האם הנך מוטרד?
ידיעות המתפרסמות בארצות רבות מלמדות, שאי־ההגינות הופכת למגיפה. אנשים רבים ”סוחבים” מחנויות. מעבידים מגלים כי נגרמים להם הפסדים כבדים כתוצאה מגניבות מצד העובדים. לקיחת שוחד נעשתה תופעה מקובלת בעולם העסקים. הונאות, סחיטות ומעילות הולכות ומתרבות. נראה כי הרוב מצליחים, במידה רבה, לבצע מעשים מעין אלה מבלי להיתפס. ואפילו מבין אלה שנתפסים, רק מעטים נענשים במלוא חומרת־הדין.
כיצד משפיעה עליך התמוטטות ערכי־המוסר? רבים נוטים להגיב ולומר, ”וכי מה הטעם להתנהג ביושר?” יש המתבוננים בקנאה בפריחתם הכלכלית של אנשים פורעי חוק ומוסר. אך, היש לקנא בהצלחתם של הלא־ישרים?
לפני אלפי שנים זכתה שאלה זו לתשובה, בהשראת אלהים. התשובה היתה במועדה, כיון ששחיתות המידות איננה בבחינת חידוש. היא הטרידה שוחרי צדק במרוצת אלפי שנות קיומו של המין האנושי. לפני למעלה משלושת־אלפים שנה, למשל, ראה דוד המלך ירא־האלהים את ההפקרות ששררה בקרב עמו הוא. לפיכך, הוא נתן, בהשראת אלהים, עצה ראויה־לציון לגבי קו־הפעולה שיש לנקוט למראה הצלחת הרשעים.
הוא יעץ: ”אל תיתחר במרעים, אל תקנא בעושי־עוולה. כי כחציר מהרה יימלו, וכירק עשב ייבולון.” (תהלים ל״ז:1, 2) מה נוכל, בעצם, להשיג על־ידי שנתמלא מרירות על שעושי־העוולה נמלטים, לכאורה, מעונש? האם ישנה הדבר את המצב, אם נקנא בעושרם? יתרה מזאת: הרי נאמלל בכך את עצמנו ונערער את שלוותנו הנפשית. לכן, מן התבונה יהיה לזכור כי הצלחתם החומרית של עושי־הרע איננה אלא ארעית. אפילו אם אין זרוע־החוק משיגה אותם, אין ביכולתם להאריך את תוחלת־החיים שלהם עד אין־קץ. מאחר שחייו של האדם קצרים, נמשלים הרשעים לחציר הנובל במהרה אחרי שהוא נקצר. הם דומים לעשב ירוק ורענן אשר נמוג ונעלם לאחר נבילתו. כשם שעושי־הרע באים לסופם, כך גם העושר שהשיגו בדרכים בלתי־כשרות.
סיבה נוספת להימנע מלקנא בעושי־עוולה, היא הידיעה שהאל העליון יתקן את המעוות בבוא המועד. מחבר־התהלים ממשיך ואומר: ”בטח ביהוה ועשה טוב; שכן ארץ ורעה אמונה.” (תהלים ל״ז:3) בהיותנו סמוכים ובטוחים שיהוה אכן ישכין צדק, נמשיך לעשות את הטוב ולא נרשה להצלחתם, כביכול, של עושי־הרע לגרום לנו לסטות מדרך־הישר. המשורר גם ממליץ ’לשכון ארץ’ (נראה כי דוד איננו מתייחס כאן לכדור־הארץ, אלא לארץ מולדתו ; באשר לנו, הכוונה היא לארץ מגורינו). בעודנו ממשיכים לחיות בקרב אנשים פורעי־מוסר, עלינו לבטוח בעזרתו של אלהים ולהוכיח את נאמנותנו ואת יושרנו בכל מעשינו.
עקב כך נשמור על יחסים נאותים עם הבורא — דבר שהערך שלו רב לאין־שיעור מערכם של דברים חומריים. מחבר־התהלים מייעץ לנו לאמור: ”והתענג על יהוה, ויתן לך משאלות לבך. גול על יהוה דרכך ובטח עליו, והוא יעשה. והוציא כאור צדקך, ומשפטך כצהריים.” — תהלים ל״ז:4–6.
בהתאם לעצה זו, עלינו למצוא את העונג האמיתי בעבודת יהוה אלהינו. אם נתמיד לשאת חן בעיניו, הוא יתן לנו את ’משאלות לבנו’, כלומר, את הבקשות שיעלו בקנה אחד עם רצונו. (משלי ט״ו:29) אנו יכולים ’לגול’ או להטיל עליו את כל המעיק עלינו והמסב לנו דאגה, ולהפקיד בידיו את כל עניינינו תוך ציפייה לעזרתו, להדרכתו ולהנחייתו. אם נסמוך עליו בכל לבנו, הוא לא יכזיבנו ויפעל לטובתנו. גם כאשר אחרים יציגו אותנו באור שלילי, ונקיון־כפינו יהיה מכוסה כמו בענן שחור, הרי שיהוה יחשוף, בבוא המועד, את צדקתנו לעיני כל, כאור בצהריים.
יש להתאזר בסבלנות
אך, מה עלינו לעשות עד אשר יטהר יהוה את שמנו? המשורר משיב על כך: ”דום ליהוה והתחולל [יחל] לו. אל תיתחר (יחרה אפך] במצליח דרכו, באיש עושה מזימות. הרף מאף ועזוב חימה, אל תיתחר אך להרע. כי מרעים ייכרתון, וקווי יהוה המה יירשו ארץ.” — תהלים ל״ז:7–9.
מה אומר לנו מחבר־התהלים כאן? הוא מאיץ בנו לחכות באורך־רוח עד שיהוה יפעל במועד הנראה בעיניו, וזאת מבלי לקבול ולהתלונן. שומה עלינו לכבוש את כעסנו על הצלחתם של אנשי־מירמה, כדי שלא נפעל בפזיזות ולא נסכן את מעמדנו הנאות לפני יהוה. גורם שיעזור לנו בכך הוא, לזכור כי הרשעים סופם להיכרת. יתר על כן: מטבע הדברים הוא, שמעשים נפשעים אינם מאריכים את חיי האדם, אלא להיפך. אדם המנהל חיי שחיתות והוללות עלול למות הרבה יותר מוקדם מאשר אילו חי ביושר ובהגינות. אם כן, ניתן לומר שבאופן כללי אנשים התולים את תקוותם ביהוה והבוטחים בו, נהנים מחיים יותר ארוכים ומלאי־סיפוק.
באשר לעם־ישראל הקדום, שאליו הופנו דברי המשורר במקורם, הרי שהמשך התגוררותם בארץ המובטחת וזכותם לחיים ארוכים היו תלויים בצייתנותם לאלהים. כאשר התמידו במעשי־העוולה, הסיר אלהים מעליהם את ברכתו והגנתו. לא אחת הביא הדבר להשמדה בידי אויביהם, או למוות ברעב או במגיפה. — ויקרא כ״ו:3–39; עמוס ד׳:6 עד ה׳:3.
מתוך נסיון החיים האישי שלו למד דוד, כי לטווח ארוך, מוטב תמיד להישמע לחוקי הצדק של אלהים. הוא מצהיר: ”נער הייתי, גם זקנתי: ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום. ופושעים נשמדו יחדיו: אחרית רשעים נכרתה.” — תהלים ל״ז:25, 37, 38.
בניסיון דומה התנסו אנשים ששירתו את יהוה עד לעת־זיקנה בימינו אנו. אלהים סעד אותם בעיתות מצוקה, ורבים מהם היו עדים למותם של שליטים עריצים, אשר גמרו אומר להשמידם. כאשר משרתי אלהים, החפים־מפשע, משחזרים את מה שאירע, הם יכולים להיווכח שחייהם אכן נתברכו.
העובדה שהם עדיין חיים, יש בה כדי להוכיח שאלהים סיפק את צרכיהם. הם נהנים משלום ומשלווה נפשית, משום ששמרו על מצפון נקי וחסכו מעצמם את דאגות החיים המתרכזות אך ורק סביב נושאים חומריים, כשהמוות מאיים באופק. יתרה מזאת: הם נושאים בביטחון את עיניהם אל המועד בו ימחה אלהים, ,באמצעות משיחו וצבא־מלאכיו, את השחיתות ואת כל מחולליה מעל־פני האדמה, ויכונן שלום־קבע. — ישעיהו י״א:4, 9.
בסיכום, דברי מחבר־התהלים עוזרים לנו לטפח השקפה מציאותית על החיים. אין ספק שהדבר מטריד ואף מדכא לראות כיצד ההפקרות עולה כפורחת. אך, אין כל טעם לגרום לכך לדכדך אותנו יתר־על־המידה. אם נרשה למעשים הרעים לסחוף אותנו, יהרוס הדבר את יחסינו עם הבורא. כיון שכך, קו־הפעולה הנבון הוא להתאזר באורך־רוח ובכוח־סבל, מתוך ביטחון מלא שאלהים יפעל בבוא המועד, וכי עתידנו בטוח כאשר אנו מפקידים את עניינינו בידיו.