאני ממררת בבכי התחננתי ליהוה בשקט שיאפשר לי יום אחד לשרת כשליחה בארץ זרה.‏

מענה לעוד תפילות

לאחר סיום לימודיי בבית־ספר תיכון באוסטרליה,‏ התחלתי בתקופת התמחות במשרד עורכי דין.‏ אבי נישא בינתיים מחדש והיה עליו לדאוג למשפחה חורגת גדולה.‏ ג׳יימי גר עם אמי.‏ לזמן מה התגוררתי לסירוגין עם שני הוריי.‏ החיים נראו מסובכים והייתי חייבת לפשט אותם ולהתמקד במטרות רוחניות.‏ לכן ב־1994 התחלתי לשרת במוֹאי כחלוצה בשירות מורחב.‏

שוב הייתי מאושרת.‏ התיידדתי עם צעירים רוחניים מהקהילה,‏ והם העניקו לי תמיכה רבה.‏ למעשה,‏ ב־1996 התחתנתי עם אחד מהם,‏ ויל שמו,‏ אדם נעים דיבור,‏ אדיב ועניו,‏ ברכה אמיתית מיהוה.‏

התרגלנו לחיי הנישואין והרגשנו שאושרנו מושלם.‏ יום אחד חזר ויל הביתה אחרי שבישר עם משגיח הנפה שביקר קהילות באזור.‏ הוא הזמין אותי לשבת ושאל,‏ ”‏האם את מוכנה לעבור לקהילה אחרת כדי לעזור לה?‏”‏ בלבי מייד אמרתי כן.‏ אבל שאלתי בצחוק:‏ ”‏לאן?‏ למדינת ונואטו?‏ לפיג׳י?‏”‏ כשוויל השיב ”‏מורוול”‏,‏ נפלט לי,‏ ”‏אבל זה כאן!‏”‏ שנינו צחקנו ומייד הסכמנו בשמחה לשרת כחלוצים בקהילה הסמוכה.‏

שלוש השנים במורוול היו מאושרות ופורות.‏ ואז הגיעה הפתעה נוספת.‏ קיבלנו הזמנה ממשרד הסניף של עדי־יהוה באוסטרליה לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ יעד השליחות שלנו?‏ מזרח טימור,‏ מדינה קטנה בקצה המזרחי של הארכיפלג האינדונזי.‏ עיניי הצטעפו דמעות.‏ הודיתי ליהוה על כך שענה על כל תפילותיי.‏ לא רק שקיבל אותי כמשרתת שלו,‏ אבל כעת גם התאפשר לבעלי ולי לשרת בארץ זרה.‏

לשרת מעבר לים

הגענו לעיר הבירה,‏ דילי,‏ ביולי 2003.‏ קהילת דילי — הקהילה היחידה במדינה — הייתה מורכבת מ־13 חלוצים מיוחדים מאוסטרליה ומקומץ עדים מקומיים.‏ האחים והאחיות ילידי טימור היו מאוד עניים;‏ רובם איבדו רכוש ובני משפחה במלחמת האזרחים הארוכה שנמשכה 24 שנה והסתיימה ב־1999.‏ רבים גם נרדפו קשות בידי קרובי משפחתם בשל אמונתם החדשה.‏ אולם למרות תלאותיהם ועוניים,‏ הם היו עשירים מבחינה רוחנית ומאושרים (‏ההתגלות ב׳:‏8,‏ 9‏)‏.‏

גילינו שרוב בני טימור הם אנשים יראי אלוהים המכבדים את המקרא.‏ למעשה,‏ כעבור זמן קצר,‏ לא יכולנו לטפל בכל תלמידי המקרא שלנו.‏ עם הזמן,‏ כמה מתלמידינו הראשונים שירתו יחד איתנו כאחינו ואחיותינו הטבולים.‏ שמחנו מאוד לראות את התקדמותם הרוחנית.‏

ואז,‏ ב־2006,‏ שוב השתרר תוהו ובוהו בדילי.‏ המתח בין הקבוצות האתניות השונות התפרץ לכדי סכסוך רחב היקף.‏ בתים רבים נבזזו או נשרפו עד היסוד,‏ ועדים מקומיים ביקשו מקלט בבתי החלוצים המיוחדים.‏ הבית והחצר שלנו הפכו למחנה פליטים זמני,‏ ובזמן מסוים התגוררו איתנו קרוב למאה אנשים.‏ מגרש החנייה הגדול שלנו הפך למטבח,‏ חדר אוכל ואולם מלכות זמני.‏

בקרבת מקום התחוללו חילופי יריות והתפוצצו רימוני יד,‏ אך בית החלוצים שלנו היה אי של שלום.‏ כולנו חשנו בידו המגוננת של יהוה.‏ כל יום נפתח בדיון קבוצתי בפסוק מתוך המקרא.‏ האסיפות התקיימו כסדרן.‏ ניהלנו גם תוכניות לשיעורי מקרא עם מעוניינים.‏

ככל שחלפו השבועות,‏ התברר שיהיה זה מסוכן לאחים שנולדו במזרח המדינה להישאר בדילי.‏ לכן האחים האחראים החליטו להקים קבוצה חדשה בבאוקאו,‏ העיר השנייה בגודלה,‏ המרוחקת שלוש שעות מזרחית לדילי.‏ כך קיבלנו מינוי חדש.‏

הגענו לבאוקאו ביולי 2006,‏ כמעט שלוש שנים אחרי בואנו למזרח טימור.‏ הקבוצה החדשה הייתה מורכבת מארבעה חלוצים מיוחדים ומשישה עדים טימורים.‏ האחים והאחיות המקומיים נטשו את כל רכושם בדילי,‏ אולם הם לא איבדו את חיוכם הרחב.‏ אנחנו באמת ובתמים מעריצים את הנאמנות וההקרבה העצמית שהם מגלים.‏

ויל ואני עדיין משרתים בבאוקאו.‏ אנו אוהבים את המינוי שקיבלנו ורואים בו ברכה נוספת מיהוה.‏ במבט לאחור אני יכולה לראות שסבתא צדקה.‏ יהוה תמיד דאג לי במשך השנים.‏ אני כל הזמן מודה לו על כך שהעניק לי את הזכות לשרת אותו ביחד עם משרתיו.‏ כמו כן,‏ אני מצפה בכליון עיניים לראות שוב את סבתי בתחיית המתים.‏ אז אוכל להודות לה על שנתנה לי את המפתח שפתח בפניי את הדלת לחיים מאושרים ומספקים מאין כמוהם.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם סבתא

‏[‏תמונה בעמודים 28,‏ 29]‏

עם בעלי ויל