המקרא – ספר מעניק תקווה
וויליאם גלדסטון, הנחשב ל”מדינאי הבריטי המהולל ביותר של המאה התשע־עשרה”, כתב: ”המדע והמחקר עשו רבות כדי לתמוך באמת ההיסטורית של התנ״ך:... בתוך כך הם נתנו תוקף לטענה, כי טמונה בו התגלות אלוהית; מנקודת־ראות הגיונית, הרי שהראיות – הן מבחינת התוכן והן מבחינת התוצאות – מחייבות אותנו לעמוד במקום בו עמדו אבותינו, כלומר, על הסלע האיתן של כתבי־הקודש.”
ללא ספק, המקרא עמד בפני תהפוכות הזמן כסלע איתן. אדם הניצב על סלע יכול להביט, ממרומיו, לא רק אל נבכי העבר, אלא גם הלאה אל צפונות העתיד. הבה נבחן את העדות הפנימית של המקרא, המוכיחה שהוא ספר מעניק תקווה, הראוי לאימונך.
התאמה פנימית סביב נושא מרכזי
ששים־וששה ספרי כתבי־הקודש נכתבו במהלך תקופה של אלף ושש־מאות שנה, על־ידי ארבעים סופרים שונים. הצהרה זו קלה לקריאה. אך, צא וחשוב: הידוע לך על ספר כלשהו, שנניח שהוחל בכתיבתו בשלהי המאה הרביעית לספירה, ושכתי–בתו נמשכה לסירוגין עד ימינו אנו, על־ידי עשרות אנשים שונים, בני כל המעמדות החברתיים?
למותר לציין, שספר כזה איננו בנמצא. אך אילו אמנם הוא נכתב מאז תקופת הקיסרות הרומית, הלאה אל תוך תקופת המישטר המלוכני, ועד עידן הרפובליקות בנות־זמננו, על־ידי קשת רחבה של אנשים – חיילים, מלכים, כהנים, דייגים ורועים, כולל רופא אחד, האם היית מצפה שלאורך כל הספר, על פרקיו השונים, תשלוט אותה מגמה יסודית, ושהוא יעקוב אחר אותו נושא מרכזי? ספק גדול אם כן.
אף־על־פי־כן, כתבי־הקודש נכתבו במהלך פרק־זמן דומה, תחת מישטרים פוליטיים שונים, על־ידי כל אותם סוגי אנשים, ועוד אחרים, ואף בשלוש לשונות. בכל זאת, קיימת התאמה מליאה לכל אורכו. המסר היסודי שבו עובר כחוט השני מתחילתו ועד סופו. האין זה מדהים?
התאמה פנימית זו לא היתה אפשרית כלל, אילמלא שרתה על כל צוות הכותבים אותה רוח נצחית, מאחדת. רוח זו איננה אלא כוחו הפעיל של אלהים. אחד הכותבים, דוד מחבר־התהלים, אמר: ”רוח יהוה דיבר בי, ’ומלתו על לשוני,” ואחרים העידו אף הם על כך. – שמואל ב׳. כ״ג:2.
בהדרכת העורך הראשי האחד, פיתחו כותבי המקרא נושא מרכזי אחד: הוכחת ריבונותו של יהוה והגשמת מטרתו כלפי כדור־הארץ, באמצעות מלכותו שבידי המשיח, שהוא ה”זרע” המובטח. (ראה לוח בעמוד 11).
ספר נבואי
יתכן שהנימוק המשכנע ביותר לכך שכתבי־הקודש אינם יצירתם של בני־אנוש, אלא של אלהים, היא העובדה שהם מכילים נבואות ראויות־לציון. בני־האדם, על אף הציוד המדעי המתוחכם העומד לרשותם, עדיין אינם מסוגלים למסור באופן קבוע תחזית מדויקת של מזג־האוויר, שלא לדבר על חיזוי מאות מאורעות מראש. מאידך גיסא, המקרא מכיל, פשוטו כמשמעו, מאות נבואות שהתגשמו בדייקנות מפליאה. האין בכך כדי להוכיח, שהגאון שמאחורי הקלעים היה זה שהצהיר: ”כי אנכי אל, ואין עוד אלהים ואפס כמוני. מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא נעשו”? – ישעיהו מ״ו:9, 10.
נבואות רבות התייחסו למאורעות בתולדות עם־ישראל, שחלקן התגשמו זמן קצר לאחר שנובאו, ואחרות חזו מאורעות שהתקיימו כעבור מאות שנים. הנבואות הזהירו מפני אסונות שמישמשו ובאו, וכן בישרו על תחייה לאומית, לתועלת העם. בעמוס ג׳:7 נאמר: ”כי לא יעשה אדני יהוה דבר, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.”
הוצאות קודמות של המצפה דנו בפרוטרוט בהתגשמותן המדויקת של נבואות על גלות בבל, נפילת בבל, נינווה, צור, ועוד רבות אחרות. ברם, נבואות חשובות בתנ״ך מתייחסות לנושא המרכזי: הוכחת ריבונותו של אלהים על־ידי מלכות ה”זרע” המובטח. כדי למנוע ספיקות באשר לזהותו האמיתית של ה”זרע”, האציל אלהים מרוחו על נביאים רבים לספק פרטים וציוני־דרך על הולדתו, חייו ומותו של הגואל המובטח. בחינה מדוקדקת של הנבואות הללו – שמספרן עולה על 300 – מזהה את ישוע מנצרת בתור ה”זרע” המובטח. רבים מבני־דורו, שתוכן נבואות המקרא היה ידוע להם, הגיעו לכלל אותה מסקנה, ככתוב: ”רבים מן העם האמינו בו ואמרו: ’כאשר יבוא המשיח, האם יעשה נסים יותר מאשר עשה זה?’” ועוד נאמר: ”דבר־אלהים שיגשג ומספר התלמידים בירושלים גדל מאד וגם המון רב מן הכהנים נשמעו לאמונה.” – יוחנן ז׳:31; מעשי־השליחים ו׳:7.
כדי להימנע מלהכיר במשיחיותו של ישוע, יש שטענו שהוא התאים את חייו לנבואות וזייף בכך את התגשמותן. אך, האם מתקבל־על־הדעת שישוע דאג לכך שייוולד בבית־לחם, העיר שבה אמור המשיח להיוולד על־פי נבואת מיכה ה׳:1? האם היה הדבר נתון לבחירתו, להיות בן לשבט יהודה (בראשית מ״ט:10) וצאצא של דוד המלך? (ישעיהו ט׳:6; תהלים פ״ט:36, 37) יתרה מזאת: האמנם יכול היה הוא להופיע כמשיח, ,בדיוק במועד שנקבע להופעתו מאות שנים מראש, בדניאל ט׳:25–27? לפרטים מלאים על נבואה זו ואחרות, אנו מפנים את הקורא להוצאת המצפה מיולי, 1972, שניתן להשיגה במשרדנו בישראל.
לרשימה זו יש להוסיף את נסיבות מותו של ישוע, שלא היה בידו לקבען בעצמו. כשם שנובא מאות שנים מראש, הוא הוכה והפך מטרה לכלימות ,ורוק, ולמרות שהוקע על עמוד, לא נשברה עצם מעצמותיו (דבר שהיה יוצא־דופן לגבי מי שנגזר עליו בתקופה ההיא מוות על עמוד־הוקעה). האמנם היו כל המאורעות הללו בשליטתו? (ישעיהו נ׳:6; נ״ג:5–9; תהלים ל״ד:21; כ״ב:2, 14–19; מתי כ״ז:26, 30, 46; לוקס כ״ג:33; יוחנן י״ט:23, 24, 33–36) היו אלה נבואות אמת, שנכתבו למעלה משבע־מאות שנה מראש, והן מהוות עדות ניצחת למהימנותו של המקרא!
כתבי־הקודש המשיחיים מכילים גם הם נבואות. אחת הנבואות הבולטות ביותר, שאת התגשמותה אישרה ההיסטוריה ללא־עוררין, היא נבואת ישוע על חורבן ירושלים. אין זו תחזית שכל חזאי פוליטי נבון יכול היה לערוך, בהתחשב ברצונם העז של היהודים לפרוק מעליהם את עול הרומאים. נבואה זו הכילה פרטים, ששום עתידן לא מסוגל היה לשערם מראש. מי יכול היה לנבא, כי בשנת 66 לספירה ייסוג המפקד הרומי, צסטיוס גאלוס, עם חילותיו מירושלים, ”ללא שום סיבה שבעולם,” כדברי ההיסטוריון יוסף בן־מתתיהו, בדיוק כאשר העיר היתה מוכנה ליפול לידיו כפרי בשל? בכל זאת, ישוע חזה מראש שלאחדים תהיה שעת־כושר מעין זו להימלט מן העיר הנצורה. (לוקס כ״א:20–22) תלמידיו, שהמתינו לאות, ניצלו את ההזדמנות ונמלטו מן העיר. כעבור קרוב לארבע שנים, בשנת 70 לספירה, נחרבו ירושלים ובית־המקדש, כשם שניבא ישוע באמרו, ”ולא ישאירו בך אבן על אבן”. – לוקס י״ט:41–44; מתי כ״ד:2.
נבואת ישוע על חורבן ירושלים במאה הראשונה היא בעלת חשיבות מכרעת לגבינו, משום שהיא שזורה בנבואתו על קץ הסדר המושחת הקיים ועל ייסוד מלכות אלהים, שבידי המשיח. ממש כשם שישוע נתן למשיחיים בזמנו אות לפיו יידעו שחורבן ירושלים ממשמש ובא, כדי שינוסו על נפשם, כך נתן גם לבני תקופתנו את האות לקירבתה של מלכות אלהים.
קטעים שונים בתנ״ך מתייחסים ל”אחרית הימים” ול”עת קץ”, בלא לפרט את התנאים שישררו במהלך אותה תקופה מכרעת, שלפני ”קץ” העולם המושחת. אך, במאה הראשונה לספירה ציין ישוע את האות, לפרטי פרטיו, שיאפשר לאנשים בני דור מסוים לזהות את תקופתם במיוחדת במינה. מה, אם כן, חזה הוא מראש?
לאחר שניבא על מלחמות בינלאומיות, רעידות־אדמה גדולות, מגיפות, מחסור במזון ורדיפת המשיחיים האמיתיים, דיבר ישוע על ”מצוקה לגויים [ולא רק ליהודים]” וחזה כי ”בני־אדם יתעלפו מאימה ומצפיית הבאות על העולם [ולא רק על ירושלים].” (לוקס כ״א:10–19, 25, 26) ביטויים אלה כשלעצמם מפריכים את הטענה, כי נבואתו נתגשמה סופית עם חורבן ירושלים ב־70 לספירה. אין ספק, שנבואתו חזתה מאורעות בהיקף רחב יותר והיא נוגעת לעת בה לא רק ירושלים הממרה, אלא כל דתות־הכזב וסדר־הדברים המושחת של השטן, יישמדו, כדי להכשיר את הקרקע ל”שמים חדשים וארץ חדשה”. – ישעיהו ס״ה:17.
מחזקת את המסקנה הזאת עצם השאלה ששאלוהו תלמידיו, לאמור: ”אמור לנו, מתי יהיו דברים אלה [כלומר, חורבן ירושלים שעליו דיבר] ומה יהיה אות הנוכחות שלך ושל סיום סדר־הדברים [או קץ העולם]?” – מתי כ״ד:3, ע״ח.
לאחר שמסר על ה”אות” לפרטיו, הסביר את משמעותו: ”ראו את התאנה ואת כל העצים: כשאתם רואים אותם מלבלבים, יודעים אתם בעצמכם כי קרוב הקיץ. כן גם כשתראו את הדברים האלה מתקיימים, [כלומר, המלחמות, רעידות־האדמה, המגיפות, המחסור במזון, רדיפת המשיחיים ומצוקת הגויים], דעו כי קרובה מלכות האלהים. אמן, אומר אני לכם, לא יעבור הדור הזה עד אשר יהיו כל אלה.” – לוקס כ״א:29–32.
באותה ודאות שהנבואה על חורבן ירושלים התאמתה, על כל פרטיה ודקדוקיה, כך תתגשם נבואתו על קץ סדר־הדברים הקיים. מאז 1914, עדים אנו לתהליך התגשמות ה”אות” שנחזה מראש במתי פרקים כ״ד וכ״ה, מרקוס י״ג ולוקס כ״א. לאחר שישוע אמר, ”אך כל אלה ראשית הצרות,” הוסיף: ”והבשורה הטובה של המלכות תיקרא בתבל כולה לעדות לכל הגויים, ואחר יבוא הקץ.” (ע״ח) – מתי כ״ד:8, 14.
”הצרות” והמצוקות הפוקדות את דורנו, מעידות על התגשמותה הקרובה של תקווה נפלאה. ”הבשורה הטובה של המלכות” מוכרזת כיום ”בתבל כולה”, בפי עדי־יהוה. הם מבשרים בכל אתר ואתר את הבשורה המנחמת, שיהוה אלהים יוכיח בעתיד הקרוב את ריבונותו ויגשים את מטרתו כלפי כדור־הארץ, כאשר ישמיד את הרשע ויבטיח שרצונו יתקיים בארץ ובשמים. (דניאל ב׳:44) או־אז תינתן לכל שוחרי־הצדק, הן לאלה שיינצלו מקץ הסדר הקיים והן למיליונים שיקומו לתחייה, ההזדמנות לחיות לנצח עלי־אדמות, בתנאי גן־עדן. – דניאל י״ב:2.
זאת התקווה הנאדרת שמושיט המקרא לאנושות. אין בידי הפילוסופים, המדענים והמדינאים להציע לך תקווה מעין זו. אם כן, האין זה מן ההיגיון לקבל את ספר התקווה האחד והיחיד, המקרא? עדי־יהוה ישמחו לעזור לך להכיר את תוכנו מקרוב.
[תיבה בעמוד 11]
כתבי הקודש מפתחים נושא מרכזי אחד:
הוכחת ריבונותו של יהוה אלהים והגשמת מטרתו כלפי כדור־הארץ, באמצעות מלכותו שבידי המשיח, ה”זרע” המובטח
האמת היסודית:
”בראשית ברא אלהים...” – בראשית א׳:1
אלהים העניק לאדם התחלה טובה:
”וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד.” – בראשית א׳:31
אלהים אמר להקים גן־עדן חובק־עולם:
”ויאמר להם אלהים: ’פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה.’” – בראשית א׳:27, 28; ב׳:8
אדם הראשון מרד באלהים והנחיל מוות לצאצאיו:
”אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי.” ”כשם שעל־ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם.” – ישיעהו מ״ג:27; רומיים ה׳:12
אלהים הועיד גאולה באמצעות ה”זרע” המובטח:
”והתברכו בזרעך [זרע אברהם] כל גויי הארץ.” – בראשית כ״ב:17, 18; השווה בראשית ג׳:15
המשיח הוא ה”זרע” המובטח:
”והנה ההבטחות נאמרו לאברהם ולזרעו. לא נאמר ’לזרעיך’, כמו על רבים, אלא ’לזרעך’, כמו על יחיד, והוא המשיח.” – גלטיים ג׳:16
מלכות אלהים שבידי ה”זרע” המובטח תגשים את מטרתו כלפי כדור־הארץ:
”ובימי המלכים האלה יקים אלהי השמים מלכות שלא תחרב לעולם. מלכות זו לא תעבור לעם אחר. היא תפורר את כל המלכויות האלה ותשים להן קץ והיא תקום לעולם.” – דניאל ב׳:44
השמדת כל המורדים תטהר את שם אלהים ואת ריבונותו מכל רבב:
”יבושו וייבהלו עדי עד, ויחפרו ויאבדו; וידעו כי אתה שמך יהוה לבדך עליון על כל הארץ.” – תהלים פ״ג:18, 19
מלכות המשיח תשיב את גן־העדן לאנושות:
”למרבה המישרה ולשלום אין קץ, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם. קינאת יהוה צבאות תעשה זאת.” ”וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. ... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר־קדשי, כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים.” ”ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. פרוח ותפרח ותגל אף גילת ורנן. כבוד הלבנון ניתן לה, הדר הכרמל והשרון. המה יראו כבוד יהוה, הדר אלהינו.” – ישעיהו ט׳:6, 9; ל״ה:1, 2; ראה גם תהלים ע״ב:1–8
תוצאות החטא יימחו:
”בילע המוות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים. וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי יהוה דיבר.” ”ובל יאמר שכן ’חליתי.’ העם היושב בה נשוא עוון.” ”אז תיפקחנה עיני עיוורים, ואזני חרשים תיפתחנה. אז ידלג כאייל פיסח, ותרון לשון אילם.” – ישעיהו כ״ה:8; ל״ג:24; ל״ה:5, 6
הסדר יחזור לבסוף על כנו, ושם אלהים יתקדש:
”אחרי כן הקץ, כאשר ימסור לאלהים האב את המלכות, לאחר שיבטל כל ממשל וכל סמכות ושלטון; כי עליו למלוך עד כי ישית את כל אויביו תחת רגליו. האויב האחרון שיבוטל הוא המוות. ... וכאשר הכל יושת תחתיו, אז גם הבן עצמו יהיה כפוף למי ששת תחתיו את הכל, למען יהיה האלהים הכל בכל.” – קורינתיים א׳. ט״ו:24–28.