לא אמרנו נואש!‏

מפי אילזה אונטרדרפר

יותר ממאה שנה בצוותא בשירות אלהים,‏ על אף מבחני אמונה אדירים

בספטמבר 1939 מצאנו את עצמנו,‏ ידידתי אלפרידה לור,‏ ואני,‏ במחנה־הריכוז ראוונסברוק,‏ גרמניה.‏ מלחמת־העולם השנייה פרצה זה עתה.‏

היינריך הימלר,‏ ראש הס”‏ס (‏פלוגות הסער)‏ של גרמניה הנאצית,‏ ביקר אצלנו במחנה־הריכוז ליכטנבורג,‏ זמן קצר לפני שהועברנו למחנה־הריכוז החדש שהקימו,‏ מחנה ראוונסברוק.‏ הוא בא במגמה להשפיע על עדי־יהוה לנטוש את נאמנותם לאלהים ולתמוך במאמץ המלחמתי הנאצי.‏ סירבנו להישמע לו,‏ עד האחרון שבנו.‏ עקב כך התפרץ הימלר בחימה וצעק:‏ ”‏אם הנכם רוצים,‏ יהוה שלכם ימלוך בשמים,‏ אבל כאן אנחנו שולטים!‏ נוכיח לכם מי יחזיק מעמד,‏ אתם או אנחנו!‏”‏

במשך קרוב לשש שנים ארוכות החזקנו מעמד אלפרידה ואני,‏ ורבות מאחיותינו לאמונה,‏ בתנאים המחרידים ביותר שניתן להעלות על הדעת.‏ אך,‏ אנו העדים עדיין קיימים,‏ ואילו הימלר,‏ היטלר וחבורתם נעלמו ואינם!‏

שנים רבות קודם־לכן,‏ כשאלפרידה ואני היינו נערות בגיל־העשרה,‏ גמרנו אומר כי נקדיש את חיינו לשירות אלהים וכי שום דבר שבעולם לא יגרום לנו לומר נואש!‏ עוד בטרם נשלחנו אל מחנה־הריכוז,‏ חשנו את ידו החזקה של אלהים בשעה שהכרזנו על מלכותו,‏ על אף רדיפות הנאצים שהלכו וגברו.‏ עודנו מתמידות בכך כיום,‏ וזה עתה סיימנו סך של מאה שנות שירות מסור בצוותא.‏ אך,‏ הבה אספר לכם כיצד התגלגלנו לראוונסברוק.‏

שנותינו הראשונות בשירות אלהים

בשנת 1926,‏ כשהיתה אלפרידה בת 16 בלבד,‏ נעשתה היא ’‏עדת־יהוה.‏ בחורף של 1930 נתמלאה משאת־נפשה,‏ משנתאפשר לה להקדיש את מלוא זמנה לשירות אלהים.‏ אף כי מחלה קשה הגבילה את צעדיה לתקופת־מה,‏ הרי שכאשר פגשתיה לראשונה במרס 1937,‏ עסקה היא במרץ בפעילות המחתרתית.‏ מאחר שהמשטר הנאצי בגרמניה הטיל איסור על פעילותם של עדי־יהוה,‏ השתתפו רבים מאיתנו בהפצת המזון הרוחני שם,‏ תוך העמדת חירותנו וחיינו בסכנה.‏

כנערה,‏ היתה מישאלתי בחיים להיות לעזר לזולת;‏ שאפתי להיות מורה בבית־ספר תיכון.‏ אך,‏ בשנת 1931 התלוויתי אל אמי לכינוס של עדי־יהוה בפריס,‏ צרפת.‏ הדברים שלמדתי וחוויתי שם שינו את השקפת עולמי.‏ כעבור שנה,‏ בהיותי בת 19,‏ נעשיתי גם אני עדה.‏

כידוע,‏ הייטלר ומפלגתו הנאצית עלו לשלטון בשנת 1933,‏ ולא עבר זמן רב והם החלו לרדוף עדי־יהוה.‏ עד כמה שמחתי כשניתנה לי הזכות לשרת כשליחה בפעילות המחתרתית בסקסוניה.‏ באוגוסט,‏ 1936,‏ פתח הגסטאפו (‏המשטרה החשאית)‏ בגרמניה במבצע משותף נגד אירגוננו המחתרתי.‏ פריץ וינקלר,‏ שאירגן את הפעילות,‏ ומרבית המשגיחים המחוזיים,‏ נעצרו ונכלאו.‏

בספטמבר 1936 הצלחתי,‏ יחד עם 300 נציגים אחרים מגרמניה,‏ להגיע לכינוס שהתקיים בלוצרן,‏ שוויצריה.‏ באותו מעמד,‏ הטיל ג׳.‏ פ.‏ רותרפורד,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ על אריך פרוסט את האחריות לארגן מחדש את פעילותנו המחתרתית,‏ שנפגעה קשות.‏ כעבור ימים ספורים נתמניתי לעבוד יחד עימו.‏

שליחות שהטיל עלי אריך פרוסט הביאתני למינכן,‏ כדי לאתר את אלפרידה לור.‏ הפרט היחידי שידעתי עליה היה,‏ שאביה רופא־שניים.‏ מצאתי את כתובתם במדריך הטלפון,‏ וכאמצעי זהירות,‏ טילפנ־שהיא מוזמנת לעבוד לצדנו.‏ כך החלה בינינו ידידות עמוקה,‏ הנמשכת זה קרוב ל־43 שנה.‏ יותר מארבעים תי אליהם תחילה.‏ משניפגשנו,‏ מסרתי לאלפרידה שנה מהן היינו חברות למחנות־ריכוז ושותפות לפעילות ההטפה.‏

פעילותנו במחתרת

הגסטאפו חיפש אחר כל אחד מאיתנו.‏ כיון שכך,‏ נהגנו לנסוע ברכבת בלילה ולישון כמיטב יכולתנו במהלך הנסיעה.‏ במשך היום היינו נפגשים עם אחים ואחיות לאמונה בנקודות מיפגש מסוימות,‏ כדי למסור להם עותקים משוכפלים של המצפה ומידע חיוני אחר.‏ לעתים היינו מבלים את הלילה אצל אנשים מעוניינים,‏ או במעונות־קיץ של אחים שעדיין לא היו כה מוכרים לגסטאפו.‏

מעולם לא נשאנו עימנו כתובות או רשימות בכתב.‏ שמרנו את הכל בזכרוננו.‏ כך שאם היינו נעצרים,‏ לא היתה המשטרה משיגה ראיות מרשיעות נגד אף אחד.‏ חשנו את הגנת יהוה באופן חוזר ונישנה.‏ היה זה נכון במיוחד כשהתארגנו לקראת הפצת ההחלטה שקיבלנו בכינוס בלוצרן.‏ היא הכילה גילוי־דעת חריף נגד היחס האכזרי מצד הכנסיה הרומית־קתולית ובנות־בריתה בגרמניה,‏ כלפי עדי־יהוה.‏ ב־12 בדצמבר,‏ 1936,‏ בין השעות 00.‏5 ו־00.‏7 בערב,‏ השתתפו 459,‏3 עדים ועדות בכל רחבי גרמניה בהפצת מאות אלפי עותקים של ההחלטה רבת־האון.‏

ב־21 במרס,‏ 1937,‏ פחות משבועיים לאחר שפגשתי את אלפרידה,‏ נאסרנו אריך פרוסט ואני.‏ בערך באותה תקופה נפלו גם משגיחים מחוזיים לידי הגסטאפו.‏ היינריך דיטשי,‏ משגיח מחוזי שעדיין היה חופשי,‏ החל לפקח על הפעילות בהעדרו של אריך פרוסט.‏

כאשר גם אריך פרוסט וגם אני לא הופענו לאסיפה שנקבעה לסוף מרס,‏ ידעה מיד אלפרידה שמשהו אינו כשורה.‏ נבצר ממנה לשוב הביתה,‏ משום שהגסטאפו ניסה לעלות על עקבותיה.‏ היא תהתה,‏ ”‏מיהו ממלא מקומו של פרוסט,‏ וכיצד אוכל לפגשו?‏”‏ לאחר שהתפללה על כך ליהוה,‏ עלה על דעתה ליצור מגע בעיר לויטקירש,‏ השוכנת כ־150 קילומטר ממינכן.‏ בלויטקירש פגשה בו ביום את האיש שהיינריך דיטשי שלח לחפשה.‏ ברור שהיה זה בהדרכת המלאכים!‏

מאחר שהנאצים טענו שתוכן ההחלטה שהפצנו ב־12 בדצמבר היה כוזב,‏ ערכנו סידורים להפיץ בכל רחבי גרמניה ”‏מכתב פתוח”‏,‏ שהכיל הוכחות חותכות לרדיפת עדי־יהוה.‏ אריך פרוסט ואני נאסרנו בעת ההכנות לקראת המבצע הגדול ההוא.‏ עתה פעלה אלפרידה בצוותא עם היינריך דיטשי להשלמת ההכנות,‏ והמבצע התקיים בהצלחה ב־20 ביוני,‏ 1937.‏ הדו״ח שמסרה אלפרידה בספר־השנה של עדי יהוה ל־1974 מציין:‏

‏”‏היינריך דיטשי אירגן את המבצע.‏ כולנו נהגנו בעוז־רוח,‏ הכל התנהל כהלכה ולכל איזור היו די והותר מכתבים.‏ נטלתי מזוודה גדולה,‏ מליאה במכתבים,‏ מתחנת הרכבת עבור איזור ברסלאו ומסרתיה לאחים שבלינגביץ.‏ היתה לי גם אספקה משלי,‏ שאותה הפצתי במועד שנקבע,‏ כיתר האחים.‏”‏

במשך חודשים רבים לפני המבצע התרברבו אנשי הגסטאפו,‏ כי הצליחו לחסל את אירגוננו.‏ איזו הפתעה משפילה נכונה להם,‏ כשמאות אלפי עותקים של המכתב הופצו ברחבי גרמניה,‏ בצורה מאורגנת להפליא!‏ הדבר היכה אותם,‏ ללא ספק,‏ בהלם.‏

נפגשנו שנית

אם כן,‏ בשעה שאלפרידה היתה בת־חורין,‏ הייתי אחוזה בציפרני הגסטאפו.‏ בהתחלה נשפטתי רק לשנה ותשעה חודשים.‏ אך,‏ מיד לאחר שריציתי את העונש,‏ נעצרתי שוב ונשלחתי למחנה־הריכוז ליכטנבורג,‏ בראשית 1939.‏ בהגיעי שמה פגשתי,‏ להפתעתי הרבה,‏ את אלפרידה.‏

בקיץ 1939 הועברו כל העדות שבליכטנבורג אל מחנה ראוונסברוק החדש.‏ לא אחת איימו עלינו:‏ ”‏חכו עד שתגיעו לראוונסברוק,‏ שם כבר נשבור אתכן.‏”‏ סביבתו של המחנה החדש דמתה למדבר חול.‏ בנייתם של החומות הגבוהות,‏ שעליהן הונח תייל דוקרני,‏ ושל צריפי האסירים,‏ כבר הושלמה.‏ אך,‏ כל השאר היה שומם והמתין לפועלים,‏ כלומר,‏ לנו האסירות.‏

מבחן אמונה

בסתיו 1939 הגיע מספר הנשים,‏ שהיו עדות־יהוה,‏ בראוונסברוק לכ־500.‏ ב־19 בדצמבר סירבו כמה מאיתנו לתפור כיסי תחמושת על מדי חיילים.‏ תמיכה זו במאמץ המלחמתי היתה בניגוד לצוו מצפוננו.‏ כיון שכך,‏ נקראנו כולנו אל רחבת המחנה ונשאלנו באם נבצע את העבודה.‏ כולנו סירבנו פה־אחד.‏ לכן,‏ הם החלו במבצע שמטרתו לאלץ אותנו להפר את עמדתנו הנייטרלית ולתמוך במאמץ המלחמתי.‏ – ישעיהו ב׳:‏4‏.‏

ראשית,‏ פקדו עלינו לעמוד מבוקר עד ערב בחוץ,‏ בקור העז,‏ כשרק בגדי קיץ קלים לגופנו.‏ היה זה אחד החורפים הקרים ביותר בגרמניה,‏ בו הגיעה לעתים קרובות הטמפרטורה ל־51 עד 20 מעלות מתחת לאפס!‏ בלילה כלאו אותנו באגף התאים,‏ שם נאלצנו לישון על הריצפה הקרה ללא שמיכות ועם חלונות פתוחים,‏ כדי שהצינה תחדור פנימה.‏ מה גם שביום הראשון לא נתנו לנו מאומה לאכול.‏ בארבעת הימים של הטיפול הזה,‏ קיבלנו רק חצי ממנת המזון היומית.‏ אזי כלאו אותנו בתא אפל למשך שלושה שבועות נוספים,‏ והביאו לנו מעט מזון חם רק אחת לארבעה ימים.‏ בשאר הימים קיבלנו פרוסת לחם וספל קפה שחור בבוקר.‏ בחג־המולד שלהם (‏25 עד 27 בדצמבר)‏,‏ לא הגישו לנו דבר לאכול.‏

לאחר־מכן,‏ הוחזרנו אל הצריפים שהוכרזו כצריפי עונשין לתקופה של שלושה חודשים.‏ קיבלנו מזון דל וזעום יותר והעבידו אותנו בפרך מבוקר עד ערב,‏ שבעה ימים בשבוע.‏ בנוסף לכך,‏ מנעו מאיתנו עזרה רפואית.‏ מפקדי הס”‏ס היו חוזרים ואומרים:‏ ’‏אם תעמדו בסירובכן לתמוך במאמץ המלחמתי,‏ לא תצאו מכאן אלא מבעד לארובה!‏’‏

באביב 1940 הפכנו להיות שלדי עצמות.‏ מטבע הדברים,‏ היינו צריכות למות בהמונינו כזבובים.‏ אך,‏ יהוה אלהים,‏ שהימלר התריס ישירות נגדו,‏ הוכיח שיש בכוחו לתמוך בעובדיו אפילו בנסיבות הקשות ביותר.‏ אף אחת מ־500 אחיותינו לאמונה לא לקתה במחלה אנושה ולא מתה.‏ כמה מאנשי הס”‏ס אפילו אמרו:‏ ”‏זה משום שיהוה שלכן עוזר לכן.‏”‏ וחשוב יותר,‏ אף אחת לא נכנעה:‏ כולן נשארו נאמנות.‏ היה זה נצחון המסירות ליהוה!‏

ביכולתי לומר,‏ שהן אלפרידה והן אני היינו מוכנות לקבל בשלווה את הכל.‏ גמרנו אומר לשמור אמונים ליהוה,‏ ויהי מה!‏ חזרנו על המלים:‏ ”‏כי אם נחיה – נחיה ליהוה,‏ וכי נמות – נמות ליהוה.‏ לכן,‏ כי נחיה וכי נמות,‏ ליהוה הננו.‏”‏ – רומיים י״ד:‏8,‏ ג‏”‏צ.‏

חיי היום־יום בראוונסברוק

אך,‏ כעבור זמן־מה השתנה מצבנו לטובה.‏ מאחר שאיכרים רבים גויסו לצבא,‏ נוצר מחסור בעובדי־אדמה.‏ כיון שכך,‏ נשלחו אסירי המחנה לעבודה בחוות החקלאיות שבאיזור ראוונסברוק.‏ מאחר שנשקפה סכנה גדולה יותר שפועלים מסוג זה יימלטו,‏ ומאחר שהיה ידוע שעדי־יהוה אינם מנסים להימלט,‏ נשלחו רבים מאיתנו לעבוד בחוות.‏ שם קיבלנו מזון,‏ בנוסף למנה הזעומה שהוגשה לנו במחנה.‏

אך,‏ המזון הרוחני היה חשוב יותר בעינינו.‏ נהגנו לבנות זו את זו מבחינה רוחנית על־ידי ששוחחנו על הידע המקראי שרכשנו לפני מאסרנו.‏ יתר על כן:‏ אלה שזה מקרוב נכנסו אל המחנה היו משתפות אותנו במה שלמדו לאחרונה מן העיונים במקרא.‏ לא היה קץ לשמחתנו כשמספר ספרי־תנ״ך הוברחו אל המחנה!‏ בכל פעם שהזדמן לנו,‏ היינו מדברות על אמונתנו עם אסירות אחרות,‏ ואפילו עם הממונים עלינו.‏ דבר לא עצר בעדנו מלבטא את נאמנותנו ליהוה.‏ החלטתנו הנחושה היתה:‏ ”‏למות ולא להיכנע!‏’‏

אלפרידה נשלחה לעבוד בגננות אצל כמה קציני ס”‏ס,‏ ואילו אני נשלחתי יחד עם עדות אחרות לעבוד בחווה של הס”‏ס.‏ בשלהי 1942 החילונו להישאר ללינת־לילה בחווה,‏ במקום לחזור אל המחנה:‏ נהנינו,‏ איפוא,‏ ממידה מסוימת של חופש.‏ באביב 1943 הצלחתי ליצור מגע עם אח פראנץ פריטשה באמצעות מכתב.‏ הוא היה עשוי ללא־חת,‏ ועסק בהברחת מזון רוחני אל מחנות־הריכוז.‏ פעם עלה בידי לפגשו ביער סמוך לחווה.‏ ערכנו סידורים להתחיל לקבל את המצפה ופירסומים אחרים דרך־קבע.‏ החדרנו את הספרות אל המחנה בדרכים שונות ומשונות.‏

אך,‏ אז חל שינוי במצב.‏ הגסטאפו גילה לבסוף שהספרות המקראית הוברחה בקביעות אל המחנה באופן מאורגן.‏ הדבר היכה אותם בתדהמה!‏ הנה הוכח בבירור,‏ שלאחר עשר שנות רדיפות מרות לא נשברה רוחם של עובדי אלהים,‏ הן בתוך המחנות ודין מחוצה להם!‏ הימלר ציווה מיד לערוך חיפושים,‏ כדי לאתר את הספרות המקראית בכל המחנות החשודים.‏

השנה הגרועה ביותר

אנשי הגסטאפו הופיעו באורח לגמרי בלתי־צפוי בראוונסברוק ב־4 במאי,‏ 1944.‏ הם ערכו חיפושים מדוקדקים אחר ספרי־תנ״ך וספרות מקראית,‏ ובמיוחד אחר חוברת המצפה.‏ הם גם ניגשו אל המקום בו עבדה אלפרידה אצל הס”‏ס בגננות,‏ וכן אל החווה של הס”‏ס לשם נשלחתי אני.‏ לבסוף הוחלט שחמש־עשרה העדות שנחשבו לאחראיות יסבלו בעד כולן.‏ אלפרידה ואני נמנינו ביניהן.‏

ראשית,‏ נכלאנו באגף התאים הידוע־לשימצה.‏ שם דחסו אותנו לתאים קטנים ואפלים,‏ ובמשך שבעה שבועות מנעו בעדנו מלראות את כיפת־השמים.‏ אחר־כך נלקחנו אל ”‏בניין העונשין”‏,‏ בו באנו שוב אלפרידה ואני במגע הדוק.‏ קשה לתאר במלים את שעבר עלינו שם בשנה האחרונה בראוונסברוק.‏ בכל זאת,‏ תמיד חשנו את הגנת יהוה ואת דאגתו האוהבת.‏ הוא זה שהעניק לנו את הכוח להחזיק מעמד.‏ המזון הרוחני שהצליחו להבריח אלינו העדות שנשארו בחווה,‏ היה לנו לעזר רב.‏ הגסטאפו לא מצא את הספרות שם,‏ משום שהיו לנו מקומות מיסתור טובים.‏

בחודשים האחרונים הלך המצב במחנה והחמיר,‏ במיוחד בבניין העונשין בו נמצאנו אנו.‏ הוא היה מלא ודחוס.‏ הבניין נועד מלכתחילה למאה אסירות,‏ אך לבסוף הכיל 200,‏1 עד 500,‏1 נפש.‏ שש או שבע ישנו בשתי מיטות,‏ כך שאף אחת לא יכולה היתה לשבוע שינה.‏ מחמת המזון הדל,‏ שתדירות לא היה רחוץ היטב,‏ לקו אסירות במחלות מעיים מדי יום ביומו.‏ הן מתו באורח עלוב במאותיהן.‏

גם אלפרידה חלתה במחלה קשה.‏ היא לקתה בדלקת־ריאות וסבלה מחום גבוה.‏ לפני שעלה בידי למנוע זאת,‏ היא הועברה אל אחד מצריפי החולים,‏ שהיה מלא עד אפס מקום בחולות הסובלות מייסורי גסיסה.‏ אף אחת לא הורשתה לצאת את בניין העונשין בגפה.‏ אך,‏ בעזרת האחראית על החדר,‏ הצלחתי לעתים לחמוק כדי להגיש לאלפרידה משהו לשתות.‏

נעשה ברור,‏ שאלפרידה לא תמשיך לחיות זמן רב במקום הימצאה.‏ משאיות עמדו מדי יום ביומו מול צריפי החולים,‏ והמתות והגוססות כאחת הושלכו לתוכן והובלו אל המישרפה.‏ בעזרת האחראית,‏ יצאו שתיים מאיתנו אל אלפרידה.‏ מיטתה ניצבה בסמוך לחלון.‏ בשארית כוחותינו הצלחנו להוציאה מבעד לחלון.‏ אזי נשאנו אותה חזרה אל בניין העונשין.‏ שם הגישה לה אסירה רוסיה,‏ שהיתה רופאה במקצועה,‏ טיפול פשוט,‏ אך מכאיב,‏ והדלקת שבריאותיה של אלפרידה הלכה ונעלמה.‏ חייה ניצלו.‏

בראשית האביב של 1945,‏ עמדה מלחמת־העולם השנייה להגיע לקיצה.‏ חיילי הס”‏ס הנאציים התכוונו לפוצץ את המחנה.‏ אך,‏ הרוסים הגיעו כה מהר,‏ שהנאצים לא הצליחו לממש את מזימתם השטנית.‏ ב־28 באפריל נפל מחנה ראוונסברוק בידי הרוסים,‏ ללא מאבק.‏ כך השתחררנו מ’‏כיבשן האש’‏ לאחר קרוב לשש שנים ארוכות.‏ זה היה בנוסף לכשנתיים מאסר לפני ראוונסברוק.‏

דביקות בהחלטתנו הנחושה

שתינו הבטחנו ליהוה,‏ שאם נשוב להיות בנות־חורין,‏ נקדיש את כל זמננו וכוחנו לשירותו.‏ בדרכנו הארוכה והקשה הביתה,‏ ביקרנו אצל אריך פרוסט,‏ שגם הוא החליט החלטה דומה.‏ הוא הזמיננו לבוא בהקדם האפשרי למגדבורג,‏ משם נועדה להתארגן פעילות העדים בגרמניה.‏

מיד לאחר הגיעי הביתה לאולברנהאו,‏ הציעה לי הממשלה מישרה כמנהלת מחלקת החקירות הפליליות.‏ לא הקדשתי להצעת עבודה זו אפילו הירהור קל;‏ החלטתי הנחושה להקדיש את מלוא זמני לשירות אלהים,‏ נעשתה זה מכבר.‏ כעבור שלושה שבועות בלבד,‏ היינו אלפרידה ואני בין חמשת עובדי בית־אל הראשונים שחזרו למגדבורג.‏

בשנת 1947 ביקר נתן נור,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ בגרמניה המערבית.‏ הוא עודד כמה מאיתנו להשתתף בבית־ספר ”‏גלעד”‏ לשליחים.‏ אלפרידה ואני היגשנו בקשה להתקבל לקורס הדרכה זה.‏ משהגיעה ההזמנה,‏ יצאנו ב־1949 לארה״ב כדי להשתתף בקורס.‏

לאחר שנים רבות של ניתוק מאסיפות קבועות ומפעולות שירות באירגונו של יהוה,‏ גמענו בצמא את הברכות הרוחניות שבבית־ספר ”‏גלעד”‏!‏ חשבנו זאת לשכר ולפיצוי נפלא על התלאות הרבות שעברנו.‏ בקיץ 1950 הוכתרה שמחתנו בכך שנכחנו בכינוס של עדי־יהוה באיצטדיון יאנקי,‏ בעיר ניו־יורק.‏ טקס הסיום של הכיתה ה־15 של ”‏גלעד”‏ התקיים ביום הפתיחה.‏

שליחותנו מטעם ”‏גלעד”‏

שליחותנו הראשונה היתה בקלן,‏ גרמניה,‏ השוכנת על גדות הריין.‏ החילונו לעבוד בשיתוף פעולה עם הקהילה המקומית,‏ שמנתה 35 איש,‏ וכעבור זמן קצר ניהלנו שיעורי־תנ״ך פוריים רבים ועזרנו לאחרים ליטול חלק בשירות המלכות.‏ לאחר שעשינו שם שלוש שנים וחצי,‏ נשלחנו לאוסטריה.‏ אך,‏ בינתיים גדלה הקהילה בקלן ל־214 מבשרים,‏ ונכחנו בחנוכת אולם־מלכות חדש שם.‏

בעשרים־וארבע שנותינו האחרונות באוסטריה,‏ שירתנו במקומות רבים,‏ כולל בעמק גסטיין,‏ בגמונדן שעל אגם טראונזה היפה,‏ בהוהנמז שבפורארלברג ובטלפס שבטירול.‏ כיום אנו משרתות שוב בפורארלברג,‏ ביער ברגנץ.‏ במקומות השונים בהם שירתנו,‏ עזרנו ברכישת שבעה אולמי־מלכות.‏ כמו־כן,‏ בשלושה מן המקומות אליהם נשלחנו,‏ לא היו מבשרי מלכות כלל,‏ או רק אחד או שניים.‏ אך,‏ במרוצת הזמן ראינו כיצד נוסדו במקומות אלה קהילות חדשות.‏ אף־על־פי שאין לנו ילדים משלנו,‏ זכינו לילדים ולנכדים רוחניים רבים,‏ שעימם אנו קשורות בעבותות אהבה שאין כדוגמתה.‏

מה סייע לנו שלא להיכנע

אפילו לאחר שעמדנו במבחני אמונה עזים במחנות־ריכוז,‏ היו לנו פיתויים לוותר על שירות מלא ליהוה.‏ היו בעיות בריאות כתוצאה מזיקנה ומן השנים שסבלנו במחנות־הריכוז.‏ בשנים האחרונות נטתה לרפות את ידינו אדישותם של האנשים בשטחים בהם החמרנות מושלת בכיפה.‏ השתוקקנו לעתים לחיים שקטים יותר,‏ נוחים מאלה שהם מנת־חלקם של מי שמשרתים את אלהים במלוא זמנם.‏ מה,‏ אם כן,‏ סייע לנו להחזיק מעמד?‏

ראשית,‏ למדנו מדוגמתם של אנשי מופת שעבדו את אלהים במסירות־נפש,‏ שנטשו הכל מאחוריהם כדי לשרתו – אנשים כאברהם,‏ שרה,‏ משה,‏ השליח פאולוס,‏ והדוגמה הנעלה מכל של המשיח.‏ הדבר עזר לנו לשמור על גישה נכנוה ולדבוק בערכים האמיתיים.‏

תמיד השתדלנו למלא את לבנו בתקוות מלכות אלהים וברצון לשרתו בכל אשר לנו.‏ בחשבנו זאת לאוצר יקר,‏ עזר לנו הדבר לעמוד בפני הרודנות האכזרית של הנאציזם.‏ תקוות המלכות הנטועה בלבנו עזרה לנו,‏ בשנים שעברו מאז,‏ להמשיך לשרת את אלהים במלוא זמננו,‏ בלא לומר נואש.‏

אין ספק,‏ שחיינו היו מלאי סיפוק!‏ חשנו שוב ושוב באמיתות הכתוב במלאכי ג׳:‏10‏:‏ ”‏’‏בחנוני נא בזאת,‏’‏ אמר יהוה צבאות,‏ ’‏אם לא אפתח את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.‏’‏”‏ תפילתנו היא שנמשיך,‏ בעזרת יהוה,‏ בשירותנו המלא לנצח,‏ לתהילתו ולתפארת שמו.‏