שרת את יהוה ברוח של הקרבה־עצמית

‏”‏מי שרוצה לבוא אחרי,‏ שיתכחש לעצמו ויקח את צלבו [‏עמוד־ההוקעה שלו,‏ ע״ח]‏ ויילך אחרי”‏.‏ — מתי ט״ז:‏24‏.‏

1.‏ כיצד הודיע ישוע לתלמידיו על מותו הקרב ובא?‏

בקירבת הר־חרמון המושלג,‏ הגיע ישוע המשיח לציון־דרך חשוב בחייו.‏ נותרה לו פחות משנה לחיות.‏ הוא ידע זאת;‏ תלמידיו לא ידעו.‏ הגיעה העת שיידעו זאת.‏ אמת,‏ ישוע רמז קודם לכן על מותו הקרב ובא,‏ אך היתה זו הפעם הראשונה שדיבר על כך מפורשות.‏ (‏מתי ט׳:‏15;‏ י״ב:‏40‏)‏ בתיאורו של מתי אנו קוראים:‏ ”‏מאותה עת החל ישוע להבהיר לתלמידיו כי עליו ללכת לירושלים ולסבול הרבה מידי הזקנים וראשי הכהנים והסופרים,‏ ולהיהרג וביום השלישי לקום”‏.‏ — מתי ט״ז:‏21;‏ מרקוס ח׳:‏31,‏ 32‏.‏

2.‏ מה היתה תגובת פטרוס לדברי ישוע בנוגע לסבל הצפוי לו,‏ וכיצד השיב ישוע?‏

² ימיו של ישוע ספורים.‏ ברם,‏ פטרוס התקומם לעצם מחשבה מחרידה מעין זו.‏ הוא לא יכול היה לקבל את העובדה שהמשיח אכן יומת.‏ לכן,‏ העז פטרוס לגעור באדונו.‏ מתוך כוונות טובות,‏ הוא התפרץ בפזיזות:‏ ”‏חלילה לך,‏ אדוני.‏ אל יהיה הדבר הזה לך!‏”‏ אולם ישוע דחה מיד את טוב הלב שלא במקומו של פטרוס,‏ באותה החלטיות שבה היה אדם מוחץ את ראשו של נחש ארסי.‏ ”‏סור מלפני,‏ שטן.‏ מכשול אתה לי,‏ כי אין לבך לדברי אלהים אלא לדברי בני־אדם”‏.‏ — מתי ט״ז:‏22,‏ 23‏.‏

3.‏ (‏א)‏ כיצד הפך עצמו פטרוס,‏ שלא במתכוון,‏ לשליח השטן?‏ (‏ב)‏ כיצד היה פטרוס אבן נגף לאורח־חיים של הקרבה־עצמית?‏

³ פטרוס הפך עצמו שלא במתכוון לכלי־שרת ביד השטן.‏ תגובתו של ישוע היתה נחרצת ממש כשם שהיתה תשובתו לשטן בהיותו במדבר.‏ שם ניסה השטן לפתות את ישוע בחיים קלים,‏ במלכות ללא כל סבל.‏ (‏מתי ד׳:‏1–10‏)‏ עתה עודדו פטרוס להקל על עצמו.‏ ישוע ידע שאין זה רצון אביו.‏ שומה עליו לחיות תוך הקרבה־עצמית ולא סיפוק־עצמי.‏ (‏מתי כ׳:‏28‏)‏ פטרוס הפך לאבן נגף לאורח־חיים מעין זה;‏ אהדתו שנבעה מכוונות טובות הפכה למלכודת.‏a ברם,‏ ישוע ראה בבירור שאם ישתעשע ברעיון של חיים נטולי הקרבות,‏ יאבד את חסדו של אלהים בכך שילכד באחיזת המוות של מלכודת שטנית.‏

4.‏ מדוע לא נועד אורח־חיים של התמכרות לנוחיות אישית לישוע ולנוהים אחריו?‏

⁴ לפיכך,‏ אורח חשיבתו של פטרוס דרש תיקון.‏ דבריו לישוע שיקפו מחשבות של אדם,‏ לא של אלהים.‏ אורח־חיים של התמכרות לנוחיות אישית,‏ דרך קלה להתחמק מסבל,‏ לא נועדו לישוע;‏ ואף לא לנוהים אחריו,‏ משום שלאחר מכן אמר ישוע לפטרוס וליתר התלמידים:‏ ”‏מי שרוצה לבוא אחרי,‏ שיתכחש לעצמו ויקח את צלבו [‏עמוד־ההוקעה שלו,‏ ע״ח‏]‏ וילך אחרי”‏.‏ — מתי ט״ז:‏24‏.‏

5.‏ (‏א)‏ מה האתגר הטמון בניהול אורח־חיים משיחי?‏ (‏ב)‏ לאילו שלושה דברים חשובים על המשיחי להיות מוכן?‏

⁵ שוב ושוב,‏ חזר ישוע לנושא המפתח:‏ האתגר שבניהול אורח־חיים משיחי.‏ כדי להיות תלמידי המשיח,‏ על משיחיים,‏ בדומה למנהיגם,‏ לשרת את יהוה ברוח של הקרבה־עצמית.‏ (‏מתי י׳:‏37–39‏)‏ לפיכך,‏ הוא מנה שלושה דברים חיוניים שעל המשיחי להיות מוכן לעשותם:‏ (‏א)‏ להתכחש לעצמו,‏ (‏ב)‏ לקחת את עמוד־ההוקעה שלו ו־(‏3)‏ ללכת אחריו בהתמדה.‏

‏”‏מי שרוצה לבוא אחרי”‏

6.‏ (‏א)‏ באיזה אופן על הפרט להתכחש לעצמו?‏ (‏ב)‏ את רצונו של מי עלינו להשביע לפני רצוננו אנו?‏

⁶ מה משמע הדבר להתכחש לעצמך?‏ פירושו שעל הפרט לשלול עצמו כליל,‏ מעין מוות של עצמיותו.‏ המשמעות הבסיסית של המלה היוונית המתורגמת ”‏להתכחש”‏ הינה ”‏לומר לא”‏;‏ פירושו ”‏לשלול עצמך לחלוטין”‏.‏ לכן,‏ אם אתה נענה לאתגר שבחיים משיחיים,‏ הרי שאתה מוותר מרצון על שאיפותיך,‏ נוחותך,‏ מאוויך,‏ אושרך והנאותיך.‏ במובן מסוים,‏ אתה מקדיש את כל חייך,‏ על כל המשתמע מכך,‏ ליהוה אלהים ללא סייג.‏ להתכחש לעצמך משמעו יותר מאשר להימנע מהנאות מסוימות מדי פעם.‏ פירושו שעל אדם לוותר על היותו אדון לעצמו לטובת יהוה.‏ (‏קורינתים א׳.‏ ו׳:‏19,‏ 20‏)‏ אדם שהתכחש לעצמו חי כדי להשביע,‏ לא את רצונו הוא,‏ אלא את רצון אלהים.‏ (‏רומים י״ד:‏8;‏ ט״ו:‏3‏)‏ משמעו שבכל רגע ורגע בחייו הוא אומר לאו למאוויים אנוכיים וכן ליהוה.‏

7.‏ מהו עמוד־ההוקעה של המשיחי,‏ ומאיזו בחינה הוא נושא אותו?‏

⁷ לפיכך,‏ לנשיאת עמוד־הוקעתך ישנן השלכות רציניות.‏ נשיאת עמוד הינה נטל וסמל למוות.‏ המשיחי מוכן לסבול אם יש צורך,‏ או לשאת בושה,‏ עינויים או אפילו למות על היותו תלמיד של ישוע המשיח.‏ ישוע אמר:‏ ”‏ומי שאינו נושא את עמוד־ההוקעה שלו ובא אחרי אינו ראוי לי”‏.‏ ‏(‏מתי י׳:‏38‏,‏ ע״ח‏)‏ לא כל הסובלים ’‏נושאים את עמוד־ההוקעה’‏.‏ הרשעים סובלים ”‏מכאובים”‏ רבים,‏ אך אין להם כל עמוד־הוקעה.‏ (‏תהלים ל״ב:‏10‏)‏ ברם,‏ חיי המשיחי הינם חיים של נשיאת עמוד־הוקעה המבטא שירות ליהוה תוך הקרבה־עצמית.‏

8.‏ איזה מופת לאורח־חיים הציב ישוע לנוהים אחריו?‏

⁸ התנאי האחרון שהזכיר ישוע הוא שעלינו ללכת אחריו בהתמדה.‏ ישוע דורש מאיתנו לא רק לקבל ולהאמין במה שלימד,‏ אלא גם להמשיך במשך כל ימי חיינו,‏ ללכת בעקבות הדוגמה שהציב.‏ ומה הם כמה מן המאפיינים הבולטים שניתן לראות באורח־חייו?‏ כאשר הטיל על תלמידיו את שליחותם האחרונה,‏ אמר:‏ ”‏לכו,‏ איפוא,‏ ועשו תלמידים.‏.‏.‏ ולמדו אותם לשמור את כל אשר ציוויתי אתכם”‏.‏ (‏מתי כ״ח:‏19,‏ 20‏,‏ ע״ח‏)‏ ישוע הטיף ולימד את הבשורה הטובה של המלכות.‏ כך עשו תלמידיו הקרובים,‏ ואף כל הקהילה המשיחית הקדומה.‏ פעילות נלהבת זו,‏ בנוסף לאי היותם חלק מן העולם הביאו עליהם שינאה והתנגדות מצד העולם,‏ דבר שגרם לעמוד ההוקעה שלהם להיות כבד אף יותר לנשיאה.‏ — יוחנן ט״ו:‏19,‏ 20;‏ מעשי־השליחים ח׳:‏4‏.‏

9.‏ כיצד נהג ישוע באנשים אחרים?‏

⁹ דגם בולט נוסף לחיקוי שניתן לראות בחיי ישוע היה האופן בו נהג בזולת.‏ הוא היה טוב־לב,‏ ”‏עניו”‏ ”‏ונמוך רוח”‏.‏ לפיכך,‏ חשו מאזיניו בהתחדשות הרוח והתעודדו בנוכחותו.‏ (‏מתי י״א:‏29‏)‏ הוא לא הפיל חיתתו עליהם כדי שיילכו אחריו,‏ או קבע כללים בזה אחר זה באשר לאופן בו היה עליהם לנהוג;‏ אף לא עורר בהם רגשות אשמה כדי לכפות עליהם להיות תלמידיו.‏ אף־על־פי שאורח־חייהם שיקף הקרבה־עצמית,‏ הם הקרינו שמחה אמיתית.‏ איזה ניגוד חד לעומת אלה בעלי רוח העולם המשקפת התמכרות לתאוות אישיות ומאפיינת את ”‏אחרית הימים”‏!‏ — טימותיוס ב׳.‏ ג׳:‏1–4‏.‏

פַתֵחַ ושמור את רוח ההקרבה־עצמית שהיתה לישוע

10.‏ (‏א)‏ בתואם עם הכתוב בפיליפים ב׳:‏5–8‏,‏ כיצד התכחש המשיח לעצמו?‏ (‏ב)‏ אם אנו הולכים בעקבות המשיח,‏ איזה הלך־רוח עלינו להפגין?‏

¹⁰ ישוע הציב מופת בהתכחשות־עצמית.‏ הוא לקח את עמוד־ההוקעה שלו ונשאו בהתמדה בעשותו את רצון אביו.‏ פאולוס כתב למשיחיים בפיליפי:‏ ”‏הבה תהי לכם מחשבה אחת עם המשיח,‏ אשר אף כי היה בצלם האלהים,‏ לא העלה על לבו לשלול שלל ולהיות שווה לאלהים,‏ אלא רוקן עצמו,‏ וילבש דמות עבד,‏ ויהי בצלם אנוש.‏ ואף כי ראה כי דמות אדם לו,‏ השפיל עצמו ויהי צייתן עד מוות,‏ מוות על עמוד־הוקעה”‏.‏ (‏פיליפים ב׳:‏5–8‏,‏ ע״ח‏)‏ מי יכול היה להתכחש לעצמו בצורה מושלמת יותר מזו?‏ אם אתה שייך למשיח ישוע והינך אחד מתלמידיו,‏ עליך לשמור על אותו הלך־רוח.‏

11.‏ ניהול חיים של הקרבה־עצמית משמעו לחיות למען רצונו של מי?‏

¹¹ שליח אחר,‏ פטרוס,‏ אומר לנו שלאור העובדה שישוע סבל ומת למעננו,‏ על המשיחיים לצייד עצמם,‏ בדומה לחייל המוכן היטב,‏ באותה רוח שהיתה למשיח.‏ הוא מציין:‏ ”‏כיון שהמשיח סבל בעדנו בגופו,‏ גם אתם התאזרו באותו הלך־הרוח;‏ שכן הסובל בגופו חדל לחטוא,‏ למען לא יחיה עוד לפי תאוות בני אדם בזמן שנותר לו לחיות בגופו,‏ אלא לפי רצון אלהים”‏.‏ (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏18;‏ ד׳:‏1,‏ 2‏)‏ אורח־חייו של ישוע ששיקף הקרבה־עצמית גילה בבירור כיצד חש בנוגע לעשיית רצון אלהים.‏ מסירותו לא היתה חצויה,‏ תמיד שם את רצון אביו לפני רצונו האישי,‏ אפילו עד לשלב של מוות מחפיר.‏ — מתי ו׳:‏10;‏ לוקס כ״ב:‏42‏.‏

12.‏ האם חיי הקרבה־עצמית היו חסרי טעם בעיני ישוע?‏ הסבר.‏

¹² אף־על־פי שחיי ההקרבה־העצמית של ישוע היו ספוגי קשיים ומלאי אתגר עבורו,‏ הוא לא ראה בהם חיים חסרי־טעם.‏ אדרבה,‏ ישוע הפיק הנאה מכניעה לרצון אלהים.‏ עבורו,‏ עשיית רצון אביו היה כמו מזון.‏ הוא הפיק מכך סיפוק אמיתי,‏ כפי שאדם עשוי לחוש לאחר ארוחה מהנה.‏ (‏מתי ד׳:‏4;‏ יוחנן ד׳:‏34‏)‏ לכן,‏ אם ברצונך לחוש סיפוק אמיתי בחייך,‏ אין דבר טוב יותר שתוכל לעשותו מאשר ללכת בעקבות דוגמתו של ישוע בכך שתטפח את הלך־הרוח שלו.‏

13.‏ כיצד מהווה האהבה את הכוח המניע מאחורי רוח של הקרבה־עצמית?‏

¹³ ברם,‏ מהו הכוח המניע מאחורי רוח ההקרבה־העצמית?‏ במלה אחת,‏ אהבה.‏ ישוע הצהיר:‏ ”‏’‏ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך’‏.‏ זאת המצווה הגדולה והראשונה.‏ השנייה דומה לה:‏ ’‏ואהבת לרעך כמוך’‏”‏.‏ (‏מתי כ״ב:‏37–39‏)‏ משיחי אינו יכול להיות איש הדורש טובת עצמו,‏ ובאותה עת,‏ לציית למלים אלה.‏ על אושרו וטובתו האישיים להיות מושפעים בראש וראשונה מאהבתו ליהוה ואחרי כן מאהבתו לרֵעַ.‏ כך חי ישוע את חייו,‏ וזאת הוא מצפה גם מההולכים בעקבותיו.‏

14.‏ (‏א)‏ אילו תחומי אחריות מוזכרים בעברים י״ג:‏15,‏ 16‏?‏ (‏ב)‏ מה מדרבן אותנו לבשר את הבשורה הטובה בהתלהבות?‏

¹⁴ השליח פאולוס הבין עקרון זה של אהבה.‏ הוא כתב:‏ ”‏לכן בכל עת נקריבה בתיווכו זבח תודה לאלהים,‏ כלומר,‏ פרי שפתיים המודות לשמו.‏ ואל תשכחו לגמול חסד ולשתף את הזולת באשר לכם,‏ כי זבחים כאלה יערבו לאלהים”‏.‏ (‏עברים י״ג:‏15,‏ 16‏)‏ משיחיים אינם מקריבים ליהוה בהמות וכדומה;‏ מכאן,‏ שאין הם זקוקים לשירותם של כהנים בני־אנוש בבית־מקדש גשמי בעובדם את אלהים.‏ אנו מקריבים את זבחי תודתנו דרך ישוע המשיח.‏ ובעיקר על יסוד זבח תודה זה,‏ הכרזה פומבית של שמו,‏ אנו מוכיחים את אהבתנו לאלהים.‏ רוחנו הבלתי־אנוכית הנובעת מאהבה היא היא המדרבנת אותנו לבשר את הבשורה הטובה בהתלהבות,‏ בהשתוקקנו להיות נכונים תמיד להקריב לאלהים את פרי שפתינו.‏ בדרך זו אנו מגלים אהבה גם לרֵעַ.‏

הקרבה־עצמית נושאת בחובה שפע ברכות

15.‏ אילו שאלות בנוגע להקרבה־עצמית יכולים אנו לשאול עצמנו?‏

¹⁵ עצור לרגע והרהר בשאלות הבאות:‏ האם אורח־חיי הנוכחי משקף רוח של הקרבה־עצמית?‏ האם יעדי מצביעים על חיים מעין אלה?‏ האם בני משפחתי מפיקים תועלת רוחנית מהדוגמה שלי?‏ (‏השווה טימותיוס א׳.‏ ה׳:‏8‏.‏)‏ מה לגבי יתומים ואלמנות?‏ האם גם הם מפיקים תועלת מרוח ההקרבה־העצמית שאני מגלה?‏ (‏יעקב א׳:‏27‏)‏ היכול אני להקדיש יותר זמן להקרבת זבח־התודה הפומבי שלי?‏ היש באפשרותי לשאוף להשגת זכויות בתור חלוץ,‏ חבר בית־אל,‏ שליח,‏ או היכול אני לעבור לשרת באיזור שקיים בו צורך גדול יותר במבשרי מלכות?‏

16.‏ כיצד עשויה תושיה לעזור לנו לנהל חיי הקרבה־עצמית?‏

¹⁶ לעתים נדרשת אך מעט תושיה כדי למצות את מלוא יכולתנו לשרת את יהוה ברוח של הקרבה־עצמית.‏ לדוגמה,‏ ג׳נט,‏ חלוצה רגילה מאקוודור,‏ עבדה במישרה מלאה.‏ עד מהרה,‏ לוח־הזמנים שלה היקשה עליה למלא ברוח של שמחה את מיכסת השעות שלה כחלוצה רגילה.‏ היא החליטה להסביר את הבעיה למעבידה וביקשה לקצץ בשעות העבודה.‏ מאחר שלא נענה לבקשתה,‏ לקחה אז עימה את מריה שחיפשה מישרה חלקית,‏ כדי שתוכל לשרת כחלוצה.‏ כל אחת מהן הציעה לעבוד חצי יום,‏ וכך לחלוק יום עבודה מלא.‏ המעביד הסכים להצעה.‏ כעת שתי האחיות משמשות כחלוצות רגילות.‏ בראותה תוצאה נפלאה זו,‏ קַאפַה,‏ שהגיעה גם היא לאפיסת כוחות מעבודתה במישרה מלאה באותו מפעל ונאבקה לעמוד במיכסת השעות כחלוצה,‏ לקחה עימה את מַגָלִי והעלתה אותה הצעה.‏ אף הצעה זו התקבלה.‏ באופן זה,‏ ארבע אחיות יכולות עתה לשרת כחלוצות במקום שתיים שהיה בדעתן לעזוב את השירות המלא.‏ התושיה והיוזמה השתלמו.‏

17–21.‏ כיצד זוג נשוי אחד שקל מחדש את יעדו בחיים,‏ ותוך איזו תוצאה?‏

¹⁷ יתרה מזאת,‏ שקול את קו ההקרבה־העצמית שאימצה איבון במרוצת עשר השנים האחרונות.‏ בחודש מאי 1991,‏ כתבה לחברת המצפה את הדברים הבאים:‏

¹⁸ ”‏באוקטובר 1982,‏ ערכנו אני ומשפחתי סיור בבית־אל שבברוקלין.‏ ביקור זה עורר בי רצון להתנדב לעבוד שם.‏ קראתי טופס בקשה,‏ ושם הופיעה שאלה ראויה לציון,‏ ’‏מה ממוצע שעות שירותך בששת החודשים האחרונים?‏ אם ממוצע השעות הוא מתחת לעשר,‏ הסבר מדוע’‏.‏ לא יכולתי להעלות בדעתי כל סיבה מוצדקת להיותו כה נמוך,‏ לכן הצבתי לי יעד והגעתי אליו במשך חמישה חודשים.‏

¹⁹ ”‏אף־על־פי שיכולתי לחשוב על מספר תירוצים לא להיות חלוצה,‏ כאשר קראתי את ספר־השנה של עדי־יהוה לשנת 1983‏,‏ השתכנעתי שאחרים התגברו על מכשולים גדולים משלי כדי לשרת כחלוצים.‏ לכן,‏ ב־1 באפריל 1983,‏ התפטרתי ממשרתי המלאה שהיתה רווחית והפכתי חלוצה־עוזרת,‏ ולשורות החלוציות הרגילה הצטרפתי ב־1 בספטמבר 1983.‏

²⁰ ”‏באפריל 1985,‏ היה לי העונג להינשא למשרת־עוזר נאמן.‏ שלוש שנים לאחר מכן,‏ בכינוס מחוזי,‏ נאום שדן בחלוציות הניע את בעלי לרכון לעברי ולשאול בלחש,‏ ’‏האם את רואה סיבה כלשהי מדוע לא אוכל להתחיל לשרת כחלוץ מה־1 בספטמבר?‏’‏ הוא הצטרף אלי לפעילות זו למשך השנתיים הבאות.‏

²¹ ”‏כמו־כן,‏ בעלי התנדב לבצע עבודות בנייה בבית־אל שבברוקלין במשך שבועיים,‏ והגיש בקשה להצטרף לתכנית הבנייה הבינלאומית.‏ וכך,‏ במאי 1989 נסענו לניגריה למשך חודש לעזור בבניית משרד הסניף.‏ מחר ניסע לגרמניה,‏ שם יונפקו עבורנו אשרות כניסה לפולין.‏ אנו נרגשים מהיותנו מעורבים בעשיית ההיסטוריה של בניית הסניף בפולין ומנטילת חלק בענף חדש זה של שירות מלא”‏.‏

22.‏ כיצד עלולים אנו,‏ בדומה לפטרוס,‏ להפוך שלא במתכוון לאבן נגף?‏ (‏ב)‏ במה אינו תלוי שירות ליהוה ברוח של הקרבה־עצמית?‏

²² אם אין באפשרותך להיות חלוץ,‏ האם יכול אתה לעודד את אלה המשרתים בשירות מלא להמשיך ולהחזיק בזכותם ואולי אף לעזור להם לעשות כן?‏ או שמא תנהג בדומה למספר בני משפחה או ידידים בעלי כוונות טובות,‏ אשר בדומה לפטרוס,‏ עלולים לומר למישהו בשירות מלא לקחת את החיים בקלות,‏ להאיט את הקצב,‏ בלא להבחין שהדבר מהווה אבן נגף?‏ אמת,‏ אם בריאותו של חלוץ שרויה בסכנה חמורה,‏ או אם הוא מזניח התחייבויות משיחיות,‏ יתכן שיהא עליו לעזוב לזמן מה את השירות המלא.‏ שירות ליהוה ברוח של הקרבה־עצמית אינו תלוי בתארים כלשהם כגון חלוץ,‏ חבר בית־אל וכדומה,‏ אלא,‏ באישיותנו — דרך מחשבתנו,‏ מעשינו,‏ יחסנו לזולת,‏ אורח־חיינו.‏

23.‏ (‏א)‏ כיצד יכולים אנו להמשיך ליהנות מהשמחה שבשותפות עם יהוה בעבודתו?‏ (‏ב)‏ איזו הבטחה מוצאים אנו בעברים ו׳:‏10–12‏?‏

²³ אם אמנם קיימת בנו רוח של הקרבה־עצמית,‏ תהא לנו השמחה להיות שותפיו של יהוה לפעילות.‏ (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏9‏)‏ יהיה לנו סיפוק מהידיעה שאנו משמחים את לב יהוה.‏ (‏משלי כ״ז:‏11‏)‏ ויש לנו הבטחון,‏ שיהוה לעולם לא ישכחנו,‏ או ינטשנו כל עוד נישאר נאמנים לו.‏ — עברים ו׳:‏10–12‏.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1993/‏1/‏6)‏

‏[‏הערת שוליים]‏

מה אתה סבור?‏

◻ כיצד הפך פטרוס שלא במתכוון אבן נגף לאורח־חיים של הקרבה־עצמית?‏

◻ מה משמע להתכחש לעצמך?‏

◻ באיזה מובן נושא המשיחי את עמוד־ההוקעה שלו?‏

◻ כיצד יכולים אנו לפתח ולשמור על רוח של הקרבה־עצמית?‏

◻ מהו הכוח המניע מאחורי הרוח של הקרבה־עצמית?‏

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

האם מוכן אתה להתכחש לעצמך,‏ לשאת את עמוד־הוקעתך ולהמשיך ללכת בעקבות ישוע?‏