שיעור בסלחנות

האנשים מגיבים בצורה שונה לדבריו ולמעשיו של ישוע,‏ וזאת בהתאם למצב לבם.‏ מקרה שאירע בגליל ממחיש זאת.‏ פרוש ששמו שמעון מזמין את ישוע לארוחה בביתו,‏ אולי כדי להתבונן מקרוב יותר באיש שמחולל נסים מופלאים.‏ ייתכן שישוע רואה בזאת הזדמנות לבשר לנוכחים ולכן הוא נענה להזמנה,‏ כפי שנענה להזמנות להסב לאכול עם מוכסים וחוטאים.‏

עם זאת,‏ ישוע אינו זוכה לקבלת הפנים הלבבית הניתנת בדרך כלל לאורחים.‏ כפות רגליהם של מי שנעלו סנדלים בדרכי העפר של ארץ ישראל נעשו חמות ומאובקות,‏ ולכן כחלק מהכנסת האורחים נהוג היה לרחוץ את רגלי האורח במים צוננים.‏ ישוע אינו זוכה ליחס כזה.‏ וגם לא מקבלים את פניו בנשיקה כמקובל.‏ מנהג נוסף המשקף אדיבות והכנסת אורחים הוא משיחת ראשו של האורח בשמן.‏ גם זה לא נעשה עבור ישוע.‏ אם כן,‏ עד כמה הוא בכלל רצוי שם?‏

האורחים מסבים לשולחן והארוחה מתחילה.‏ בשעה שהם אוכלים נכנסת בשקט אל החדר אישה שלא הוזמנה לאירוע.‏ היא ”‏ידועה בעיר כחוטאת”‏ (‏לוקס ז׳:‏37‏)‏.‏ כל בני האדם הלא־מושלמים חוטאים,‏ אך נראה כי אישה זו חיה חיים לא־מוסריים וייתכן שהיא עוסקת בזנות.‏ היא אולי שמעה על הדברים שמלמד ישוע,‏ לרבות ההזמנה שהושיט ל’‏כל העמוסים לבוא אליו ולמצוא מרגוע לנפשותיהם’‏ (‏מתי י״א:‏28,‏ 29‏)‏.‏ דבריו ומעשיו של ישוע נוגעים ללבה,‏ וככל הנראה מסיבה זו היא חיפשה אותו.‏

האישה מתקרבת אל המקום שבו יושב ישוע וכורעת מאחוריו על ברכיה.‏ דמעות זולגות מעיניה ומרטיבות את רגליו,‏ והיא מנגבת אותן בשיער ראשה.‏ היא מנשקת ברוך את כפות רגליו ומושחת אותן במעט שמן בושם שהביאה עמה.‏ שמעון מתבונן בחוסר שביעות רצון במתרחש ואומר בלבו:‏ ”‏אילו היה האיש הזה נביא,‏ היה יודע מי האישה שנוגעת בו ומה טיבה,‏ שזו אישה חוטאת”‏ (‏לוקס ז׳:‏39‏)‏.‏

ישוע מבחין במחשבותיו של שמעון ואומר לו:‏ ”‏שמעון,‏ יש לי דבר מה לומר לך”‏.‏ שמעון משיב לו:‏ ”‏דַּבֵּר,‏ מורי”‏.‏ ישוע ממשיך:‏ ”‏למלווה אחד היו שני בעלי חוב;‏ אחד היה חייב לו חמש מאות דינר והשני חמישים דינר.‏ מכיוון שלא יכלו להחזיר לו את החוב,‏ מחל לשניהם מכל הלב.‏ אם כן,‏ מי מהם יאהב אותו יותר?‏”‏ שמעון משיב לו,‏ אולי באדישות מה:‏ ”‏אני מניח שמי שחובו היה גדול יותר”‏ (‏לוקס ז׳:‏40–43‏)‏.‏

ישוע מסכים עמו.‏ ואז,‏ בהביטו אל האישה,‏ הוא אומר לשמעון:‏ ”‏אתה רואה את האישה הזאת?‏ אני נכנסתי לביתך,‏ ומים לרגליי לא נתת לי;‏ ואילו האישה הזאת,‏ בדמעותיה הרטיבה את רגליי ובשיערה ניגבה אותן.‏ נשיקה לא נתת לי;‏ ואילו האישה הזאת,‏ מן הרגע שנכנסתי לא חדלה לנשק את רגליי.‏ את ראשי לא משחת בשמן,‏ ואילו האישה הזאת משחה את רגליי בשמן בושם”‏.‏ ישוע ראה שהאישה מוכיחה שהיא מתחרטת מעומק לב על חייה הלא־מוסריים.‏ לכן הוא מסכם:‏ ”‏אומר אני לך,‏ אף שאישה זו חטאה חטאים רבים,‏ נסלחו לה חטאיה ומשום כך רבה אהבתה;‏ אבל מי שנסלח לו מעט אוהב מעט”‏ (‏לוקס ז׳:‏44–47‏)‏.‏

ישוע אינו מצדיק אי־מוסריות.‏ הוא מגלה הבנה וחמלה כלפי מי שביצעו חטאים חמורים ושכעת מתחרטים ופונים אל המשיח לקבלת הקלה.‏ ואיזו הקלה מרגישה אישה זו כשישוע אומר לה:‏ ”‏נסלחו לך חטאייך.‏.‏.‏ אמונתך הושיעה אותך;‏ לכי לשלום”‏ (‏לוקס ז׳:‏48,‏ 50‏)‏.‏