חלק 13
מדוע דרשה התורה הקרבת קורבנות?
”נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם” (ויקרא י״ז:11).
אלוהים אִפשר ליחידים ולעם בכללותו לכפר על חטאיהם באמצעות הקרבת קורבנות או זבחים. על־פי התורה, כל מי שחטא היה צריך לתקן את הנזק שנגרם ואחר כך להקריב ליהוה קורבן מתאים. חטאים שונים דרשו זבחים מסוימים, ואלה הקלו במידה מסוימת את תחושת האשמה שחש המקריב (ויקרא ה׳:5–7).
הקורבנות הקלו את תחושת האשמה
אחת לשנה — ביום כיפור — נכנס הכוהן הגדול אל קודש הקודשים שבמקדש עם דם הקורבנות שהקריב בעד חטאיו ובעד חטאי העם (ויקרא ט״ז:11, 14, 15). טקס זה וטקסים אחרים שנערכו באותו יום הקנו לכול תחושת הקלה מן האשמה שרבצה על שכמם בגין החטאים שנעשו במהלך השנה שחלפה. ללא שפיכת דמה של החיה שהוקרבה לא ניתן היה לזכות למחילה, ’כי הדם הוא יכפר’ (ויקרא ט״ז:30; י״ז:11).
מדוע אלוהים אינו פשוט מעניק לכולם מחילה מוחלטת?
יהוה מוכן לסלוח במידה ’רבה’ (ישעיהו נ״ה:7). אך הוא לעולם לא יבטל את חוקי המוסר שלו. הואיל ואלוהים מכבד את הסטנדרטים המושלמים שלו, אין הוא יכול פשוט להתעלם ממגרעותינו ומחטאינו. ”הצור תמים [מושלם] פועלו, כי כל דרכיו משפט [צדק]. אל אמונה ואין עוול; צדיק וישר הוא” (דברים ל״ב:4).
שאל את עצמך: ’מה יקרה לחברה אם הרשויות יעניקו חנינה לכל הפושעים וישחררו אותם מבתי הסוהר? מה יקרה ליקום כולו אם אלוהים יבטל לפתע פתאום את החוקים הפיזיקאליים, כגון חוק הכבידה?’ חוקי המוסר שלו חשובים לא פחות.
לכן אם אדם בלתי מושלם אינו מסוגל לקיים את התורה בצורה מושלמת, איזה מין קורבן נדרש לכפרת חטאינו?