הארכיאולוגיה מאשרת את המקרא

היקום החומרי,‏ על נפלאות הטבע שבו,‏ משקפים מלאכת מחשבת של בורא נאדר.‏ הם מלמדים עליו ”‏באין אומר ואין דברים,‏ בלי נשמע קולם.‏”‏ (‏תהלים י״ט:‏4‏)‏ הוא הדין לגבי האבנים,‏ שהיו עדות דוממת למאורעות המתוארים במקרא.‏ הן משמיעות עתה את קולן ברמה ומעידות על כך שהמקרא ראוי לאימון.‏ ענף המדע,‏ שאיפשר לאבנים אלה לומר את דבריהן וללמד זכות על המקרא,‏ קרוי ארכיאולוגיה,‏ היינו,‏ ”‏החקר המדעי של שרידי העבר”‏.‏

בעבודת–המחקר LIGHT FROM THE ANCIENT PAST (‏אור מן העבר הקדום)‏,‏ מציין ג׳ק פינגן,‏ כי ”‏ניתן לומר שהארכיאולוגיה בת־זמננו החלה בשנת 1798,‏ כאשר קרוב למאה למדנים וציירים צרפתיים התלוו אל נפוליאון בפלישתו למצרים.‏”‏ בשנת 1822 עלה בידי האגיפטולוג (‏חוקר מצרים העתיקה)‏ הצרפתי,‏ שמפוליון,‏ לפענח את כתב־החרטומים המצרי שעל ”‏אבן הרוזטה”‏.‏ בשלהי המאה התשע־עשרה התקיימו באורח שיטתי חפירות ארכיאולוגיות במצרים,‏ אשור,‏ בבל וארץ ישראל,‏ והן נמשכות עד עצם היום הזה.‏ האם מאשר המעדר של הארכיאולוג את המיסמך המקראי?‏

מוצא היקום והאדם

אחד המימצאים שנתגלו בקברים המצריים,‏ מאפשר לנו לערוך השוואה בין ההסבר המקראי בדבר מוצא האדם לבין סיפור הבריאה המתואר בספר המתים המצרי העתיק,‏ שאחד מעותקיו מוצג בתיבת זכוכית מוארכת במוזיאון הלובר,‏ שבפריס.‏ בספר SUPPLEMENT AU DICTIONNAIRE DE LA BIBLE (‏נספח למילון המקרא)‏ המוסמך,‏ מסביר לואי ספלירס,‏ מפקח מוזיאון ידוע בבריסל,‏ שבבלגיה:‏ ”‏בספר המתים מסופר,‏ כי יום אחד השאיר רא (‏אל השמש)‏ את עינו האלוהית זוהרת ברקיע.‏ האלים שו וטפנוט השיבו לו את עינו,‏ אשר החלה בוכה,‏ ובני־האדם הופיעו מדמעותיו של רא.‏”‏

תגלית ארכיאולוגית אחרת,‏ שבעזרתה ניתן לערוך השוואה מעניינת עם התיאור המקראי,‏ מהווה קובץ של שבעה לוחות־חרס המכילים את האנומה אליש,‏ כלומר,‏ ”‏עלילת הבריאה”‏ השומרית־בבלית.‏ על־פי כתובות עתיקות אלה,‏ הביס מרדוך,‏ אל־העיר של בבל,‏ את טיאמט,‏ אלת־הים הקדמונית,‏ וחצה אותה לשניים.‏ ”‏מחצייה האחד הוא עיצב את כיפת השמים,‏ ומחצייה האחר את הקרקע.‏ משסיים את מלאכתו,‏ הוא גיבש את העולם.‏ .‏.‏.‏ ואז,‏ ’‏כדי שהאלים יחיו בעולם לשמחת לבבם,‏’‏ ברא מרדוך את האנושות.‏”‏ – האנציקלופדיה למיתולוגיה מאת לארוס.‏

המאמין אתה שהאדם בא לידי קיום מדמעותיו של רא?‏ מצרים קדמונים רבים,‏ בעלי תרבות והשכלה גבוהה,‏ האמינו בזאת.‏ או שמא תקבל את הטענה,‏ שהשמים והארץ נוצרו מגופה השסוע של אלילה?‏ אלה הן שתי דוגמאות של אגדות־בריאה בהן האמינו דורות רצופים של בני־קדם.‏

כיום,‏ מבקשים מאיתנו אנשים רמי־השכלה להאמין,‏ שהיקום וכל צורות החיים שבו נוצרו באורח ספונטאני מחומר דומם,‏ בלא התערבותו של בורא עליון.‏ זאת,‏ על אף העובדה שהחוקר הצרפתי,‏ לואי פסטר,‏ הוכיח מעל לכל ספק שהחיים נוצרים מחיים.‏ האין זה יותר מתקבל־על־הדעת להאמין למיסמך המקראי,‏ הקובע בפשטות כי היקום החומרי נבע מ’‏אונו וכוחו’‏ של אלהים,‏ כלומר,‏ מן האנרגיה השופעת שלו (‏שהרי איינשטין ואחרים הוכיחו שהחומר הוא צורה של אנרגיה)‏?‏ האין זה הגיוני יותר לקבל את כתבי־הקודש,‏ המלמדים שכל צורות החיים חבות את קיומן לאלהים,‏ מקור החיים העליון,‏ וכי האדם נברא ”‏בצלם אלהים”‏?‏ – בראשית א׳:‏27 תהלים ל״ו:‏10;‏ ישעיהו מ׳:‏26–28;‏ ירמיהו י׳:‏10–13‏.‏

הארכיאולוגיה ואברהם

אברהם הינו דמות מפתח במקרא.‏ לא זו בלבד שהוא אבי כל כותבי המקרא,‏ אביהם של היהודים ושל רבים ,‏מעמי ערב,‏ אלא גם נאמר עליו שהוא ”‏אב לכל המאמינים”‏.‏ (‏רומיים ד׳:‏11‏)‏ מן הראוי שבני כל העמים יבקשו לדעת,‏ באם הסיפור המקראי על אברהם אמיתי ואמין.‏ זאת,‏ משום שאלהים הבטיח לאברהם:‏ ”‏והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.‏”‏ (‏בראשית כ״ב:‏16–18‏)‏ אם אנו חפצים להיות בין אלה שיתברכו באמצעות זרע אברהם,‏ חיוני שנבדוק את הראיות בדבר דיוק הפרטים המופיעים במקרא על חיי אברהם ובני־תקופתו.‏

מן המקרא אנו למדים,‏ שאברהם (‏שנקרא אז אברם)‏ גדל ב”‏אור כשדים”‏.‏ (‏בראשית י״א:‏27,‏ 28‏)‏ האם מדובר במקום אגדי?‏ מה העלו האתים והקרדומים של הארכיאולוגים?‏ עוד בשנת 1854 זיהה י.‏ א.‏ טיילור,‏ בצורה השערתית,‏ את אור־כשדים עם תל אל־מוקייר,‏ המתנשא קילומטרים ספורים ממערב לנהר־פרת.‏ בשנת 1869,‏ נשא המזרחן הצרפתי ז׳ול אופרט הרצאה בקולג’‏ דה־פראנס,‏ שבפריס,‏ בה קבע בוודאות את זהותו של האתר כאור־כשדים,‏ על– סמך גלילי חרס חקוקים בכתב־יתדות,‏ שנתגלו על־ידי טיילור.‏ חלפו שנים,‏ ובתקופה שבין 1922 עד ,‏1934 יצא אל האתר הארכיאולוג הבריטי,‏ סיר ליאונרד וולי,‏ ולא רק שאישר את זהותו של המקום,‏ אלא אף גילה שהעיר ”‏אור”‏ שממנה יצא אברהם,‏ היתה עיר פורחת ומשגשגת,‏ בעלת תרבות גבוהה,‏ בנויה בתים מרווחים,‏ והיה בה מגדל מדרגות ענק (‏זיגוראת)‏,‏ ששימש מקדש לפולחן אל־הירח ננא,‏ או סין.‏ זה מכבר הביעו היסטוריונים ספיקות באשר לקיומה של העיר אור־כשדים,‏ הנזכרת במקרא בקשר עם אברהם.‏ אך,‏ מעדר הארכיאולוג הוכיח את אמיתות המקרא.‏

יתרה מזאת:‏ הארכיאולוגיה אימתה גם מינהגים רבים,‏ שסיפורו של אברהם במקרא מתייחם אליהם.‏ למשל,‏ בעיר החורית הקדומה נוזו,‏ או ניזו,‏ השוכנת מדרום־מזרח לנינווה,‏ נתגלו לוחות־חרס המאשרים מינהגים,‏ כמו,‏ למשל:‏ עבדים נעשים יורשים להורים חשוכי־ילדים (‏השווה את שאמר אברהם ביחס לעבדו אליעזר – בראשית ט״ו:‏1–4‏)‏:‏ אשה עקרה נאלצת לספק לבעלה פילגש (‏שרה,‏ או שרי,‏ נתנה את הגר לאברהם – בראשית ט״ז:‏1,‏ 2‏)‏;‏ ועסקי מסחר המתבצעים בשער־העיר (‏השווה את רכישת אברהם את שדה ומערת המכפלה,‏ שליד חברון – בראשית כ״ג:‏1–20‏)‏.‏ דוגמאות המראות כיצד מאמתות החפירות שנערכו בנוזי את הכתוב במקרא,‏ ממלאות יותר משמונה טורים בדפוס זעיר,‏ בעבודת־המחקר הצרפתית נספח למילון המקרא,‏ הנזכרת לעיל.‏ (‏כרך ו׳,‏ טורים 663–672)‏ כמו־כן,‏ האנציקלופדיה בריטניקה מציינת:‏ ”‏החומר שנתגלה בנוזי מפיץ אור על דברים סתומים ותמוהים בסיפורי בראשית,‏ מתקופת האבות.‏”‏

אומתו שמות מקראיים

הארכיאולוג הצרפתי,‏ אנדרה פארו,‏ ביצע חפירות נרחבות באתר של העיר המלכותית הקדומה,‏ מארי,‏ ששכנה בסמוך לנהר־פרת,‏ מצפון לבבל.‏ העיר־מדי־נה מארי היתה אחת המעצמות השליטות בארם־נהריים העליונה,‏ בראשית האלף השני לפה״ס,‏ עד אשר נכבשה ונחרבה בידי המלך הבבלי חמורבי.‏ בחורבות הארמון הענק שנחשף שם,‏ גילתה המשלחת הארכיאולוגית הצרפתית יותר מ־000,‏20 לוחות־חרס.‏ בלוחות אחדים,‏ החקוקים בכתב־יתדות,‏ נזכרים שמות ערים,‏ כגון,‏ פלג,‏ שרוג,‏ נחור,‏ תרח וחרן.‏ המעניין הוא,‏ שכל השמות הללו מופיעים בספר בראשית כשמות קרובי משפחתו של אברהם.‏ – בראשית י״א:‏17–26‏.‏

בהתייחסו לדמיון זה שבין השמות הקדומים,‏ כתב ג׳והן ברייט בספרו HISTORY OF ISRAEL (‏תולדות ישראל)‏:‏ ”‏באף אחד מן המקרים .‏.‏.‏ לא נזכרים האבות עצמם.‏ אך,‏ שפע ראיות במיסמכים בני אותה תקופה,‏ מעידות בבירור ששמותיהם מתאימים להפליא לשמות שרווחו בקרב האוכלוסיה האמורית בתחילת האלף השני,‏ ולא בעידן מאוחר יותר.‏ סיפורי האבות הם,‏ איפוא,‏ מהימנים ביותר מבחינה זו.‏”‏

לא מכבר,‏ בשנת 1976,‏ זיהו ארכיאולוגים איטלקים וסורים,‏ בצפון סוריה,‏ את העיר־מדינה הקדומה – עבלה.‏ בדומה למארי,‏ גם עבלה איננה נזכרת במקרא,‏ אך שני השמות מופיעים בכתובות עתיקות מתקופת האבות.‏ אם כן,‏ מה חשף המעדר באתר החדש?‏ בספריית ארמון המלוכה נמצאו אלפי לוחות חרס,‏ מסוף האלף השלישי ותחילת האלף השני לפה״ס.‏ בדווחו על התגלית הזאת,‏ ציין השבועון הצרפתי ,‏LE POINT מ־19 במרס,‏ 1979:‏ ”‏השמות דומים להפליא [‏לאלה שבמקרא]‏.‏ במקרא מופיע השם ’‏אברהם’‏,‏ ובכתובות של עבלה,‏ ’‏אבראום’‏;‏ ובדומה לכך,‏ עשיו – עשאום:‏ מיכאל – מיכילו:‏ דוד – דאודום:‏ ישמעאל – ישמעילום.‏ ארכיוני עבלה מכילים,‏ כמו־כן,‏ את השמות סדום ועמורה,‏ ערים הנזכרות במקרא,‏ שחוקרים פיקפקו משך זמן רב בקיומן ההיסטורי.‏.‏.‏.‏ יתר על כן,‏ בכתובות מופיעה רשימת ערים לפי הסדר המדויק שבו הן נזכרות בתנ״ך:‏ סדום,‏ עמורה,‏ אדמה,‏ צבויים ובלע [‏בראשית י״ד:‏2‏]‏.‏”‏ לדברי בויס רנסברגר,‏ שכתב בניו־יורק טיימס,‏ ”‏אחדים מחוקרי המקרא סבורים [‏שכתובות עבלה]‏ מתחרות במגילות ים־המלח באישור אורחות־החיים המתוארים במקרא ובהעשרת הידע עליהם.‏”‏

מינהגים וחוקים

אנו חבים כיום רבות לארכיאולוגיה על ששפכה אור על מינהגים הנזכרים בתנ״ך,‏ ואימתה בכך את סיפורי המקרא.‏ דוגמה אחת לכך מהווה המאורע המתואר בבראשית ל״א‏,‏ שם נאמר על רחל אשת־יעקב,‏ ”‏ותגנוב את התרפים אשר לאביה’‏”‏ לבן.‏ (‏פסוק 19‏)‏ הכתוב מספר כי לבן טרח לרדוף אחר בתו וחתנו ”‏דרך שבעת ימים”‏,‏ על־מנת להחזיר את ’‏אלוהיו’‏,‏ שהיו פסילים של אלי־בית.‏ (‏פסוקים 23,‏ 30‏)‏ מעניין לציין,‏ שמימצאים ארכיאולוגיים בעיר נוזי הקדומה,‏ שבארם־נהריים הצפונית,‏ לימדו על קיומו של חוק מתקופת האבות,‏ שלפיו,‏ אדם שהחזיק בבעלותו את ”‏התרפים”‏ – היינו,‏ את אלי־המשפחה – החזיק כאילו ב’‏שטר־קניין’‏ לנכסיו של חותנו המת.‏ יש לזכור,‏ שלבן התגורר בצפון־מערב ארם־נהריים וכי נהג ביעקב בעורמה.‏ ידיעת החוק הזה מבהירה לנו את פשר גניבתה המוזרה של רחל,‏ ומדוע כה התאמץ לבן להחזיר לעצמו את ’‏אלוהיו’‏.‏ מוזיאון הלובר,‏ שבפריס,‏ מציג כמה וכמה ”‏אלי בית”‏ שנתגלו בערים שונות בארם־נהריים.‏ העובדה שהם קטני ממדים (‏בגובה 10–15 סנטימטר)‏ מסבירה,‏ כמו־כן,‏ כיצד יכלה רחל להסתיר את התרפים בתוך כר הגמל,‏ ולשבת עליהם,‏ בסרבה לקום לכבוד לבן אביה בבואו לחפש את האבידה.‏ – פסוקים 34,‏ 35‏.‏

אחד המוצגים היקרים ביותר במוזיאון הלובר,‏ היא מצבת־אבן שחורה בגובה 25.‏2 מטר,‏ הידועה בשם ”‏חוקי חמורבי”‏.‏ מתחת לתבליט,‏ המראה את חמורבי מלך בבל מקבל שלטון מאל־השמש,‏ שאמאש,‏ חקוקים 282 חוקים בטורים של כתב־יתדות.‏ מאחר שחמורבי מלך,‏ לפי המשוער,‏ משנת 1728 עד 1686 לפה״ס,‏ היו מבקרי־מקרא שטענו,‏ כי משה,‏ אשר העלה את חוקי־התורה על הכתב למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי־כן,‏ העתיק אותם מיצירתו של המלך הבבלי.‏ בהפריכו את ההאשמה הזאת,‏ כותב ו.‏ י.‏ מרטין בספר DOCUMENTS FROM OLD TESTAMENT TIMES (‏מיסמכים מתקופת התנ״ך)‏:‏

‏”‏על אף קווי־דמיון רבים,‏ אין כל שחר להשערה כי החוקים העבריים הועתקו במישרין מן הבבליים.‏ אפילו באותם מקומות ששתי מערכות־החוקים הללו נבדלות במעט בכתבם,‏ הם שונים לאין־ערוך ברוחם.‏ למשל,‏ בחוקי חמורבי הוטל עונש־מוות על גניבות ועל החזקת חפצים גנובים (‏חוקים 6 ו־22)‏,‏ אך בחוקי־התורה היה העונש פיצוי על הגניבה.‏ (‏שמות כ״א:‏37;‏ ויקרא ה׳:‏22–26‏)‏ בשעה שתורת משה אסרה להסגיר לאדוניו עבד שנמלט (‏דברים כ״ג:‏16,‏ 17‏)‏,‏ הטיל החוק הבבלי עונש־מוות על כל מי שנטל תחת חסותו עבד שברח.‏ – חוקים 15,‏ 16,‏ 19.‏

בנספח למילון המקרא,‏ כתב המזרחן הצרפתי ג׳וזף פלסיס:‏ ”‏אין זה מתקבל־על־הדעת שהמחוקק העברי עשה שימוש באי־אלו חוקים מבבל או מאשור.‏ אין ביצירתו דבר שניתן להוכיח שאמנם הועתק.‏ על אף קווי־דמיון מעניינים,‏ הרי שניתן להסבירם בנקל בכך שמינהגים מסוימים,‏ שהיו משותפים לאנשים בעלי מוצא דומה,‏ הפכו לחוקים.‏”‏

בעוד שחוקי חמורבי משקפים רוח נקמנות,‏ מצהירה תורת משה:‏ ”‏לא תשנא את אחיך בלבבך.‏.‏.‏.‏ לא תיקום ולא תיטור את בני עמך;‏ ואהבת לרעך כמוך.‏”‏ (‏ויקרא י״ט:‏17,‏ 18‏)‏ אם כן,‏ לא זו בלבד שהוכח שמשה לא העתיק את חוקי־התורה מחמורבי.‏ אלא שהשוואה בין אלה לבין החוקים שעל הכתובות ומצבות־האבן שגילו הארכיאולוגים,‏ מראה שחוקי־התורה היו נעלים לאין־ערוך על החוקים שפעלו בקרב שאר עמי־קדם.‏

הארכיאולוגיה והכתבים המשיחיים

לגבי המשיחיים,‏ מהווים כתבי־הקודש המשיחיים – המכונים בטעות בשם ”‏הברית החדשה”‏ – חלק בלתי־נפרד של דבר־אלהים.‏ האם מאשרת הארכיאולוגיה את דיוק הכתבים הללו,‏ שנכתבו ביוונית במאה הראשונה לספירה?‏ ספרים רבים נכתבו על נושא זה,‏ והם מלאים דוגמאות המאמתות את הכתוב בהם.‏ בין השאר,‏ נתגלה מטבע־כסף של דינאר,‏ ועליו טבועה דמות הקיסר טיבריוס,‏ משנת 15 לספירה (‏ראה מרקוס י״ב:‏15–17‏)‏:‏ כמו־כן,‏ בקיסריה נחשף לוח־אבן,‏ שחרותים בו שמותיהם של פונטיוס פילטוס ושל טיבריוס (‏לוקס ג׳:‏1‏)‏:‏ כן זוהתה גבעת האריופגוס,‏ שליד האקרופוליס שבאתונה (‏מעשי־השליחים י״ז:‏16–34‏)‏ ונתגלו תעודות בהן שמותיהם של סרגיוס פולוס,‏ מושל סולי שבקפריסין,‏ ושל גליון,‏ שהיה נציב מדינת אכיה (‏מעשי־השליחים י״ג:‏7;‏ י״ח:‏12‏)‏.‏ באשר למחברם של שני ספרים בכתבים המשיחיים,‏ מציין צ׳ארלס גור בספרו NEW COMMENTARY ON HOLY SCRIPTURE (‏פרשנות חדשה על כתבי־הקודש)‏:‏ ”‏כמובן,‏ יש להודות בכך שהארכיאולוגיה בת־זמננו כמעט כפתה על מבקרי המחבר לוקס את המסקנה,‏ שהוא דייק להפליא בכל התייחסויותיו לעובדות ולמאורעות חילוניים.‏”‏

בשנים האחרונות נתפרסמו ספרים ומאמרים מדעיים,‏ המראים כיצד הוכיחה הארכיאולוגיה את אמיתות כתבי־הקודש בכללותם.‏ בספר THE ARCHAEOLOGY OF THE NEW TESTAMENT (‏הארכיאולוגיה של הברית החדשה)‏,‏ שיצא לראשונה לאור ב־1970,‏ כותב א.‏ בלייקלוק:‏ ”‏ראיות מרשימות להיסטוריה המקראית,‏ לימדו את ההיסטוריונים לגלות יחס־כבוד למהימנות התנ״ך והברית החדשה,‏ ולהעריץ את הדיוק,‏ את החתירה העמוקה לאמת,‏ ואת עמקות הראייה ההיסטורית,‏ שניחנה בהשראה,‏ של המחברים השונים שהעניקו לכתבי־הקודש את ספרי ההיסטוריה שלהם.‏”‏

אם כן,‏ ניתנת האמת להיאמר,‏ שהארכיאולוגיה מאשרת בבירור את סיפורי המקרא.‏ אך,‏ מה באשר לענפי מדע אחרים?‏

‏[‏תמונה בעמוד 5]‏

מגדל מדרגות (‏זיגוראת)‏ שנחשף באור־כשדים הקדומה

‏[‏תמונה בעמוד 6]‏

מצבת חוקי־חמורבי