מדוע אין האושר מנת־חלקו של המתלונן?‏

תוך מספר שבועות,‏ הפכה הצהלה ליאוש.‏ שמחתם הראשונית של בני־ישראל על חירותם החדשה מעבדותם במצרים הפכה חיש־קל לטרוניות קטנוניות על מזון.‏ במרוצת החודש השני ליציאתם ממצרים,‏ אמרו בני־ישראל הממורמרים שהיו מעדיפים לשאת את עול העבדות על־פני חיים קשים במדבר.‏ בחודשים שחלפו לאחר מכן,‏ רוח זו של התלוננות עירערה את נחישותם לציית ליהוה והרסה את סיכוייו של אותו דור להיכנס לארץ המובטחת.‏ — שמות ט״ז:‏1–3;‏ במדבר י״ד:‏26–30‏.‏

כמובן,‏ רוח־התלוננות מעולם לא אפיינה אך ורק דור אחד או עם מסוים.‏ מי אינו קובל לעתים על עבודה,‏ על מזון,‏ על מזג־האוויר,‏ על ילדים או על יוקר המחייה?‏ נראה שזוהי נטייה טבעית הנובעת מאי־השלימות האנושית.‏ — רומיים ה׳:‏12;‏ יעקב ג׳:‏2‏.‏

מדוע אנו רוטנים כה בקלות?‏ אפשר שאנו חשים מדוכדכים,‏ מאוכזבים או חולים.‏ יתכן שהתלונות הן ביטוי לתיסכולנו,‏ או דרך עקיפה לומר:‏ ”‏יכולתי לעשות את העבודה טוב יותר בעצמי!‏”‏ לעתים,‏ תלונות נובעות מהתנגשויות אופי.‏ מאידך,‏ קיימות סיבות אמיתיות לתרעומת.‏

תהא אשר תהא הסיבה לכך,‏ כפי שמראה הדוגמה של בני־ישראל,‏ המובאת לעיל,‏ התלוננות מתמדת עלולה להיות הרסנית אם היא ממשיכה לקנן בלב הפרט.‏ אדם עלול להפוך למתלונן כרוני,‏ ואף לרגון על הדרך בה פועל יהוה.‏ מדוע כה מסוכן הדבר?‏ וכיצד יש לטפל כראוי בתלונות מוצדקות?‏

תלונות מוצדקות

אם הקובלנה אינה כה חמורה,‏ השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא,‏ האם אני יכול,‏ תוך אהבה,‏ להתעלם ממנה?‏ אמת,‏ יתכן שיש לנו סיבה מוצדקת לתלונה כלפי מישהו,‏ אולי אף כלפי עמית לאמונה.‏ אפשר שנהג בנו בחוסר אדיבות או באי־צדק.‏ בכל זאת,‏ האם התאוננות באוזני אחרים על היחס הלא־הוגן תשפר את המצב?‏ מהי עצת כתבי־הקודש?‏ הכתוב בקולוסים ג׳:‏13 מציין:‏ ”‏נהגו בסבלנות איש עם רעהו,‏ וסילחו זה לזה כאשר למישהו טענה על רעהו.‏ כשם שהאדון סלח לכם,‏ כן סילחו גם אתם”‏.‏ לכן,‏ גם אם הטענה מוצדקת,‏ כתבי־הקודש ממליצים על גישה סלחנית במקום על רוח של התלוננות.‏ — מתי י״ח:‏21,‏ 22‏.‏

אך,‏ מה אם העניין חמור מכדי להתעלם ממנו?‏ לעתים,‏ ישנה סיבה טובה לתלונה.‏ כאשר ’‏זעקה’‏,‏ או תלונה מבוססת,‏ הגיעה לאוזניו בנוגע לסדום ועמורה,‏ פעל יהוה לתיקון המצב המחפיר בערים מושחתות אלה.‏ (‏בראשית י״ח:‏20,‏ 21‏)‏ תלונה מוצדקת נוספת התעוררה זמן קצר לאחר חג־השבועות של ה־33 לספירה.‏ כאשר חולק מזון לאלמנות נזקקות,‏ נשים דוברות עברית הופלו לטובה.‏ הדבר גרם בצדק להתנגדות מצד האלמנות הדוברות יוונית.‏ בסופו־של־דבר,‏ הגיעה התלונה לאוזני השליחים,‏ ומייד הם אירגנו קבוצה של גברים אחראים לפתרון הבעיה.‏ — מעשי־השליחים ו׳:‏1–6‏.‏

בדומה לכך,‏ אל לזקני־קהילה משיחיים היום להתמהמה בנקיטת הצעדים הדרושים כאשר עניינים רציניים מופנים לתשומת־לבם.‏ הכתוב במשלי כ״א:‏13 מציין:‏ ”‏אֹטֵם אָזנוֹ מזעקת־דל,‏ גם־הוא יקרא ולא יֵעָנֶה”‏.‏ במקום להתעלם מתלונה מוצדקת,‏ על זקני־הקהילה להקשיב בהבנה.‏ כמו־כן,‏ כולנו יכולים לשתף־פעולה בהפנותינו תלונות רציניות אל זקני־הקהילה במקום לחזור עליהן באוזני כל אחד המטה לנו אוזן.‏

אף־על־פי־כן,‏ רובנו נודה בגילוי־לב שאי־שלימות אנושית גורמת לנו לעתים לרטון שלא לצורך.‏ בחינה קפדנית של התנהגות בני־ישראל במדבר תעזור לנו להבחין בסכנה הטמונה בהתירינו לתואנה מקרית לגבור ולהפוך לרוח התלוננות.‏

השקפת אלהים על מתלוננים

התמרמרותם של בני־ישראל בנוגע לאספקת המזון חושפת שתי סכנות הטבועות בהתלוננות.‏ ראשית,‏ ההתלוננות מדבקת.‏ התיאור המקראי מוסר ”‏וילינו כל עדת בני־ישראל על משה ועל אהרון במדבר”‏.‏ (‏שמות ט״ז:‏2‏)‏ סביר להניח,‏ שתחילה התלוננו אך מעטים על המחסור במזון,‏ ועד מהרה,‏ הצטרפו הכל לתלונה.‏

שנית,‏ על־פי־רוב המתלונן מגזים בתיאור הבעיה.‏ במקרה זה,‏ בני־ישראל טענו שמוטב היה אילו היו במצרים,‏ שם יכלו לאכול לחם ובשר כאוות נפשם.‏ הם טענו שהובאו אל המדבר אך ורק כדי לגווע ברעב.‏ — שמות ט״ז:‏3‏.‏

האם באמת היה מצבם של בני־ישראל כה חמור?‏ יתכן שמלאי המזון שלהם הלך ואזל,‏ אולם יהוה חזה בעיה זו מראש,‏ ובבוא העת העניק להם את המן לסיפוק צרכיהם הגופניים.‏ תלונותיהם המוגזמות העידו על חוסר ביטחון מוחלט באלהים.‏ בהיותם במצרים,‏ התאוננו בצדק על התנאים הקשים.‏ (‏שמות ב׳:‏23‏)‏ אך,‏ כאשר יהוה שיחררם מעבדות,‏ הם החלו להתלונן על המזון.‏ היתה זו התמרמרות נטולת יסוד.‏ ”‏לא עלינו תלונותיכם כי על יהוה”‏,‏ הזהיר משה.‏ — שמות ט״ז:‏8‏.‏

רוח זו של התלוננות מצד בני־ישראל חזרה על עצמה פעם אחר פעם.‏ במשך שנה תמימה,‏ הפך המן נושא לתלונה.‏ (‏במדבר י״א:‏4–6‏)‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ דיווח שלילי מפי עשרה מקרב שנים־עשר המרגלים עורר זעקה בנוגע לסכנות,‏ הכרוכות כביכול בכיבוש הארץ המובטחת.‏ האנשים כה הרחיקו לכת עד כי אמרו:‏ ”‏לו מתנו בארץ מצרים,‏ או במדבר הזה לו מתנו!‏”‏ (‏במדבר י״ד:‏2‏)‏ איזה חוסר הערכה משווע!‏ אין תימה,‏ איפוא,‏ שיהוה אמר למשה:‏ ”‏עד אנה ינאצני העם הזה,‏ ועד אנה לא יאמינו בי?‏”‏ (‏במדבר י״ד:‏11‏)‏ מתאוננים כפויי־טובה אלה נידונו ל־40 שנות נדודים במדבר עד אשר מת הדור ההוא.‏

השליח פאולוס מזכיר לנו דוגמה זו.‏ הוא מזהיר את עמיתיו המשיחיים שלעולם לא יידמו לאותם בני־ישראל שהפכו ממורמרים,‏ אך ורק כדי למות במדבר.‏ (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏10,‏ 11‏)‏ ברור,‏ איפוא,‏ שהתמרמרות לא־מוצדקת ורוח של התלוננות עלולות לערער את אמונתנו ולהוביל לאובדן בירכת יהוה.‏

עם זאת,‏ יהוה מגלה סבלנות כלפי משרתיו הקובלים מפעם לפעם עקב נסיבות מייאשות.‏ כאשר נס אליהו להר־חורב מפני רדיפותיה של המלכה הרשעית איזבל,‏ היה הוא משוכנע ששליחותו כנביא באה אל קיצה.‏ הוא הניח בטעות שהוא היה משרת יהוה היחיד שנותר בארץ.‏ כדי לחזק את אמונת אליהו,‏ תחילה הציג אלהים לפניו את כוחו הנעלה.‏ אזי,‏ גילה יהוה לנביא שעדיין היו 000,‏7 עובדי יהוה נאמנים בישראל ושעוד נותרה לו עבודה רבה לעשות.‏ כתוצאה מכך,‏ שכח אליהו את תלונותיו ושב אל פעילותו בכוחות מחודשים.‏ (‏מלכים א׳.‏ י״ט:‏4,‏ 10–12,‏ 15–18‏)‏ בדומה לכך,‏ בעוד זקני־קהילה משיחיים מגלים חוש־הבחנה,‏ יכולים הם לשוחח בנימה מעודדת עם אחים נאמנים,‏ בסייעם להם להבין את תפקידם בקידום מטרת אלהים.‏ — תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏14‏.‏

התגברות על רוח של התלוננות

כיצד ניתן להתגבר על רוח של התלוננות?‏ ובכן,‏ אלה המקבלים הוכחות על הנזק שמעולל הטבק לגוף,‏ חשים דחף עז לחדול מהעישון.‏ בדומה לכך,‏ הבנת הנזק הרב הכרוך ברוח של התלוננות עשויה להניענו לקטוע באיבו כל הרגל של התלוננות.‏

באילו יתרונות זוכים אלה המתגברים על הנטייה להתלונן?‏ יתרון חשוב אחד שזוכים בו אלה הנמנעים מלהתלונן,‏ הוא יכולתם לבחון עניינים מנקודת מבט מקראית ובאופן אובייקטיבי יותר.‏ אך,‏ המתלונן משתהה רק לעתים נדירות להרהר בבעיה מנקודת־מבטו של יהוה.‏ בני־ישראל הממורמרים שכחו שיהוה שיחררם מעבדות ובקע לפניהם בדרך־נס את ים־סוף.‏ חשיבתם השלילית סימאה את עיניהם מלראות את כוחו של אלהים וגזלה את שמחתם.‏ כתוצאה מכך נגוז בטחונם ביהוה.‏

יתרה מזו,‏ אדם היכול להעריך באופן אובייקטיבי את בעיותיו,‏ מבחין אם מקור הקשיים הינו בשגיאותיו הוא.‏ הודות לכך,‏ סביר להניח שלא יחזור שוב על אותה טעות.‏ ירמיהו הזהיר את בני עמו פן יתאוננו על הקשיים שהתנסו בהם לאחר חורבן ירושלים.‏ סבלם נבע ישירות מחטאיהם,‏ והיה עליהם להבין זאת כדי להתחרט ולשוב אל יהוה.‏ (‏איכה ג׳:‏39,‏ 40‏)‏ בדומה לכך,‏ גינה התלמיד יהודה ”‏אנשי רשע”‏ שדחו את הדרכת יהוה והיו ”‏רוגנים”‏ ו”‏מתלוננים”‏ ללא־תקנה.‏ — יהודה 3,‏ 4,‏ 16‏.‏

שלמה המלך החכם ביטא זאת כך:‏ ”‏לב שמח ייטב גהה,‏ ורוח נכאה תְּיָבֵּשׁ גָרֶם”‏.‏ (‏משלי י״ז:‏22‏)‏ רוח של התלוננות מתישה אותנו נפשית וגוזלת את שמחתנו.‏ היא משקפת ראיית דברים באורח שלילי,‏ לא חיובי.‏ אך אלה הלומדים לחשוב ולדבר על ”‏כל דבר הראוי לשבח”‏ חשים שמחה בלבם,‏ העשויה אף לגרום להם לחוש טוב יותר.‏ — פיליפים ד׳:‏8‏.‏

ללא ספק,‏ חיינו יהיו עשירים יותר אם נשים־לב למעלותיהם של אנשים,‏ ולא למגרעותיהם.‏ נחוש התרוממות־רוח אם נעשה את מיטבינו להתמודד עם נסיבותינו במקום לרטון על מצבנו הקשה.‏ אפילו מבחנים יכולים להיות מקור שמחה אם נראה בהם הזדמנות לחזק את אמונתנו ולחסן את כוח הסבל שלנו.‏ — יעקב א׳:‏2,‏ 3‏.‏

כמו־כן,‏ חשוב לזכור שכאשר אנו מתלוננים,‏ איננו מזיקים לעצמנו בלבד.‏ השמעת טרונויות בלתי פוסקת עלולה לערער את אמונתם של אחרים.‏ דיווחם השלילי של עשרת המרגלים גרם לעם כולו לראות את כיבוש הארץ המובטחת כהרפתקאה חסרת סיכוי.‏ (‏במדבר י״ג:‏25 עד י״ד:‏4‏)‏ במקרה אחר,‏ נעשה משה כה מדוכדך בשל תלונותיהם הבלתי פוסקות של האנשים,‏ עד כי ביקש מיהוה שישים קץ לחייו.‏ (‏במדבר י״א:‏4,‏ 13–15‏)‏ מאידך,‏ אם אנו משוחחים על דברים בצורה מעודדת,‏ אנו עשויים לחזק את אמונת הזולת ולתרום לאושרו.‏ — מעשי־השליחים י״ד:‏21,‏ 22‏.‏

אף־על־פי שאנו עלולים להתפתות להתלונן על עמיתינו לעבודה,‏ על ידידינו,‏ על בני־משפחתינו,‏ או אפילו על זקני־הקהילה,‏ יהוה חפץ שמשרתיו יאהבו ”‏איש את רעהו אהבה עזה”‏.‏ אהבה כגון זו מניעה אותנו לכסות על שגיאותיהם של אחרים במקום להבליטן.‏ (‏פטרוס א׳.‏ ד׳:‏8‏)‏ לשמחתנו,‏ יהוה זוכר כי אך עפר אנחנו ואינו שומר את עוונותינו.‏ (‏תהלים ק״ג:‏13,‏ 14;‏ ק״ל:‏3‏)‏ אם ננסה כולנו לחקות את דוגמתו,‏ ללא ספק,‏ נתלונן הרבה פחות.‏

כאשר תשוקם האנושות לכדי שלימות,‏ לאיש לא תהיה עוד סיבה להתלונן על מנת־חלקו.‏ עד לבוא עת זו,‏ עלינו להתנגד לכל פיתוי לרגון על אחרים או על נסיבותינו האישיות הקשות.‏ כדי להראות שאנו בוטחים ביהוה ואוהבים אותו ואת עמיתינו לאמונה באמת ובתמים,‏ הבה נעשה ”‏כל דבר בלי להתלונן”‏.‏ (‏פיליפים ב׳:‏14‏)‏ דבר זה ישביע את רצון יהוה ואנו עצמנו נפיק מכך תועלת מרובה.‏ אם כן,‏ לטובתנו אנו ולטובת הזולת,‏ הבה לא נשכח שאין האושר מנת־חלקו של המתלונן.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1993/‏3/‏15)‏

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

אפילו המן שסיפק יהוה בדרך־נס הפך נושא לתלונה