שאלות של קוראים
מדוע יכול היה ישוע לומר לאישה שהייתה ידועה כחוטאת שנסלחו לה חטאיה? (לוקס ז׳:37, 48).
כאשר הסב ישוע לסעודה בבית שמעון הפרוש, אישה אחת ’התקרבה אל ישוע מאחור ורכנה לרגליו’. היא הרטיבה את רגליו בדמעותיה וניגבה אותן בשערות ראשה. אחר כך נישקה את רגליו ומשחה אותן בשמן בושם. ספר הבשורה מוסר שהיא הייתה ידועה בעירה כ”אישה חוטאת”. כמובן, כל אדם לא־מושלם מבצע חטאים, אך המקרא משתמש במונח זה בדרך כלל לתיאור אדם שיצא לו שם של חוטא. סביר להניח שאותה אישה הייתה זונה. על אף זאת אמר לה ישוע: ”נסלחו לך חטאייך” (לוקס ז׳:36–38, 48). למה התכוון ישוע? מאחר וקורבן הכופר עדיין לא שולם, כיצד יכלו חטאיה להיסלח?
אחרי שרחצה האישה את רגליו של ישוע ומשחה אותן בשמן, אך לפני שסלח לה על חטאיה, הוא סיפר משל לשמעון מארחו, כדי להבהיר לו נקודה חשובה. ישוע השווה את החטא לחוב כה גדול שלא ניתן להחזירו, ואמר לשמעון: ”לנושה מסוים היו שני בעלי חוב. האחד היה חייב לו חמש מאות דינרים, והשני חמישים דינרים. כיוון שלא השיגה ידם לשלם ויתר לשניהם. ועכשיו, אמור נא, מי משניהם יאהב אותו יותר?” השיב שמעון: ”לפי דעתי, זה שהנושה ויתר לו יותר”. אמר ישוע: ”יפה פסקת” (לוקס ז׳:41–43). כולנו חייבים לציית לאלוהים. כאשר איננו מצייתים לו וחוטאים, למעשה איננו נותנים לו את מה שמגיע לו. וכך אנו צוברים חוב. יהוה הוא כמו נושה המוכן לבטל לנו את חובותינו. על כן, ישוע עודד את הנוהים אחריו להתפלל לאלוהים ולבקש: ”סלח לנו את חובותינו כאשר סלחנו גם אנחנו לחייבינו” (מתי ו׳:12, דל’). הפסוק בלוקס י״א:4 מראה שחובות אלה הם חטאים.
על בסיס מה סלח אלוהים על חטאים שנעשו בעבר? לפי הצדק המושלם של יהוה, חטא גורר אחריו עונש מוות. לכן, אדם הראשון שילם על חטאו בחייו. אולם בתורה שנתן אלוהים לעם ישראל, חוטא יכול היה לזכות למחילה אם היה מקריב בעל חיים ליהוה. השליח פאולוס כתב: ”על־פי התורה כמעט הכול מטוהר בדם, ובלא שפיכת דם אין מחילה” (עב׳ ט׳:22). היהודים לא הכירו דרך אחרת שבה ניתן היה לזכות לסליחת חטאים מאלוהים. אין זה מפתיע אפוא שמי ששמעו את מה שאמר ישוע לאישה התרעמו על כך. המסובים עם ישוע אמרו בלבבם: ”מי הוא זה שגם סולח על חטאים?” (לוקס ז׳:49). לפיכך, על בסיס מה יכלה אישה זו, שהייתה ידועה בחטאיה הרבים, לזכות למחילה?
הנבואה הראשונה שהושמעה לאחר המרד של הזוג הראשון, הצביעה על מטרת יהוה להקים ’זרע’ אשר השטן ו’זרעו’ עתידים היו לפצוע בעקבו (בר׳ ג׳:15). פציעה זו התרחשה כאשר הוצא ישוע להורג על־ידי אויבי אלוהים (גל׳ ג׳:13, 16). דמו השפוך משמש ככופר הדרוש לשחרור בני האדם מהחטא והמוות. מאומה אינו יכול למנוע מיהוה להגשים את מטרותיו. לפיכך, מבחינתו שולם הכופר עוד כאשר נאמרו המילים שבבראשית ג׳:15. מאז ואילך הוא יכול היה לסלוח למי שגילו אמונה בהבטחותיו.
בתקופת התנ״ך החשיב יהוה מספר אנשים לצדיקים. ביניהם נימנו חנוך, נוח, אברהם, רחב ואיוב, שגילו אמונה וציפו למימוש הבטחות אלוהים. התלמיד יעקב כתב: ”והאמין אברהם ביהוה ויַחְשְבֶהָ לו צדקה”. באשר לרחב, אמר יעקב: ”וכן גם רחב הזונה, האם לא נצדקה במעשים?” (יעקב ב׳:21–25).
דוד מלך ישראל ביצע כמה חטאים חמורים, אך הייתה לו אמונה חזקה באל האמת, ובכל פעם שחטא גילה חרטה אמיתית. נוסף על כך, נאמר במקרא: ”האלוהים שם אותו [את ישוע] לכפרה בדמו, כפרה על יסוד אמונה. כל זה כדי להראות את הצדקה של אלוהים בכך שבאורך רוחו פסח על חטאי העבר, ולהראות את צדקתו בזמן הזה: שהוא צדיק ומצדיק את בן אמונת ישוע” (רומ׳ ג׳:25, 26). על בסיס קורבן הכופר שישוע עתיד היה לספק, יהוה יכול היה לסלוח לדוד על חטאיו, וזאת מבלי להתפשר על עקרונות הצדק שלו.
מצבה של האישה שמשחה את רגלי ישוע היה דומה. היא חיה חיים לא־מוסריים, אך גילתה חרטה. היא הבינה שהיא זקוקה לגאולה מן החטא. התנהגותה הראתה שהיא מעריכה מאוד את האדם שבאמצעותו יביא יהוה גאולה זו. אף שהקורבן עדיין לא סופק, הוא היה ודאי לגמרי, ולכן ניתן היה להחיל את ערכו על אנשים כמוה. זו הסיבה שישוע אמר לה: ”נסלחו לך חטאייך”.
ממקרה זה עולה בבירור שישוע לא דחה חוטאים. הוא היטיב עימם. גדולה מזו, יהוה מוכן לסלוח לחוטאים המגלים חרטה. איזו ידיעה נפלאה ומעודדת עבור אנשים לא־מושלמים כמונו!
[תמונה בעמוד 7]
הם נחשבו לצדיקים