ספר ה”‏מדבר”‏ שפות חיות

אם שפת ספר מסוים הופכת לשפה מתה,‏ הרי שמבחינה מעשית גם הספר מת.‏ מעטים יודעים כיום לקרוא בשפות העתיקות שבהן נכתב המקרא.‏ למרות זאת,‏ זהו ספר חי.‏ הוא שרד,‏ כי ”‏למד לדבר”‏ בשפות החיות של האנושות.‏ המתרגמים ש”‏לימדו”‏ אותו לדבר בשפות אחרות נתקלו לא אחת במכשולים דמויי הרים.‏

תרגום המקרא — על יותר מ־100,‏1 פרקיו ו־000,‏31 פסוקיו — הוא משימה כבירה.‏ ואולם,‏ במרוצת הדורות נשאם לבם של מתרגמים מסורים להיענות לאתגר.‏ רבים מהם היו מוכנים לסבול תלאות וייסורים ואף למסור את נפשם על מזבח מפעלם.‏ ההיסטוריה של תִרגום המקרא לשפות האנושות רצופה סיפורים מדהימים של התמדה ותושייה.‏ תן דעתך למקצת העדויות המרתקות.‏

האתגרים שניצבו בפני המתרגמים

כיצד תתרגם ספר לשפה שלא הומצאה לה שיטת כתיבה?‏ זה האתגר שעמד בפני לא מעט מתרגמי מקרא.‏ למשל,‏ אוּלפילַס,‏ שחי במאה הרביעית לספירה,‏ שם לו למטרה לתרגם את כתבי־הקודש לשפה שהיתה בזמנו מודרנית,‏ אך לא־כתובה — גוֹתית.‏ אוּלפילַס התגבר על המכשול והמציא לשפה אלפבית של 27 אותיות,‏ המתבסס בעיקר על הכתב היווני והלטיני.‏ הוא תרגם כמעט את כל כתבי־הקודש לגותית,‏ והשלים את מלאכתו סמוך ל־381 לספירה.‏

במאה התשיעית,‏ ביקשו האחים קירילוֹס (‏שמו האמיתי קונסטנטינוס)‏ ומֶתוֹדְיוּס,‏ למדנים ובלשנים מצטיינים,‏ דוברי יוונית,‏ לתרגם את המקרא למען דוברי הסלאבית.‏ אלא שלשפה הסלאבית העתיקה — מקור השפות הסלאביות של ימינו — לא היה אלפבית.‏ לכן,‏ המציאו שני האחים אלפבית למטרת תרגום המקרא.‏ כך עלה בידי המקרא ”‏לדבר”‏ אל עוד אנשים רבים,‏ אל העמים הסלאביים.‏

במאה ה־16,‏ גמלה בלבו של ויליאם טינדֶל ההחלטה לתרגם את המקרא משפותיו המקוריות לאנגלית,‏ אך הוא נתקל בהתנגדות חריפה מצד הכנסייה והמדינה כאחת.‏ טינדל,‏ בוגר אוקספורד,‏ רצה להוציא מתחת ידו תרגום שאפילו ”‏נער מחרשה”‏ יוכל להבין.‏¹ לצורך כך,‏ נאלץ טינדל להימלט לגרמניה,‏ שם הודפסה ב־1526 ”‏הברית החדשה”‏ שתרגם לאנגלית.‏ כשהוברחו עותקים לאנגליה,‏ שרפו אותם הרשויות,‏ בזעמן הרב,‏ במדורות פומביות.‏ לאחר זמן,‏ הוסגר טינדל לרשויות.‏ טינדֵל הוצא להורג בחניקה,‏ וגופתו הועלתה באש.‏ בטרם נפח את נשמתו זעק:‏ ”‏אלוהים,‏ פקח את עיניו של מלך אנגליה!‏”‏²

תִרגום כתבי־הקודש נמשך;‏ המתרגמים לא הרשו לשום דבר לעמוד בדרכם.‏ עד 1800,‏ כתבי־הקודש,‏ לפחות בחלקם,‏ ”‏למדו לדבר”‏ 68 שפות.‏ עם הקמת החברות לכתבי־הקודש — בעיקר ”‏החברה לכתבי־הקודש של בריטניה וארצות זרות”‏ (‏British and Foreign Bible Society)‏ שנוסדה ב־1804 — ”‏למד”‏ המקרא במהרה עוד שפות חדשות.‏ מאות צעירים התנדבו לנסוע לארצות זרות כמיסיונרים,‏ ומטרתם העיקרית של רבים מהם היתה לתרגם את כתבי־הקודש.‏

תִרגום ללשונות אפריקה

ב־1800,‏ היו באפריקה רק כתריסר שפות בעלות שיטת כתיבה.‏ מאות שפות מדוברות נאלצו להמתין שמישהו ימציא להן כתב.‏ המיסיונרים הגיעו ולמדו את השפות,‏ ללא ספרי לימוד למתחילים וללא מילונים.‏ לאחר מכן,‏ פיתחו בעמל רב צורת כתיבה ולימדו את הציבור לקרוא.‏ זאת עשו כדי שביום מן הימים יוכלו הבריות לקרוא את המקרא בשפתם.‏³

אחד המיסיונרים היה רוברט מוֹפאט הסקוטי.‏ ב־1821,‏ כשהיה בן 25,‏ ייסד מופאט מיסיון בקרב דוברי שפת הצווַנה באפריקה הדרומית.‏ כדי ללמוד את שפתם,‏ שלא הומצאה לה שיטת כתיבה,‏ התערה בחברה ונסע מדי פעם אל פנים הארץ לחיות במחיצת העם.‏ ”‏האנשים היו אדיבים”‏,‏ כתב לאחר מכן,‏ ”‏ושגיאותיי בשפה עוררו לא אחת פרצי צחוק.‏ אפילו פעם אחת לא קרה שמישהו או מישהי תיקנו מילה או משפט שאמרתי,‏ מבלי לחקות אותי חיקוי מוצלח שבידח את הסובבים”‏.‏⁴ מופאט התמיד במאמציו,‏ ולבסוף שלט בשפה ופיתח כתב.‏

ב־1829,‏ לאחר שפעל במשך שמונה שנים בקרב בני הצווַנה,‏ סיים מופאט לתרגם את ספר הבשורה של לוקס.‏ כדי להדפיסו,‏ עשה מרחק של כמעט 000,‏1 קילומטר עד לים בעגלה רתומה לשוורים,‏ ומשם הפליג באונייה לקֵייפּטַאוּן.‏ מושל העיר התיר לו להשתמש בבית־הדפוס הממשלתי,‏ אך את מלאכת הסַדָרוּת והדפוס היה עליו לעשות בעצמו.‏ לבסוף,‏ ראה ספר הבשורה אור בשנת 1830.‏ לראשונה בחייהם,‏ יכלו בני הצוונה לקרוא חלק מכתבי־הקודש בשפתם הם.‏ ב־1857,‏ השלים מופאט את תרגום כתבי־הקודש לשפת הצוונה.‏

לימים,‏ תיאר מופאט כיצד הגיבו בני הצוונה,‏ כשהגיע לידיהם ספר הבשורה של לוקס.‏ הוא סיפר:‏ ”‏הכרתי אנשים שגמאו מרחקים של מאות קילומטרים כדי להשיג עותקים של ספר לוקס.‏ .‏.‏.‏ ראיתי אותם מקבלים קטעים מהספר,‏ בוכים,‏ מאמצים אותם אל לבם ומזילים דמעות הודיה,‏ עד כי לא פעם אמרתי,‏ ’‏אתם עוד תהרסו את הספרים בדמעותיכם’‏”‏.‏⁵

מתרגמים מסורים כמופאט העניקו אפוא לאפריקנים רבים — שבתחילה חלקם לא ראו צורך בשיטת כתיבה — את ההזדמנות הראשונה לתקשר בכתב.‏ אך,‏ המתרגמים האמינו שהם מעניקים לאנשי אפריקה מתנה יקרה מזו — המקרא בשפתם הם.‏ נכון להיום,‏ כתבי־הקודש בשלימותם או בחלקם,‏ ”‏מדברים”‏ ביותר מ־600 שפות אפריקניות.‏

תִרגום ללשונות אסיה

המתרגמים באפריקה עמלו לפתח צורת כתיבה לשפות מדוברות,‏ ואילו בצִדו השני של העולם,‏ נתקלו המתרגמים בקושי שונה למדי — תִרגום לשפות בעלות שיטת כתיבה מורכבת.‏ זה האתגר שניצב בפני מתרגמי כתבי־הקודש לשפות אסיה.‏

בראשית המאה ה־19,‏ הגיעו ויליאם קַרי וגַ’‏שוּע מַרשמן להודו ולמדו רבות מלשונותיה שבכתב על בוריין.‏ בעזרת המדפיס ויליאם ווֹרד,‏ הוציאו לאור תרגומים של כתבי־הקודש או חלקים מהם ב־40 שפות כמעט.‏⁶ המחבר הרברט קֵין אמר על־אודות ויליאם קרי:‏ ”‏הוא המציא סגנון דיבורי קולח ויפהפה [‏לשפה הבנגלית]‏ שהחליף את הסגנון הקלאסי הישן,‏ ותודות לו השפה ברורה ומושכת יותר לקוראים בני־זמננו”‏.‏⁷

אדונירם גַ’‏דסון,‏ שנולד בארצות־הברית וגדל בה,‏ נסע לבורמה,‏ וב־1817 התחיל לתרגם את כתבי־הקודש לשפה הבּוּרמית.‏ על הקושי שבלמידת אחת משפות המזרח הרחוק מספיק טוב כדי לתרגם את המקרא,‏ כתב:‏ ’‏כשלומדים שפה המדוברת בפי אנשים החיים בקצה השני של העולם,‏ ונתקלים באפיקי חשיבה ובדפוסי ביטוי זרים וחדשים,‏ בהעדר דמיון,‏ ולוּ הקל ביותר,‏ בין אותיותיה ומילותיה לבין כל שפה אחרת שאנו מכירים;‏ כשאין מילון או מתורגמן,‏ ועלינו לקלוט משהו מן השפה בטרם נוכל להיעזר במורה מבני המקום — זו אכן עבודה רבה!‏’‏⁸

במקרה של ג׳דסון,‏ פירוש הדבר היה 18 שנות עבודה מאומצת.‏ החלק האחרון של כתבי־הקודש בבורמית הודפס ב־1835.‏ אולם,‏ שהותו בבורמה עלתה לו ביוקר.‏ בתקופה שעסק בתִרגום המקרא,‏ הואשם בריגול והושלך לכלא שורץ יתושים למאסר של כמעט שנתיים.‏ זמן קצר לאחר שחרורו,‏ מתו אשתו ובתו הצעירה מקדחת.‏

כשהגיע רוברט מוריסון בן ה־25 לסין,‏ ב־1807,‏ קיבל על עצמו משימה קשה מאין כמוה — תִרגום כתבי־הקודש לסינית,‏ אחת השפות הנכתבות המסובכות ביותר.‏ ידיעותיו בשפה הסינית,‏ שאותה החל ללמוד רק שנתיים לפני כן,‏ היו דלות.‏ בעיה נוספת שמולה עמד מוריסון היתה החוק בסין,‏ שביקש לשמור אותה מבודדת מהעולם.‏ על הסינים נאסר,‏ באיום של עונש מוות,‏ ללמד זרים את שפתם.‏ זר שתרגם את כתבי־הקודש אחד דינו למות.‏

באומץ ובזהירות,‏ המשיך מוריסון ללמוד את השפה,‏ והתקדם בצעדי ענק.‏ כעבור שנתיים התקבל לעבודה כמתרגם ב”‏חברת הודו המזרחית”‏ (‏East India Company)‏.‏ בשעות היום עבד בחברה,‏ אך בחשאי ובסכנה מתמדת שייתפס תרגם את המקרא.‏ ב־1814,‏ שבע שנים לאחר הגיעו לסין,‏ היו כתבי־הקודש המשיחיים מוכנים להדפסה.‏⁹ מקץ חמש שנים,‏ השלים בעזרת ויליאם מילְן את התנ״ך.‏

היה זה הישג אדיר — כתבי־הקודש יכלו ”‏לדבר”‏ בשפה שמספר דובריה הוא הגדול בעולם.‏ לאחר מכן,‏ תורגם המקרא,‏ תודות למתרגמים מוכשרים,‏ לשפות אסיאניות נוספות.‏ כיום,‏ חלקים מכתבי־הקודש ניתנים להשגה ביותר מ־500 שפות אסיאניות.‏

מדוע אנשים כטינדל,‏ מופאט,‏ ג׳דסון ומוריסון עמלו שנים — חלקם אף בחירוף נפשם — לתרגם ספר למען אנשים שלא הכירו,‏ ובמקרים מסוימים לשפות נטולות אלפבית?‏ ברור שלא לשם תהילה או רווח כספי.‏ הם האמינו שהמקרא הוא דבר־אלוהים ושמִן הדין ש”‏ידבר”‏ אל בני־אדם — אל כל בני־האדם — בשפתם הם.‏

בין שאתה סבור שהמקרא הוא דבר־אלוהים ובין שלא,‏ אולי תסכים שמסירות־נפשם של אותם מתרגמים נאמנים נדירה מאוד בעולם של ימינו.‏ האם ספר שהניע אנשים לפעול בחוסר אנוכיות כה מרשים אינו ראוי לחקירה ודרישה?‏

‏[‏טבלה בעמוד 12]‏

‏(‏לתרשים המועמד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

מספר השפות שבהן הודפסו חלקים מכתבי־הקודש משנת 1800

68 107 171 269 367 522 729 971 199,‏1 762,‏1 123,‏2

1800 1900 1995

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

טינדל מתרגם את המקרא

‏[‏תמונה בעמוד 11]‏

רוברט מופאט

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

אדונירם ג׳דסון

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

רוברט מוריסון