ישוע חייו ושליחותו
שיעור ברחמים
אפשר שישוע היה עדיין בעיר נעים, אחרי שהקים שם את בן האלמנה — או אולי ביקר בעיר סמוכה — כשאחד הפרושים בשם שמעון גילה רצון עז להכיר מקרוב את האיש שחולל פעלים כה מפליאים. על־מנת לעשות כן, הזמין את ישוע לסעוד בביתו.
ישוע ראה זאת כהזדמנות לעזור לנוכחים, לכן נענה להזמנה, כפי שכבר נענה להזמנות לסעוד עם מוכסים וחוטאים. אך, בהיכנסו אל ביתו של שמעון, לא זכה ישוע לייחס הלבבי שהוענק בדרך־כלל לאורחים.
רגליים נעולות בסנדלים נעשו חמות ומאובקות מדרכי העפר של הגליל, ונהוג היה למארחים לרחוץ את רגלי אורחיהם במים קרים. אולם, שימעון לא דאג לרחיצת רגליו של ישוע. מה גם שלא קיבל אותו בנשיקת ברכה ולא משח את שיער ראשו בשמן, מנהגים שבעת ההיא שיקפו קבלת־פנים מנומסת.
במהלך הארוחה, כשהמוזמנים היו מוסבים לשולחן, אשה שלא הוזמנה לאירוע נכנסה בשקט אל החדר. היא היתה מוּכרת בעיר כמי שחיה חיים לא־מוסריים. יתכן שהיא שמעה את נאומיו של ישוע, כולל ההזמנה: ”בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה. ... תמצאו מרגוע לנפשותיכם.” כשהדברים שראתה ושמעה נגעו עמוקות ללבה, היא חיפשה את ישוע.
האשה ניגשה אל ישוע מאחורה כשישב ליד השולחן, וכרעה ברך לרגליו. דמעותיה הרטיבו את רגליו, והיא ניגבה אותן בשערות ראשה. בעדינות נישקה את רגליו, ויצקה עליהן שמן בושם מכד שהביאה. שמעון התבונן בה תוך אי־שביעות־רצון. ”אילו היה זה נביא,” אמר בלבו, ”היה יודע מי היא ומה טיבה של האשה הנוגעת בו — שהיא אשה חוטאת.”
ישוע הבחין בקו־מחשבתו, ולכן אמר: ”שמעון, יש לי דבר לומר לך.” ”דבר, רבי.” השיב.
”לנושה מסוים היו שני בעלי־חוב,” פתח ישוע. ”האחד היה חייב לו חמש מאות דינרים, והשני חמישים דינרים. כיוון שלא השיגה ידם לשלם, ויתר לשניהם. ועכשיו, אמור נא, מי משניהם יאהב אותו יותר?” ”לפי דעתי,” השיב שמעון, יתכן תוך אדישות לנוכח שאלה שנראתה לו כחסרת חשיבות, ”זה שהנושה ויתר לו יותר”.
”יפה פסקת,” אמר ישוע. אזי פנה אל האשה, ואמר לשמעון: ”אתה רואה את האשה הזאת? אני נכנסתי לביתך ומים בשביל רגלי לא נתת, אך היא בדמעותיה הרטיבה את רגלי ובשערותיה ניגבה אותן. אתה נשיקה לא נתת לי, אך היא מאז שנכנסתי לא חדלה לנשק את רגלי. בשמן את ראשי לא משחת, אך היא בשמן בושם משחה את רגלי.”
בדרך זו הוכיחה האשה שחזרה מאורח־חייה הלא־מוסרי תוך חרטה כנה. לכן, סיים ישוע את דבריו: ”על־כן, נסלחו לה חטאיה הרבים, כי רבה אהבתה. אבל מי שנסלח לו מעט אוהב מעט.”
ישוע לא התעלם מאי־מוסריות או הצדיק אותה. אך, מקרה זה ממחיש לנו את ההבנה שגילה כלפי אנשים שתעו בדרכם, אך אשר מוכיחים שהם מצטערים על מעשיהם הפסולים, ולכן באים אל המשיח כדי להשיג מרגוע נפשי. ישוע סיפק לאותה אשה את המרגוע האמיתי שחיפשה, כשאמר לה: ”נסלחו חטאייך. ... אמונתך הושיעה אותך, לכי לשלום.” לוקס ז׳:36–50; מתי י״א:28–30.
◆ כיצד קיבל שמעון את ישוע לביתו?
◆ מי חיפשה את ישוע שם?
◆ איזה משל סיפר ישוע, ולמי ייחס אותו?